מישהו להיפרם איתו

החברה, המוסכמות, החינוך ואפילו השפה דורשים מאיתנו לשים גבולות להבעת הרגשות, להתנהג כראוי, כמצופה. אבל כולנו זקוקים למקום מיוחד, מוגן, רק שלנו
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

פעם ישבתי עם אישה שורדת זנות בשדרה ראשית ואמרתי לה שכל האנשים שהיא רואה עוברים ברחוב סוחבים משהו, אנחנו פשוט לא יודעות. זה היה בזמן שחיכינו יחד לפגישה הדו-שבועית שלה עם בנה הקטן במרכז של שירותי הרווחה. בדיעבד, ייתכן שזה לא היה במקום ואני מצטערת על כך.

אני יודעת למה התכוונתי. ניסיתי לומר לה – בדרכי הספק-מוצלחת – שלרוב האנשים יש סיפור שהיו רוצים להסתיר ואולי בה בעת גם לחשוף. רציתי שתדע שלמרות סיפור חייה הייחודי והקשה, שהיא לבטח מרגישה שמבדיל אותה ממרבית האחרים, יכול להיות שבתחושת הבדידות ובכמיהה לאמפתיה היא ממש כמו כל אחת אחרת.

אורח החיים והתרבות בכל תקופה ומקום מכתיבים נורמות ברורות להתנהגות בציבור. להתנהגות האנושית נוצקות תבניות ובני אדם נדרשים להתאים את עצמם למידותיהן. בתרבות שלנו הציפייה מאתנו (והיום זו אולי גם ציפייתנו מאחרים) היא להיות בשליטה, לא להביע רגשות מעבר למינון ההולם ולא לחשוף יותר ממה שסביר לשמוע. כל מה שיחרוג מכך עלול להעמיד אתנו ואת הסובבים במבוכה. מבוכה – איך לומר – זה לא ממש יעיל. כשאנשים נבוכים או נסערים הם אינם עושים את הדבר האחר שהם אמורים לעשות: לעבוד, ללמוד, לתת ערך. חריגה מהנורמה מהווה כשל שוק, היא אינה כלכלית, ואיננו יכולים להרשות אותה לעצמנו.

הציפייה הזו מצאה את מקומה גם בשפה. בעברית קיים הביטוי "קח את עצמך בידיים", שבו משתמשים כשמישהו עובר טלטלה רגשית ואינו מתפקד כמצופה. באנגלית קיים הביטוי השגור “get yourself together” שהתרגום המילולי שלו הוא משהו בסגנון: "אחד את עצמך", ומשמעותו: התפרקת? חזור להיות שלם! ברוסית משתמשים בציווי "Соберись" ("סוביריס") שפירושו המילולי הוא "תתאסף", והמשמעות שלו היא "תתאפס על עצמך". משתמשים בו כשמישהי ניצבת בפני אירוע משמעותי כמו תחרות או מבחן, או כשמישהו התמוטט רגשית או יצא מאיזון ונדרש שהוא "יחזור לעצמו". כלומר, גם השפה מורה לנו להיות "אסופים" או "מאופסים". ואני חושבת שרוב הזמן, אנחנו אכן כאלה –-  בעבודה, במפגשים חברתיים, אפילו בהליכה ברחוב.

האינטרס להישאר מאופס ואסוף אינו מוקרן כלפינו רק מבחוץ, וייתכן שזהו מנגנון הישרדות שהפנמנו. גם לנו כפרטים יש אינטרס לשמור על תפקוד מאוזן, כדי להתקדם בחיינו. כי גם בתחשיב האישי: לצאת מאיזון זה לא כלכלי.

המאמץ הכרוך בדבר נובע מכך שרובנו סוחבים על הגב מקל ושק בלתי נראים, ומרגישים פעמים כאילו מונח לנו הר על כתפיים צרות מדי. הדבר יכול להיות פגם גופני כלשהו או מחלה, קושי נפשי רציני, דאגה לבן משפחה או לאדם יקר, גירושים, "סתם" ריב כבד עם בן הזוג או עם חברה טובה, או אובדן משמעותי. ואת השק הזה, שכל הזמן רובץ עלינו, אנחנו צריכים להקפיד להצניע, שלא יצוץ לו פתאום, החצוף, ברגע בלתי הולם.

מה קורה כשאנחנו רוצים להניח את השק בינינו לבין הזולת ולפתוח אותו? מתי מותר לנו לעשות זאת? נראה שגם לכך דאגה "התרבות". הרי ברור שמוכרחות להיות הזדמנויות לפורקן, אחרת המערכת כולה תצא מאיזון, וזה עשוי להיות חמור אף יותר מהתפרצות פרטית של מישהו בפומבי. לשם כך הוגדרו מופעים ברורים שבהם יש לגיטימציה "להתפרק": אצל הפסיכולוג, בזמן שיושבים שִבעה, בימי זיכון פרטיים או ציבוריים, בסוף של סרט דרמטי או אפילו מול החדשות הרכות בטלוויזיה (מסחטת דמעות צינית או חלון חסד לפורקן?).

כשמישהו מתפרק מחוץ להזדמנויות אלו, לא תמיד רואים את הדבר בעין יפה. הבעיה היא שאין דרך לתזמן את רעידות האדמה הפרטיות שלנו, כך שיחפפו בדיוק את אותן מסגרות פורקן לגיטימיות. לכל אחת ואחד יש את הטריגרים שמעוררים בהם זיכרון, געגוע, התרגשות או חשש, ולרוב הם אינם מלווים באזהרה, אלא מפתיעים אותנו ברגעים הכי בלתי צפויים ולא נוחים.

האם אינטראקציות בינאישיות עם אנשים קרובים יכולות לסייע כאן? הדבר לא ברור מאליו. כדי להרשות לעצמנו להיחשף בעוצמת רגשות (חיוביים או שליליים) נדרש אמון וביטחון בכך שהאדם האחר יוכל להכיל אותנו מבלי לבטל, לשפוט או לסווג את מה ששותף או אותנו עצמנו – כי אנחנו משתפים. האמון והביטחון הללו נרכשים במאמץ רב וממושך אך עשויים להתמוטט כהרף עין, בהערה אחת שאינה מדויקת או ברגע של היסח דעת.

האם קיים סף כלשהו למידת השיתוף הלגיטימית, גם בקשרים קרובים? כיצד שני אנשים קובעים ביניהם את הסף הנכון להם ומה קורה כשהוא נחצה? בסדרה "סקס והעיר הגדולה", כשהגיבורה הראשית קארי נפרדת זו הפעם השנייה מבן זוגה המיתולוגי מיסטר ביג, היא חווה משבר מאד רציני. רשת הביטחון שלה, שלוש חברותיה הטובות – סמנתה, מירנדה ושרלוט – אותן היא מגדירה כמשפחתה, מקשיבות לה מדברת עליו ועל הפרידה באובססיביות וללא הרף, עד שהן מודיעות לה שאינן יכולות לשאת זאת עוד ושולחות אותה לטיפול פסיכולוגי (עונה 2, פרק 13). עבור מי מהצדדים חציית הסף דרמטית יותר – עבור המשתף או עבור המכיל? וכיצד חציית הגבול משפיעה על הקשר? אפשר לשער שבכל קשר מתעצבים "כללי המשחק" הייחודיים לו.

הדבר יכול להסביר מדוע לפעמים קל יותר להיחשף דווקא בפני "זרים", ובכך לדלג על הצורך להגדיר חוקים או לעבור את מסע בניית האמון. פייסבוק (ורשתות חברתיות אחרות) מוכרות (ואף מואשמות) בהיותן פלטפורמות לטיפוח מצג של הנאה צרופה מהחיים. אנשים מעלים תמונות ודיווחים מהבילויים שלהם, הקניות האחרונות שלהם, "הישגיהם" המקצועיים והאישיים (כמו הודעה על אירוסין או ציון משך החברות עם חבר פייסבוק אחר) ולא אחת מתקבלת תחושה שמקומם של היבטי החיים הנוספים נפקד. עם זאת, לאחרונה עולים יותר ויותר פרסומים אישיים וחושפניים של אנשים המשתפים גם בחוויות לא פשוטות שעברו, ובכך  שלא הכול בחיים ורוד ונוצץ. כוונתי אינה לפוסטים שנועדו לחולל טלטלה חברתית (דוגמת #MeToo), אלא לפוסטים אישיים פרטיים, שאני מזהה כניסיון להקל את המשא ולפגוש את הזולת. האם זהו סימן לכך שמשתמשי פייסבוק מגדירים מחדש את גבולות ההתנהגות הלגיטימי ברשת ואולי אף מעבר לה?

כשקודים שולטים לא רק בטכנולוגיה אלא גם באינטראקציה האנושית וכשאנו ממושטרים גם בביטוי העצמי שלנו, ההזדמנות לבטא את הייחוד האנושי שלנו טמונה דווקא ביכולת לחרוג. לו היינו מצליחים להסתכל על אנשים ולזכור שגם הם נושאים שק, יכול להיות שהיינו מצליחים לראות אותם ולהתייחס אליהם כאל בני אדם ולא כאמצעים שממלאים עבורנו פונקציה מסוימת במפגש נתון. אולי כך היינו מצליחים להעניק להם את היחס שהיינו רוצים – ואולי אף נכספים – לקבל בעצמנו.

כי האסופים הם אנחנו, ובסוף, כל אחד צריך מישהו להיפרם איתו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: גבעולי סלק מאוגדים. תצלום: ויקטוריה מוסקלנקו, אימג'בק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מישהו להיפרם איתו

03
מרים

1. לחשוף חולשה בעייני זו סוג של בגרות, להבין כי עם החולשות אנחנו לא פחות מושלמים.
אנחנו פשוט בני אדם.
לגבי מוקבלויות -שוב פשוט להתבגר, לעמוד על שלך להתרגש היכן שנכון ומדוייק לך!
2. ביהדות אכן יש הרבה חלונות פורקן, כפי שהזכרת- שבעה, אך גם תפילות, אפילו תקיעת שופר- עזרה עבורנו להתרגש.
3. כשהייתי בצכיה (וכנראה לא התנהגתי כפי שציפו ממני אמרה לי אישה מקומית: "קחי את התרבות שלך בידיים".

שנה טובה מלאה בכל מיני תחושות שניתן להן מקום!