מי את, מי אתה

האהבה במבחן הזמן, עם הפחד לא לזהות את מי שאנו אוהבים
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

"לבלבל בין הופעתה החיצונית של האהובה לזו של אישה אחרת. כמה פעמים כבר חווה את זה! ותמיד באותה השתוממות עצמה: האומנם השוני בינה ובין האחרות זעיר כל כך? כיצד ייתכן שאינו משכיל לזהות את דמותה של הברייה האהובה ביותר, של הברייה שדבר לא ישווה לה בעיניו?"

כך תוהה לעצמו ז'אן-מארק, אודות אהובתו מזה שנים, שאנטל. שוב טעה בה, שוב חש ספק באשר לזהותה, כפי שקורה לשניהם תדיר לאורך עלילת הרומן "זהות" של הסופר הצ'כי מילן קוּנדֶרָה.

"זהות", רומן על המצב האנושי, הוא מארג מבריק של פחדים אנושיים, תהיות שעשויות להיחשב בסיסיות או מזעזעות מכדי להיאמר בקול ובפומבי, ודווקא בשל כך הכנות והפשטות בה הם מופיעים בספר היא כה עוצמתית. בקלות ניתן היה להחליף את שם הספר ל"חרדה" – התחושה שמתעוררת בקורא במהלך קריאתו.

אחד הפחדים המרכזיים סביבם סב הספר הוא הפחד מאבדן הזהות ומהטעות בזיהוי. שאנטל וז'אן-מארק, גיבורי הספר, הם זוג אוהבים, כנראה בשנות ה-40 המאוחרות לחייהם. למרות זוגיותם ארוכת השנים, ז'אן-מארק חווה חשש מתמיד שמא שאנטל תשתנה לנגד עיניו, והוא לא יזהה אותה עוד כאהובתו. החשש אינו  ערטילאי  בלבד. כבר קרה לו לז'אן-מארק, שראה אישה אחרת והיה בטוח שהיא שאנטל, ורק משקרב אליה ממש, גילה את טעותו. קרה לו גם שהביט בשאנטל ולא זיהה אותה,  היא נראתה לו שונה, אחרת. "תמיד זה כך: למן הרגע שבו הוא רואה אותה ועד הרגע שבו הוא מזהה אותה כאהובתו, עליו לחצות כברת דרך". ומה לגבי שאנטל? גם היא, בחרדתה מכך שישתנה ויתחלף ממש לנגד עיניה, מבטיחה לו: "לא אסיר ממך יותר את המבט. אביט בך בלי הפסק... אני מפחדת כשעיני ממצמצת".

איום אבדן הזהות והקושי בזיהוי הם פנים אחרות של אימת השכחה וההישכחות. שני הגיבורים יראים מהרגע בו לא יהיו בעלי משמעות זה לזו, וכל אחד מהם ימשיך הלאה, כאילו סיפור אהבתם לא היה. מדוע הדבר כל כך מרתיע?

האהבה הרומנטית מוצגת ב"זהות" כעוגן, וככזו יש בה שניוּת. אהבתו של בן הזוג והאהבה אליו מהווים נקודת אחיזה בעולם, חיבור והקשר לאירועי המציאות. האהבה היא היציבות, הביטחון. בה בעת, הזוגיות מנכרת את בני הזוג למה שחיצוני לזוגיותם, מושכת אותם הצידה. או אולי מטה?

האהבה מוצגת כמקום מפלט מהעולם. אבל כשהשימוש באהבה כמפלט מוקצן, היא הופכת לכלי להתנתקות מהעולם – שאנטל מתענגת על כך שאהבתה לז'אן-מארק מייתרת את התשוקה שחוותה בצעירותה להרפתקאות. מבחינתה הרפתקה היא דרך לחבוק את העולם. עתה משז'אן-מארק לצידה, "היא לא רצתה עוד לחבוק את העולם. היא לא רצתה עוד את העולם... אז אמרה לעצמה כי אהבתה לז'אן-מארק כמוה ככפירה, עבירה על חוקים בלתי כתובים של הקהילה האנושית שממנה היא הולכת ומתרחקת..." מאוחר יותר, היא עצמה תוהה במרירות האם אהובה "רק מרחיק אותה כל העת מן החיים שהיו צריכים להיות חייה"?

האהבה היא אם כן אי של נבדלות זוגית מזהרת. התלות וההיתלות שבני הזוג מפתחים זה בזו, מסבירה את עוצמת אימתם לנוכח אי הזיהוי האפשרי. אם תלו את כל יהבם באחר, והאחר מאכזב, מתנכר, משתנה, העוגן הופך באחת ממייצב למטביע, ואין בסביבה איש שיחלץ לעזרה.

זו לא הפעם הראשונה שבה קוּנדֶרָה עוסק בזהות ובזיהוי. כבר ברומן הראשון שלו, "הבדיחה" (1967), עולה השאלה האם למושאי אהבתנו יש זהות עצמאית או שהם קיימים באופן בלעדי במסגרת מה שהם עבורנו? גיבור "הבדיחה", לודביק, מסולק מהמפלגה הקומוניסטית ומגורש מלימודיו האקדמיים כשהוא מואשם בחוסר נאמנות למפלגה, באינדיבידואליזם ובאינטלקטואליזם. הוא מוצא עצמו מרַצה תקופת שירות צבאי ממושכת ביחידת "אויבי הסוציאליזם", במסגרתה הוא עובד יומיום במכרה. בתקופה קשה זו הוא נתקל במקרה, בלוציה, בחורה כפרית פשוטה ההופכת למושא כמיהתו, ובעיניו – למושא אהבתו. חשוב מכך – היא החוט המקשר אותו לעולם שמחוץ לכלאו, היא גלגל ההצלה: מישהי להתגעגע אליה, לחכות למפגשים עמה, לדבר עליה עם החבר'ה, ולתכנן את כיבושה.

שנים לאחר שהקשר ביניהם ניתק באופן חמוץ, תוהה לודביק האם אי פעם הכיר את לוציה כפי שהיא באמת, או שלא הייתה עבורו אלא הדמות והתכונות שהוא ייחס לה, כפי  שהיה צריך שתהיה. רק אז הוא מבין, כי לא זאת בלבד שלא הכיר אותה כלל, אלא שמעולם לא התעניין בה עצמה: "תמיד הייתי אומר לעצמי מתוך חיבה שלוציה היא לי דבר מופשט, אגדה ומסתורין. אבל עתה נתחוור לי שבמונחים הפיוטיים האלה, חבויה אמת לא פיוטית לחלוטין: שלא הכרתיה, שלא הכרתיה כפי שהייתה באמת, כפי שהיא הייתה בתוכה פנימה ולעצמה. לא קלטתי ממנה (באנוכיותי העיוורת) אלא אותם הצדדים באישיותה שפנו אלי במישרים (אל בדידותי, אל העדר חירותי, אל תשוקתי לעדנה ולרוך), היא לא הייתה לי אלא פועל יוצא מתנאי חיי; כל מה שחרג ממצבי זה, כל מה שהייתה היא כשהיא לעצמה, חמק מהשגתי".

הרומנים של קוּנדֶרָה מותירים אתנו הקוראים, האוֹהבים, אפופי ספקות: האם גם אנחנו עשויים יום אחד להפסיק לזהות בבן זוגנו את האדם שבו התאהבנו? האם יכול להיות שאנחנו "רק" אמצעי עבור בת זוגתנו להתמודדות עם העולם? ואם  כך, האם הדבר פסול או שמא זוהי מהות הזוגיות? האם התנאים בהם הקשר נרקם הם "נסיבות מקלות", ובהיעלמם גם חשיבות בן הזוג תתפוגג?  מהו גורלן של מערכות יחסים משמעותיות שמסתיימות – האם דינן להישכח כלא היו, או שיש להן ערך בפני עצמן והן לעולם יותירו בנו את חותמן?

כולנו מכירים בכך שבני ובנות הזוג שלנו צפויים להשתנות: האופי, המראה החיצוני, ההשקפות – כל אלו, ככל הנראה, יעברו טלטלות והתהפוכות. עם זאת, לעיתים אנו בוחרים להדחיק את הידיעה הזו. קוּנדֶרָה מאלץ אתנו להתמודד עם  העובדה שהשינוי הוא בלתי נמנע, והדבר מחזיר אל קדמת הבמה את הפחד מאי הזיהוי של האחר. השאלה, האם האהבה תשרוד את השינויים הללו, עשויה לנקר בשולי מוחנו. זו גם, אולי, הסיבה שהכתיבה של קוּנדֶרָה נחווית לפעמים ככבוטה ואולי אף כמביכה, היא כמו שמה לה למטרה לעמת אתנו עם שאלות שנחלוק בחיינו רק עם מעטים, אם בכלל.

יש דרך להקל על ההתמודדות עם השאלות הללו, ולאפשר גישה סלחנית יותר כלפי בני הזוג וכלפי עצמנו. ראשית, כדאי לזכור שכשם שהאהוּבים שלנו "ישתנו לנו" כך, גם אנו עתידים "להשתנות להם", כלומר החשש, הסיכון ובצדו הסיכוי, הם הדדיים. שנית, ישנה ההצעה של קוּנדֶרָה, לפיה הזהות של האהוּבים שלנו היא לא אחת ההיטל של מבטנו עליהם. אם אלו אכן פני הדברים, כדאי לזכור שאולי שינוי בבני זוג ואי זיהוים אינם סימן לכך שהם השתנו, אלא הם אות לשינוי שחל בנו עצמנו.

קראתם? אהבתם?

נשמח מאוד אם תחליטו לתת כתף ולתרום ל"אלכסון" - 

לתמוך באלכסון

לקריאה:"הבדיחה", מילן קונדרה. עם עובד: תל אביב, 1972
"זהות", מילן, קונדרה. זמורה-ביתן: תל אביב,1998

תמונה ראשית: מתוך "אז והיום", תצלום: Rising Damp

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מי את, מי אתה

02
מרים

והאם לא זו החכמה?
להתמודד, לגדול יחד, למצוא מכנה משותף חזק למרות ובזכות השינויים.
לפני 14.5 שנים קיבלתי ציווי בדמות כרטיס ברכה מיום חתונתי הברכה שאז נראתה לי תמוהה, במיוחד לאור העובדה שנכתבה על ידי נערה צעירה מאוד.
"... תשמרו על אהבתכם ואל תיתנו לקשיי החיים להרוס אותה."

כנראה שמבלי לקרוא את קוּנדֶרָה כבר חשבת בכיוון.
כיוון שכותבת הברכה היית את, קלרטה.