מי היה מאמין

בסוף חודש מרץ 1971, ביקר בישראל חורחה לואיס בורחס, לשם קבלת פרס ירושלים. לא היה זה ביקורו הראשון בארץ של הסופר הארגנטיני. שנתיים קודם לכן, ב–1969, הגיע בורחס לארץ בהזמנתו של דוד בן גוריון ובילה כאן עשרה ימים עמוסים – בגליל ובים המלח, בתל אביב ובירושלים. "ביקרתי בצעירה ובעתיקה שבאומות", כתב לאחר מכן. דבר אחד היה משותף לשני הביקורים – בשניהם מצא בורחס זמן כדי להיפגש עם גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה. "כשנשאלתי בישראל – מה ארצה לראות, עניתי: אל תשאלו אותי מה ארצה לראות, מכיוון שאני עיוור", סיפר לימים בורחס על ביקורו השני. "אך אם תשאלו אותי את מי ארצה לפגוש, אענה מייד – את שלום." השניים נפגשו לשעות מספר בביתו של שלום בירושלים. "ביליתי אצלו אחר צהריים מקסים", סיפר בורחס, אז בן 72 וצעיר בשנתיים משלום, "אני רואה בו חבר". כעת, במלאות חמישים שנה למפגש, נשאל – מה חיבר בין הסופר המודרניסט יליד ארגנטינה לבין חוקר המיסטיקה היהודית, יליד גרמניה?

"הקבלה אינה מוצג מוזיאוני אלא היא מעין מטאפורה של המחשבה האנושית״ - חורחה לואיס בורחס

העניין המיוחד של בורחס בקבלה היהודית הוא מן המפורסמות. בסיפוריו הקצרים, במסות ובשירים שכתב, הוא הרבה לעסוק בנושאים וברעיונות קבליים כגון מאגיה, סיפור הגולם מפראג, מושג הספר הקדוש והלשון האלוהית. העניין של בורחס בקבלה החל עוד בנעוריו, כשחי ולמד בז'נבה, לשם עברה המשפחה לצורך טיפול במחלת העיניים של בורחס האב. בורחס הצעיר, שלימד את עצמו גרמנית, קרא שם את ספרו של הסופר האוסטרי גוסטב מיירינק Der Golem, במה שהיה עבורו מפגש ראשון עם תורת הסוד היהודית. לימים הוא קרא ושב וקרא בספריו של שלום עצמו, שעל ספרו החשוב "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית" העיר כי זהו הספר הנהיר ביותר שנכתב בנושא. "הקבלה אינה מוצג מוזיאוני", ציין בורחס בהרצאה שנשא בנושא, "אלא היא מעין מטאפורה של המחשבה האנושית״.

ידע לזהות בהירות: חורחס לואיס בורחס (1967), תצלום: אן-מארי היינריך, ויקיפדיה

גם שלום קרא והעריך את סיפוריו של הארגנטיני, ובביוגרפיה שלו "מברלין לירושלים" הוא מציין, בהתייחס למיירינק, כי "בז'אנר זה של הסיפור הקצר המיסטי עלה עליו רק סופר אחד בדורנו והוא ח"ל בורחס בארגנטינה". אם כך, היכרות והערכה הדדית הייתה. אולם היה גם דבר מה נוסף – אמונה.

המקובלים, כך על פי שלום, האמינו שהלשון האנושית – ולמעשה העולם כולו – נובעים מלשונו הבוראת של האל, מן האותיות שבכוחן נברא העולם.

בהרצאתו על "שם האל והתיאוריה הלשונית של הקבלה" (1969) קונן שלום על מה שתיאר כ"משבר הגדול של השפה שבו אנו מוצאים את עצמנו", משבר שעיקרו בכך ש"אנחנו כבר לא יכולים לתפוש את פסגת המסתורין ששכן בה (בשפה) בעבר." המקובלים, כך על פי שלום, האמינו שהלשון האנושית – ולמעשה העולם כולו – נובעים מלשונו הבוראת של האל, מן האותיות שבכוחן נברא העולם. הבסיס לתפישה זו מצוי ב״ספר יצירה״, אותו ספרון מיסטי שכתיבתו יוחסה במסורת לרבי עקיבא, לאברהם אבינו ולאדם הראשון. לפי ספר יצירה, במעשה בריאת העולם חוללה האלוהות מניפולציות שונות באותיות האלפבית העברי ויצרה מהן את גרעין ההוויה כולה, ומכאן שכל אובייקט בעולם נברא מכוחו של צירוף נסתר של אותיות. יותר מכך, על פי חלק מחכמי הקבלה, שמו הפרטי של אלוהי היהודים הוא היסוד הבסיסי ביותר של הלשון. לפי תפישה אחת, שם האל הוא הגרעין שממנו נובעת הלשון, בדומה לזרע שממנו צומח העץ. לפי תפישה אחרת, שם האל מהווה כוח נסתר – מעין דבק שקוף – שפועל כל הזמן בלשון ומחבר את האותיות ליחידות בעלות משמעות, למילים ומשפטים. לאור מעמדו המיוחד של שם האל בבסיס הלשון, אין זה פלא שהיו מקובלים שעסקו בחיפוש אחר שמותיו הנסתרים, ה"אמיתיים", של האל – בין אם זה "יהוה", "אהיה" או שמות אחרים – ובפירוק, צירוף ושינון של שמות אלה כדרך להשגת יכולת נבואה או לאיחוד מיסטי עם האלוהות.

הצרה היא, כך על פי שלום, שהמסורת שמסרה מדור לדור את האמונה הזו במסתרי הלשון כבר אינה נמסרת. אלוהים, לפי שלום, נסוג בימינו מן הלשון. סוף פסוק? לא בהכרח. לפי שלום, השאלה בדבר ערכה של השפה "היא השאלה שחייבת להישאל על ידי אלה שעדיין מאמינים כי הם יכולים לשמוע בתוך העולם את הדהוד המילה הנעלמה של הבריאה". ומי הם אותם מאמינים? שלום משיב: השאלה על אודות ערכה של הלשון "זוהי השאלה שבימינו, רק למשוררים עשויה להיות תשובה עליה". והוא מסכם: "הזיקה המחברת (בין המשוררים למקובלים) היא האמונה שלהם בשפה כדבר מוחלט (...) האמונה בכך שניתן עדיין לשמוע את המסתורין של השפה".

אלוהים, לשון ומיסטיקה: גרשם שלום (1935), תצלום: ויקיפדיה

חזרה לבורחס – שהחשיב את עצמו בראש ובראשונה כמשורר – ולתפישת הלשון שלו, כפי שהובעה, למשל, במסתו הידועה "על הלשון האנליטית של ג'והן וילקינס" (1952). במסה זו, בורחס מראה, באירוניה מחויכת, שכל סיווג שלנו את הדברים בעולם – למשל אבנים או בעלי חיים (כגון "יונקים", "כלבים תועים" או "אלה שזה עתה ניפצו אגרטל") – הוא שרירותי ותלוי נסיבות. הבעיה נעוצה, לפי בורחס, בעובדה פשוטה – איננו יודעים מהו היקום, אם יש בכלל דבר כזה "יקום" – ומכיוון שאיננו יודעים מהו, אז קל וחומר שאיננו מסוגלים לבטא אותו בלשון. אולם העובדה שאיננו יודעים, אינה צריכה לרפות את ידינו. "אם קיים יקום כזה, עלינו לשער מה תכליתו", כותב בורחס, "עלינו להעלות השערות באשר למלים שלו, להגדרות, לאטימולוגיות, עלינו לתהות על המונחים הנרדפים אשר בו, על המילון החשאי של האל".

איננו יודעים מהו העולם וכיצד לבטא אותו בלשון, ואף על פי כן נגזר עלינו להמשיך ולחפש את המילים הנכונות. ומה מניע את החיפוש הסיזיפי הזה?

אם כך, איננו יודעים מהו העולם וכיצד לבטא אותו בלשון, ואף על פי כן נגזר עלינו להמשיך ולחפש את המילים הנכונות. ומה מניע את החיפוש הסיזיפי הזה? תשובה לכך ניתן למצוא בציטוט מאת ההוגה והסופר האנגלי ג.ק צ'סטרטון שחותם את המסה של בורחס. לפי צ'סטרטון, בכל פעם שאדם מבקש מחברו שיסביר לו דבר מה, הוא מניח שיש ביטוי לשוני מתאים לכל הלך רוח פנימי ולכל מחשבה, וזאת אף שהוא יודע שהדבר אינו אפשרי. "הוא יודע שיש בנפש גוונים מופלאים, רבים יותר וחסרי שמות יותר מאשר הצבעים של יער סתווי, ועם זאת הוא מאמין ברצינות שכל הדברים האלה (...) יכולים להיות מבוטאים במדויק באמצעות מערכת שרירותית של צלילים והברות. הוא מאמין שסוחר בורסה פשוט יכול להפיק מתוכו קולות שמציינים את כל מסתרי הזיכרון וייסורי התשוקה".

מבלי לפגוע בסוחרי בורסה פיוטיים במיוחד, ניתן אפוא לומר שהשימוש בלשון מחייב סוג של אמונה, האמונה שלמרות אי היכולת של הלשון להביע את העושר האינסופי של העולם או של החוויה האנושית, היא תצליח, למרות הכול, לבטא אותו במילים. האין זו אותה אמונה שעומדת בבסיס המפגש שלנו עם אמנות הסיפור, אותה "השהייה מרצון של הספק", כדברי המכתם שבורחס הרבה לצטט מפיו של המשורר האנגלי סמואל קולרידג'? והרי זו האמונה בכוחה של יצירת האמנות לברוא – גם אם לשעה קלה – עולם שלם. כאשר אנחנו צופים בסרט או במחזה או קוראים ספר, אנחנו יודעים שמדובר בבדיה, ובה בעת אנחנו מתמסרים לה, "מאמינים" לה, מתרגשים, צוחקים, לעיתים משתנים, ולא יעזור אם מישהו יגיד לנו שזה "רק סרט".

בורחס סבר שהשימוש בלשון מצריך סוג של אמונה, אמונה ביכולת למצוא את המילה המתאימה, ואף שהאמונה הזו דינה להתאכזב, אין מנוס מלהמשיך בחיפוש אחריה. בשלושה סיפורים קצרים, מן הפחות מוכרים שלו, בורחס השתעשע ברעיון הזה על אודות החיפוש של המשורר, הלוא הוא בורחס עצמו, אחר טקסט קצרצר ומופלא, שמרכז בתוכו ממש את כל לשון הספרות והשירה, ואולי אף את העולם כולו.

ב"המראה והמסיכה" (1975) זהו המשורר המלכותי, אשר נשלח על ידי המלך במטרה לכתוב שיר הלל שינציח את גבורתו. שלוש פעמים יוצא המשורר למסע ובכל פעם הוא חוזר כשבאמתחתו שיר חדש, קצר וסתום יותר מקודמו. לבסוף הוא חוזר וברשותו שיר קצר, שורה אחת בלבד אורכו, "שכוללת את כל הפלאים כולם״. גם בסיפור (1975) UNDR יוצא משורר למסע דומה. "העיקר הייתה המילה. פעמים חדלתי להאמין בה. חזרתי ואמרתי לעצמי כי שטות היא לוותר על המשחק המקסים של הרכבת מלים מקסימות, כדי לתור אחרי מלה אחת ויחידה, אשר אולי אינה אלא אשליה״. אולם המשורר אינו מוותר ואחרי תלאות רבות, כשהוא זקן ועייף, הוא מוצא את המילה שבה ניתן היה לראות – כבכדור בדולח – את כל עלילות חייו. לבסוף, ב"משל הארמון" (1960), לאחר סיור בארמונו של הקיסר הצהוב, מדקלם המשורר שיר ש"יש המאמינים שכל כולו היה מילה אחת ויחידה", שבה "היה צפון הארמון כולו".

בתום מסע ארוך ובעל מאפיינים מיסטיים בולטים, המשורר מוצא את המילה, אלא שהמילה – כמה חבל – אינה נמסרת לנו, הקוראים. משורר אחד מוצא להורג, את השני מאלצים להתאבד ואילו השלישי חי ושר את המילה, אך עבורנו היא נותרת בגדר תעלומה

לא קשה לשמוע בסיפורים הללו הדהוד לרעיון הקבלי בדבר שם האל, אותה מילה מסתורית שמרכזת בתוכה את כוחו הבורא של האל, את הלשון או את העולם. בורחס, כדאי להזכיר, כתב לא אחת על שם האל העברי. דוגמה אחת היא המסה "תולדות הדהודיו של שם אחד" (1952), שבה הוא דן, בין השאר, באופיו המאגי של השם "אהיה אשר אהיה", אותו השם שהאל מספק למשה הצעיר במצרים, כשאחרון שואל לשמו (שמות ג', יד). דוגמה אחרת היא המותחן הבלשי הקצר "המוות והמצפן" (1944), שבו ארבע האותיות של השם המפורש משמשות כרמז בלשי לפתרון תעלומת רצח ברחובות בואנוס איירס. בסיפור זה, הנרצח הראשון הוא חוקר קבלה יהודי בשם מרסל ירמולינסקי, שבין כתביו מוצא הבלש הגיבור, בין השאר, תרגום לספר יצירה וחיבור (בגרמנית) על השם המפורש. האם שלום הקדים והתגנב לסיפור?

בשני הטקסטים הללו בורחס כותב במפורש על שם האל ואולם בשלושת סיפורים שהזכרנו, שם האל רק נרמז. הנושא אינו התיאולוגיה, אלא השירה ובמובן רחב יותר – הלשון. בשלושת הסיפורים, בתום מסע ארוך ובעל מאפיינים מיסטיים בולטים, המשורר מוצא את המילה, אלא שהמילה – כמה חבל – אינה נמסרת לנו, הקוראים. משורר אחד מוצא להורג, את השני מאלצים להתאבד ואילו השלישי חי ושר את המילה, אך עבורנו היא נותרת בגדר תעלומה. בדומה למקובלים שתרו אחר שם האל, כך המשוררים של בורחס, בני דמותו, תרים אחרי המילה, אך זו נשארת בגבולות הסיפור, בתוך הספרות.

"Angelus Novus״, פול קליי (1920), אוסף מוזיאון ישראל. תצלום: מוזיאון ישראל, ויקיפדיה

החיפוש האנושי אחר משמעות לא נעלם, הוא רק לובש בכל עידן צורה אחרת – פעם זו המיסטיקה ופעם זו הספרות והשירה

ואולי בעצם שני העולמות הללו – מיסטיקה וספרות – אינם כל כך רחוקים, כפי שנדמה לעיתים? אמת, חכמי הקבלה האמינו בקיומו הממשי של האל ובאפשרות המיסטית להתחבר אליו, בעוד הסופרים והמשוררים – לפחות אלה המודרניסטים – ספקניים בנוגע לאפשרות לגעת בהוויה או לבטא אותה. אולם אלה וגם אלה שותפים לאמונה במסתורין של הלשון ובחיפוש אחר המילה שנושאת אותו. במילים אחרות, החיפוש האנושי אחר משמעות לא נעלם, הוא רק לובש בכל עידן צורה אחרת – פעם זו המיסטיקה ופעם זו הספרות והשירה. "אני מאמין בתיאולוגיה כספרות פנטסטית", אמר בורחס בראיון לסופר הארגנטיני ארנסטו סבטו, "היא שכלול של הז'אנר הזה לכדי שלמות״. האם לא נוכל להפוך ולקבוע שכשם שהתיאולוגיה היא סוגה ספרותית, קרי דרך לספר סיפור, כך הספרות (המודרנית) אינה נעדרת מרכיבים תיאולוגיים, של אמונה.

לפני חמישים שנה נפגשו בירושלים שני גברים מבוגרים שהקדישו את חייהם למילה הכתובה. בורחס ודאי ראה בשלום את אחד מאלה שפתחו לו צוהר לעולמה הנסתר של הקבלה. עבור שלום, בורחס היה כנראה דוגמה ליוצר חי שמאמין (עדיין) בעומקה של הלשון, מעין מקובל מודרני. הסיפור "משל הארמון" מסתיים כזכור במותו של המשורר ובורחס מוסיף כי "חיבורו שקע בשכחה כיוון שראויה לו השכחה, וצאצאיו עודם מחפשים, ולא ימצאו לעולם, את המילה שהיא העולם". כל עוד יש אמונה, נמשך החיפוש אחר ה–מילה.

רשימת מקורות

Joege Luis Borges, Autobiographical Notes, The New Yorker, 11/9/1970.

Jaime Alazraki, Borges and the Kabbalah: And other essays on his fiction and poetry, Cambridge University Press 1988

חורחה לואיס בורחס, "קבלה", בתוך: שבעה לילות, תרגום: אורי פרויס, הקיבוץ המאוחד, 1986

גרשם שלום, מברלין לירושלים, עם עובד, 1982

Gershom Scholem, The Name of God and the Linguistic Theory of the Kabbalah (1972) (trans. S. Pleasance)

חורחה לואיס בורחס, "על הלשון האנליטית של ג'והן וילקינס", בתוך: מבוכי הזמן: מבטים על ספרות העולם, תרגום: יורם ברונובסקי, כתר, 1986

K. Chesterton, G.F. Watts, Duckworth and Co. London, 1914

חורחה לואיס בורחס, ״ספר החול״, תרגום: יוסף שריג, ירושלים: כתר, 1982

חורחה לואיס בורחס, "משל הארמון", בתוך: מבוכי הזמן: מבטים על ספרות העולם, תרגום: יורם ברונובסקי, כתר,

J.L. Borges, Obras Completas, Vol. I, II, III, IV, Barcelona: EMECÉ Editores, 1996

חורחה לואיס בורחס, "המוות והמצפן", בתוך: בדיונות, תרגום: יורם ברונובסקי, הקיבוץ המאוחד, 1998

רונן וודלינגר הוא איש תקשורת. עבודת התזה שלו "המילה שהיא העולם" עסקה בתורת שם האל של המקובל אברהם אבולעפיה כמפתח לקריאה חדשה ביצירתו של חורחה לואיס בורחס

תמונה ראשית: בריאה מתמדת. תצלום: ויניסיוס אמאנו, unsplash.com

Photo by Vinicius "amnx" Amano on Unsplash