שקרים מהחיים מי זה המיזנתרופ הזה?

אני זה המיזנתרופ הזה!
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

אין לי כוח לשינויים. שינויים הם לחלשים. שינויים הם לכל מי שלא מסוגל לעמוד בגבורה בשגרה. מדי יום אני מכתת את רגליי באותו מסלול, בצעדים מדודים: מיטה-שירותים; קומקום-מקרר-ארון-בגדים; מקרר-מחשב-שוב-קומקום-לפעמים. רק החזק מוצא נחמה באותן הלכות, אותם מנהגים. אפילו במקומות בילוי אני מסרב לגוון, אותם ברים, אותם חברים, למי יש כוח לאנשים חדשים שיערערו את הסטטוס קוו, יקרעו אותו לגזרים. מי זה המיזנתרופ הזה? אני, אני זה המיזנתרופ הזה, מרים את היד בחלל דירתי, ואל תסתכלו עליי ככה, חבורה של צבועים. נבלות.

״נו תרים את עצמך ובוא למסיבה, תוכל להכיר שם המון טיפוסים״, אמר לי אחד והבטיח קטעים.

סליחה? אני נראה לך כמו מישהו שמחפש גיוון בחיים? איזו יוהרה, לשים לי בפה מילים, ובראש מחשבות, אני מתכעס ונכנס למכונית. את הדלת אני טורק אחרי, אבל רק קצת, לא חזק מדי, שלא יחשוב… לא יודע מה, שאני כועס או מה, או שבכלל לא בא לי לצאת.

ועם כל רחוב שחולף על פנינו בעודנו מתרחקים מביתי, דועך השיר השלֵו שבלבי ומתחלף בקצב זר, משהו קיצונ… לא, לא זאת המילה, משהו חריג. בחלוקה משקלית מתעתעת שאני לא מצליח לזהות. האצבעות מתאמצות לספור ולהתביית. חמש שמיניות? שלוש עשרה? ואולי מדובר ביחידות קטנות יותר, זעירות, כירורגיות? אני מבקש שיחליש את הרדיו, קשה לי להקשיב.

"על מה אתה מדבר?" הוא שואל, "תן לשים קָנְיֶה". אני מסביר לו שיהיה מספיק קניה במסיבה, ובכלל - לאן אנחנו הולכים?

***

זאת אחת ממסיבות הבית המתלהבות האלה. שלושה-ארבעה אנשים חתומים על האיוונט בפייסבוק אבל לא ברור מי בדיוק גר ב"בית" הזה, מין לופט עם עלייה לגג באזור רוטשילד. איזה מזוקן מעודכן אחד אחראי על הפלייליסט. בהתחלה אני מזהה שיר אחד מחמישה, אבל אחרי פעמיים "שפירא" היחס הולך ומשתפר. ואולי אותו בס סמיך מלווה את כל הרצועות ומטשטש את ההבדלים ביניהן. אני יושב על ספה כלוא בשיחה שלא נוגעת לי. אם ברצוני להימלט אאלץ לנקוט צעד נועז, לקום בהפגנתיות ולהבקיע את חומת האנשים שמסביב. לפני דקה או שתיים סיפרה בחורה ממושקפת בתספורת שמילים לא יוכלו לתאר, על תרגיל שצילמה בלימודי קולנוע: במשך שלוש דקות תמימות ילד משחק בארגז חול ללא השגחת מבוגר. "מה התמה שלך?" שואל מישהו, והיא מסבירה בהרמה קלה של הסנטר, "פריצת גבולות". הקהל עונה לה בשתיקה הרת משמעות. אני מזהה הזדמנות להשתלב בשיחה, לומר משהו חכם על חינוך במאה ה-21, או סתם לבקש לינק, אבל כשאני מביט סביבי בניסיון למצוא פנים שישמשו לי עוגן, אני לא מזהה אף אחד והרגע חולף. הזרות תוקפת אותי כמו בחילה, נובעת במעמקי הקיבה ומבעבעת עד לגרון.

***

על הגג, עם מנה משיבת נפש של טולמור דיו בכוס פלסטיק, אני מדליק סיגריה מגולגלת ששנוררתי מהדי ג'יי. לא שאני מעשן. אני לא. זה בסך הכול מרד קטן שלי בעצמי. פתח לתקווה. אני עומד בפינה חשוכה, וקצה הסיגריה בוער על רקע השדרה כמו פתיל. אבל של מה? פצצה? ומה קורה בסוף? הרי היא חדשה לי, הבערה הזאת. אולי בסופו של דבר, אם מעשנים מספיק, האש לא נכבית בתום הסיגריה אלא ממשיכה לשרוף את האצבעות, הזרוע, הכתף, הראש ובסוף מציתה גם את הדמיון. אני פולט סלסול אחרון וחוזר למטה בסחרחורת קלה של מעשן בלתי מנוסה.

השעה מאוחרת מאוד. שעה לשירים חלקלקים. קולו הצפצפני של כריס רוק בוקע מהרמקולים. "איפה בדיוק למדת לשים נעליים של ג'ימי צ'ו?" הוא שואל את נערתו בהתפעלות. כן, גם בחורה מהשכונה יכולה ללמוד כמה טריקים חדשים כשהיא פוגשת את האנשים הנכונים. ואולי גם בחורה מהחוג לקולנוע. אני רוצה לומר לה בדיוק מה אני חושב על התרגיל שלה, להסביר לה שילדים דווקא כן זקוקים להשגחת מבוגר, וגם מבוגרים זקוקים לה. היה מוטב שבסוף הסרט הילד יחריב את ארמון החול שבנה לבדו.

חילופי שירים קוטעים את מחשבותיי, ויורד לי האסימון שאני חייב למצוא את הבמאית, אולי יש עוד זמן לשנות, אולי היא עוד לא נכנסה לשלב העריכה. אני נדחק בין האנשים לכל אורך החדר אבל לא מצליח למצוא אותה. אחת אומרת שהיא הלכה, אחר מבטיח שהיא כבר תחזור. החיפוש מעלה חרס. ובכל אופן גם אם הייתה פה, איך הייתי מוצא? יש כאן ים של תסרוקות משונות. תגידו לי, מה הטעם ללכת למספרה כדי לנסות משהו חדש, אם הניסיונות האלה תמיד מסתכמים באמירות נדושות? הרי ברור שאתם בעצם מעדיפים לצעוד באותם נתיבים ידועים שמובילים לאותן מספרות שכונתיות. הרי ברור שאתם מעדיפים לדבוק בקלישאות. הן משמר הגבול של העצמי. ואם לכם מותר, אז גם לי! אני ממשיך לשייט בחלל בצעדים בלתי יציבים, כמו ספינה אבודה. הדי ג'יי מביט בי מזווית העין ומחייך בערמומיות. אני רוצה לשאול אם הוא בטוח שהביא לי סיגריה רגילה. נדמה לי שלא בא לי להיות פה יותר.

"בוא, זזים", אומר לי חבר.

"זזים?", אני נבהל, "אבל עוד לא דיברנו על כל מה שקרה!".

"מה כבר קרה?" הוא שואל בגלגול עיניים, ואני מסביר שכל יציאה זקוקה לסיכום מבצע. יש לבצע הערכת כדאיות, כדי שנדע טוב יותר לפעם הבאה. מה למדנו, מה התובנות, נקודות לשיפור ולשימור, נו, אתה יודע, מסקנות. הראש שלי שוחה וקשה לי לבחור את המילים הכי הכי מדויקות.

"תפסיק כבר עם השטויות", הוא אומר בזלזול מופגן. אני מתכעס אך בכל זאת נכנס למכונית. את הדלת אני טורק אחרי, אבל רק קצת, לא חזק מדי, שלא יחשוב… לא יודע מה, שבכלל לא היה כדאי להזמין אותי.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # השראה
- דימוי שערוויסקי "טולמור דיו": אל ניטו


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מי זה המיזנתרופ הזה?