מי יחיה ומי ימות, ומי יחליט

אסון ימי היה לדרמה אנושית, לשערורייה תקשורתית ופוליטית, והשראה ליצירת מופת
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

ב-12 ביולי 1816 יותר ממאה בני-אדם ננטשו לגורלם באוקיינוס האטלנטי, במרחק 60 קילומטר מחופי סנגל. כך החל הסיפור שבו האימה הפכה לחלק בלתי נפרד מן העלילה, ואיתה התגבש מה שהניע אמן ליצור יצירת אמנות גדולה.

זהו סיפורו של הציור שכותרתו "רפסודת המדוזה" (Le Redeau de la Méduse) משנת 1818, מעשה ידיו של הצייר והליטוגרף הרומנטי תאודור ז'ריקו, שנולד ברואן בשנת 1791 והלך לעולמו בפריז ב-1824, יצירה שהוצגה בסלון של פריז ב-1819. מדובר בציור מונומנטלי: 7.17 x 4.91 מטרים, והוא צויר במשך פחות משנה. היום אפשר להתרשם ממנו באולם Mollien באגף Denonשבמוזיאון הלובר בפריז.

האירועים חשפו את השחיתות הפוליטית ואת חוסר התפקוד של הרשויות, אך גם את הגבולות שהאדם יכול לחצות כשהוא ניצב מול מצבי מצוקה וייאוש

הטרגדיה שהתרחשה לפני יותר מ-200 שנה, והציור, שגם הוא כבר בן שתי מאות, נראים שניהם בעלי תוקף מיוחד בתקופת משבר, בימים של מגפה עולמית והחלטות קשות. בזמנו, האירועים חשפו את השחיתות הפוליטית ואת חוסר התפקוד של הרשויות, אך גם את הגבולות שהאדם יכול לחצות כשהוא ניצב מול מצבי מצוקה וייאוש.

ז'ריקו

ז'אן-לואי-אנדרה תאודור ז'ריקו, דיוקן מאת אוראס ורנה (1822-1823), מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

ראשית הסוף

ב-17 ביוני 1816 הפליגה מצרפת, בצי בן ארבע ספינות, משלחת שמשימתה הייתה לשוב ולהשתלט על המושבה הצרפתית סנגל שאבדה לצרפת במהלך מלחמות נפוליאון. בראש הצי עמדה הפריגטה "המדוזה" (La Méduse), כלי שיט מודרני מאוד לתקופתו. הקברניט היה היג דירואה דה שומריי (Hugues Duroy de Chaumareys), בורגני שנעשה אריסטוקרט, יליד 1763, אדם בעל ניסיון מועט כקברניט, שלא הפליג מזה עשרים שנה. הוא לא קיבל את תפקידו בשל מיומנותו או ניסיונו, אלא כמחווה פוליטית של לואי ה-18.

הקברניט האציל את אחריותו הפיקודית, והעביר את משימת הניווט לאחד הקצינים. לאחר זמן, הלה החל להבחין בסימנים מדאיגים בים. הוא התריע על כך בפני הקברניט, אך זה לא יחס לכך חשיבות

"המדוזה", שהייתה מהירה יותר משאר כלי השיט בכוח, החלה להתרחק מן החבורה למרות ההוראות שעל כל כלי השיט להתקדם ביחד. הקברניט האציל את אחריותו הפיקודית, והעביר את משימת הניווט לאחד הקצינים. לאחר זמן, הלה החל להבחין בסימנים מדאיגים בים, שהעלו בלבו חשד שהם נמצאים באזור של מים לא עמוקים. הוא התריע על כך בפני הקברניט, אך זה לא יחס לכך חשיבות. מד העומק אישר את החשד, והממצא תאם את המפה הימית שהורתה על קיומו של מישור חול ימי בשם Arguin, שיורדי הים הכירו היטב. הצוות החל לדאוג. לקראת אחר הצהריים, "המדוזה" נתקעה.

ספינות ההצלה לא הספיקו כדי לפנות את כולם, והיה צורך להחליט מי יעלו עליהן ומי לא. על הסיפון היו כ-400 איש, בהם אנשי צבא, פקידים, מתיישבים ומדענים, וגם מי שיועד להיות מושל המושבה, יחד עם משפחתו. כלי השייט יכלו לפנות רק כמאתיים איש. נוכח המצב, המושל החליט, והקו המפריד בין מי שיפונו ובין מי שיינטשו נקבע על פי המעמד החברתי.

הקברניט, הקצינים, המושל המיועד ומשפחתו – אלו היו הראשונים שעלו על סירות ההצלה. על סיפון "המדוזה" נותרו 150 בני-אדם נואשים: אנשי המיליציה, ימאים ועוד מספר אנשי צוות. המושל הציע להם לבנות רפסודה ולעלות עליה. הוא הבטיח לגרור אותם באמצעות סירות ההצלה, עד לנמל סן לואי בסנגל.

מזג האוויר הלך ונעשה סוער. הפריגטה התקועה ניזוקה עוד יותר: הפינוי היה כעת דחוף. מהקרשים, משטחי העץ והמפרשים של הספינה הטובעת הם בנו רפסודה שממדיה היו כ-20 על כ-8 מטרים, וכך החל הפינוי.

בתוך רגע, באורח לא ברור, השתחררו יתר החבלים. יושבי הרפסודה נותרו נטושים לגורלם בלב האוקיינוס. הרפסודה הייתה כעין ארון מתים צף

משקלם של 50 המפונים הראשונים שעלו על הרפסודה גרם לה לשקוע כדי שבעים סנטימטרים. אך הדבר לא עצר את הפינוי. לאחר שעלו על הרפסודה 150 איש, הם גילו שהמים מגיעים להם עד למותניים. הם החליטו לקחת רק את המינימום ההכרחי: קופסה של ביסקוויטים, שתי חביות מים (שאבדו להם בלילה הראשון) וחביות אחדות של יין. בינתיים, בפריגטה התקועה נותרו 17 איש, ממתינים לפינוי שיאורגן למענם ברגע שחבריהם יגיעו ליבשה. כך החלה חציית הים בחיפוש אחר החוף, אך לאחר קילומטרים ספורים בלבד נקרע אחד החבלים שגרר את הרפסודה. בתוך רגע, באורח לא ברור, השתחררו יתר החבלים. יושבי הרפסודה נותרו נטושים לגורלם בלב האוקיינוס. הרפסודה, שהייתה כעין "ארון מתים צף", כמאמרו של חוקר תולדות האמנות רוברט רוזנבלום, נותרה צפה ללא כיוון, מצפה להתרחשויות גרועות עוד יותר.

מדוזה, קניבליזם, ז'ריקו

"קניבליזם על סיפון 'המדוזה'" (1818-1819), ז'ריקו, איור בדיו, גואש וגיר על נייר, הכנה לציור המלא. תצלום: ויקיפדיה

סבל אנושי

מרידות, מעשי רצח והוצאות להורג, מקרים של קניבליזם, התקפי טירוף, הכול קרה שם, בניסיון של כל אחד מהשורדים להגן על השטח הזעיר בתוך מרחב של מטרים רבועים מעטים

הלילה הראשון היה קשה מאוד. עם אור ראשון, התגלה שהגלים העזים סחפו איתם חלק מהנוסעים. הלילה השני היה גרוע מקודמו. מזג האוויר הקשה, האימה, הייאוש והניסיון להישאר קרוב למרכז הרפסודה, שהיה המקום הבטוח ביותר, יחד עם השפעתו של היין, גרמו לכך שבין אנשי הרפסודה פרצה מריבה שבה התבטא כל הקושי והסבל. מרידות, מעשי רצח והוצאות להורג, מקרים של קניבליזם, התקפי טירוף, הכול קרה שם, בניסיון של כל אחד מהשורדים להגן על השטח הזעיר בתוך מרחב של מטרים רבועים מעטים. בלילה השני מתו 60 איש.

גם במשך היום לא חל שיפור במצב. אחדים דנו במתרחש, אחרים שקעו במרה שחורה. ביום השישי נותרו על הרפסודה רק שלושים אנשים חיים. הרצון הנואש לשרוד התיר כל מעשה, גם הוצאתם להורג של חברים בקבוצה: שניים הומתו כיוון שהפרו את הוראות הקיצוב של היין, שלושה-עשר אחרים הושלכו למים, ואת החולים והחלשים נטשו לגורלם. ביום השלושה-עשר הם חולצו על ידי הבריגנית הצרפתית "ל'ארגוס". מ-150 הניצולים נותרו כעת רק חמישה-עשר, ומהם רק עשרה שרדו בסופו של דבר והצליחו להגיע ליבשה.

עם סיום המסע המפרך, הממשלה הצרפתית רצתה להסתיר את פרטי המקרה המקברי. אך העובדות התגלו תודות לעיתונות העצמאית, וכיוון ששניים מהשורדים, הכירורג לשעבר של הצי, אנרי סוויניי (Savigny) והמהנדס-הגיאוגרף אלכסנדר קורייאר (Corréard), סיפרו את הכול בספר שפרסמו, "טביעתה של הפריגטה La Méduse" (שראה אור בפריז ב-1817).

יש בספר קטעים רבי-מבע:

"כולם היו פצועים קשה ואיבדו את שיקול דעתם [...] לאחר ויכוח ארוך, החלטנו להשליך אותם לים. לאחר ימים, נוסעי הרפסודה של La Méduse נאלצו להשלים את מנת היין באמצעות מים מלוחים ושתן, וביום השלישי כבר התגלו מקרים של קניבליזם..."

"בלילה השלישי אין אלימות וגם אין מנוחה. המים מגיעים עד לברכיים ולישון אפשר רק בעמידה [...] אורות היום החדש מבשרים על אבדות חדשות, את הגופות משליכים לים ושומרים רק על אחת מהן, כמזון..."

"מי שנותרו בחיים הסתערו ברעבתנות על הגופות שכיסו את הרפסודה. הם ביתרו אותן לחתיכות ואחדים אף טרפו אותן מיד. חלק ניכר מאיתנו סירב לגעת במזון המבעית הזה, אך לבסוף נכנענו לצורך, שהוא חזק יותר מכל אנושיות. ראינו במזון הנורא הזה אמצעי מגונה ויחיד להאריך את קיומנו..."

האמנות והשערורייה

לאחר שהסיפור פורסם בעיתונות, החברה הצרפתית כולה נרעשה, ובתוכה גם האמן הצעיר ז'ריקו. הצייר הזדעזע כל כך מן האירוע שהוא החליט להנציח את הטרגדיה על בד. לשם כך הוא עבד ככרוניקאי: הוא חקר בעיתונות כדי לברר את מהלך האירועים לאשורם וראיין את השורדים במשך שעות ארוכות, במיוחד את סוויניי, את קורייאר ואת האדון לווילט (Lavillette), מי שבנה את הרפסודה. והוא גם צייר אותם. לאחר מכן הוא נסע לחוף של נורמנדי, כדי להתבונן בים בתשומת לב וללמוד את תנועותיו. הוא ביקר בבתי חולים ובמחסנים שבהם הוחזקו גופות כדי לראות ולצייר ממקור ראשון את המראה המדויק של גוף קטוע אברים, חולה או חסר רוח חיים. הוא אף הזמין רפסודה זהה במידותיה לזו של המדוזה וביקש מחבריו לשמש לו דוגמנים. אחד מהם היה דלקרואה הצעיר.

ז'ריקו שאל את עצמו איזו סצנה, איזה רגע, יהיו המתאימים ביותר כדי לרגש את הצופים ולהעביר להם את מהותה של הטרגדיה

ז'ריקו היה שאפתן. הוא רצה להפיק מעצמו יצירת מופת היסטורית. יחד עם זאת, הוא שאל את עצמו איזו סצנה, איזה רגע, יהיו המתאימים ביותר כדי לרגש את הצופים ולהעביר להם את מהותה של הטרגדיה. לשם כך הוא צייר מספר רב של איורים וציורי הכנה, עד שמצא את הקומפוזיציה שתשקף בצורה הטובה ביותר את מה שהוא רצה להביע. או-אז, הציור החל לזרום מידיו.

המדוזה, ז'ריקו

איור הכנה של ז'ריקו, לקראת ציור "המדוזה" (1818-1819), המוזיאון לאמנות של העיר ליל. תצלום: ויקיפדיה

הרפסודה מתגלה לעיני הצופה על גבי ים סוער. עוד צעד אחד ויהיה אפשר לעלות עליה. הגלים המאיימים מתקרבים משמאל. הרוח נושבת בעוצמה רבה, מנפחת את המפרש ודוחפת את הרפסודה לעבר הסכנה, בדיוק בכיוון ההפוך מזה שאליו מצביעות בבהילות כל הדמויות. ערימה של אנשים נסערים מנסים ליצור פירמידה אנושית, כדי להצליח להגיע לנקודה הגבוהה ביותר ולנופף סמרטוט אדום כדי שיוכלו לראות אותם במרחבים העצומים של הים.

הרגע שז'ריקו בחר בו הוא רגע האשליה, התקווה, רגע ההצלה שנראית באופק, בשלב זה כנקודה בלבד.

גאונותו של ז'ריקו טמונה בכך שהוא בחר את הרגע שבו מתנהל מאבק בין שני כוחות מנוגדים. מדובר ברגע שבו ייוודע האם הם ישרדו או שמא יאבדו סופית במרחבי הים האדיר

ז'ריקו המשיך וגילה את כל מצבי הרוח של אותו רגע. בבסיס הציור הוא מיקם את אלו שכבר מתו; מיד אפשר להבחין באדם שאיבד את התקווה, שכן ראשו מונח על ידו ומבטו אבוד והוא אך בקושי מצליח להחזיק את גופת בנו. מדובר בסצנה מתוך "הפייטה" של מיכלאנג'לו. לאחר מכן מופיעים אלו המכלים את שארית כוחותיהם בניסיון לקום על רגליהם, ואחרים שבקושי מצליחים להמשיך לעמוד. יש הבעות של שמחה, המלוות במחוות חזקות, בזרועות שלוחות ובכפות ידיים פתוחות המסמנות הצלה, גאולה. הרוח ממשיכה לנשוב בכיוון מנוגד לתקווה, וגושי העננים הכהים מאיימים על רגע האושר הקצר הזה.

גאונותו של ז'ריקו טמונה בכך שהוא בחר את הרגע שבו מתנהל מאבק בין שני כוחות מנוגדים. זהו הדבר שגורם לציור להיות כל כך ברוטלי ומייאש, שכן מדובר ברגע שבו ייוודע האם הם ישרדו או שמא יאבדו סופית במרחבי הים האדיר. סערת הרוח מורגשת, והיא עוברת בכל הפירמידה האנושית, ועושה את דרכה עד לתחתית הציור. מדובר בתנועת קרשנדו רגשית, שסוחפת איתה את מי שצופה בציור.

רפסודת המדוזה, ז'ריקו

"רפסודת המדוזה" (1818-1819), ז'אן-לואי תאודור ז'ריקו, מוזיאון הלובר. תצלום: ויקיפדיה

אלא שז'ריקו מגלה גם את שליטתו העילאית בפרטים. הוא טיפל בדמויות הניצולים על פי כל מה שהוא למד ב"לובר", שם הוא העתיק את עבודות המאסטרים שהוא העריץ, בניסיון לפענח את סודותיהם, יחד עם סודותיהם של אלו שהוא בחן את יצירותיהם באיטליה. הנה כאן השיעור שהוא למד ממיכלאנג'לו, יחד עם האפקטים הדרמטיים של האור של קאראווג'ו.

המעונים בסיפור שלפנינו אינם רזים ועל גופם לא ניכרים פצעים, זקנם לא צימח ושפתיהם אינן יבשות. להפך, גופם שרירי ומוצג באורח אידאלי

יחד עם זאת, בציור לא ניכרות השפעותיהם של שלושה-עשר ימים בשמש, ללא מזון או מים. המעונים בסיפור שלפנינו אינם רזים ועל גופם לא ניכרים פצעים, זקנם לא צימח ושפתיהם אינן יבשות. להפך, גופם שרירי ומוצג באורח אידאלי.

מדובר באחת החירויות שהצייר נוטל לעצמו כדי להעניק לסצנה גוון הרואי. הוא מדגיש את הדרמטיות בכך שהוא משנה את תנאי מזג האוויר. לפי השורדים, היום שבו הם חולצו היה יום של שמש והים היה שקט. יש מקום לתהות האם סביבה כזאת הייתה מספקת את האפקט שז'ריקו ביקש להשיג. אלא שאנו ניצבים נוכח ציור, יצירה אמנותית מא' ועד ת', וההחלטות של האמן הן שהופכות את עבודתו לאמנות במלוא מובן המילה.

יום הדין, מיכאלאנג'לו, הקפלה הסיסטינית

פרט מתוך "יום הדין האחרון", הקפלה הסיסטינית (1534-1541). ז'ריקו אמר: "מיכאלאנג'לו גורם לי לצמרמורת בגב". תצלום: אתר הוותיקן, ויקיפדיה

סיפור ללא סוף

בתחילת 1817, הקברניט עמד בפני בית דין צבאי, הועבר מתפקידו, גורש מהצי ונידון לשלוש שנות מאסר.

הציור הוצג לבסוף בסלון של פריז בשנת 1819, אך בשם אחר: "סצנה מטביעתה של ספינה", כדי לא לעורר מחלוקת עם הממשלה. הנושא היה עדיין אקטואלי ובוער.

כל החברה שלנו נמצאת על סיפון רפסודת המדוזה

היצירה עוררה רושם עצום בקרב באי הסלון. ה"ז'ורנל דה פארי" (Journal de Paris) כתב: "היא מכה ומושכת את כל המבטים". יחד עם זאת, היא לא זכתה למחמאות מצד מבקרי האמנות. הציור נכלל בקטגוריה של "פורמט גדול", שהיה שמור לנושאים היסטוריים ודתיים, ואילו בציור של ז'ריקו לא נראה דבר מזה וגם לא מזה. חסרו בציור הגיבורים הקלאסיים. וגם לא היה ברור מי הגיבור.

בדיוק בגלל הסיבות הללו, בשל הבחירה בנושא כל כך שנוי במחלוקת, כיוון שז'ריקו הפר את הכללים המקובלים והשתמש בפורמט הגדול כדי לצייר אירוע שהגיבורים שלו היו אנשים מהשורה, "רפסודת המדוזה" ראויה להיזכר, ממש כמו שראוי להיזכר הסיפור ששימש השראה לציור. כמו שאומר ז'ול מישלה: "כל החברה שלנו נמצאת על סיפון רפסודת המדוזה".

סבינה אריגון (Arigón) היא אדריכלית ומרצה לאדריכלות באוניברסיטה הלאומית של אורוגוואי, ומלמדת תולדות האמנות, כותבת בנושאי התמחותה במוסף התרבות של עיתון "El País" באורוגוואי. 

תרגם מספרדית: יורם מלצר

תמונה ראשית: "רפסודת המדוזה" (1818-1819), תאודור ז'ריקו, מוזיאון הלובר. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סבינה אריגון, El País.


תגובות פייסבוק