מי יעשה סדר בדשא האינסופי?

מסע משעשע, מרתק ומתמיה בין סדר ותוהו, בעזרת פרק מבריק מאת הסופר איטאלו קאלווינו
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

מר פָּלומָר, הגיבור של הרומן של איטאלו קאלווינו, "מר פלומר", הוא חוקר בלתי נלאה של כל הסובב אותו – גלי הים, ציפורים, גבינות, כוכבי השמיים, צבים, נשים חשופות חזה ועוד ועוד. סקרנותו אינה יודעת שובעה. אין ליבו נתון לניסוח תיאוריות או להבנת חוקיות סיבתית, אלא להתבוננות במעין zoom in מיקרוסקופי בתופעה טבעית או בתודעתו שלו. אך התבוננות מרוכזת זו במקום להביאו להבנה, גורמת לו לבלבול, לתהייה ולהטלת ספק באפשרותו של העולם להיות מובן. התופעות הפשוטות והיומיומיות ביותר שבהן הוא מתנסה מתבררות כאטומות לבחינה שיטתית. משקפי מבטו בטבע לוקים ברזולוציה גבוהה מדי, זו המספקת תובנות חדשות ומפתיעות אך לא הבנה. אף כי אין מר פלומר פילוסוף בשום מובן מסורתי או מקצועי של המלה, הרי הרהוריו מובילים אותו מבלי דעת להבהובי רעיונות מטפיסיים, אפיסטמולוגיים ומוסריים.

סאו פאולו, עין הדג

השדרה הראשית של סאו פאולו, לפרטי פרטיה. תצלום: סרז׳יו סוזה.

דשא הוא דבר מלאכותי אשר מורכב מדברים טבעיים

בתוך הרומן, הפרק הקצרצר, "הדשא האינסופי", הוא משל פילוסופי. זהו סיפורו של מאבק – המאבק של מר פלומר בדשא השתול סביב ביתו. הדשא, האמור להיות מקור של רוגע לאדם החי לצדו, מוציא את מר פלומר משלוותו. על פניו, הגורם למאבק כפי שכל מי שמגדלים דשא יודעים, הוא הצורך בטיפוחו המתמיד: "הדשא מצריך הוצאות כספיות והשקעת עמל אינסופיות – כדי לזרוע אותו, להשקותו, לדשנו, להדביר בו מחלות ומזיקים, ולכסחו". אך הסיבה האמיתית לקושי שבגידול דשא הוא עמוק יותר: "דשא הוא דבר מלאכותי אשר מורכב מדברים טבעיים". דשא הוא תוצר של ניסיון אנושי לייצג את הטבעי על ידי העברתו ממקומו (הטבעי) אל מקום שאותו קובע האדם (חצר הבית). הניסיון להפוך עשב לדשא מצריך מאבק לשימורו של הטבעי בתנאים מלאכותיים. יש מחיר ליומרה האנושית לחיות בציוויליזציה אורבנית כאילו היא שרויה בטבע. המאמץ להכפיף את הדשא הטבעי לייעודו האסתטי (ייצוגי) הוא סיפור המאבק של מר פלומר. המאבק, כפי שנראה, הוא גם אינטלקטואלי וגם מעשי.

השאלה הפילוסופית של מר פלומר היא מתי הופך עשב לדשא, או במילים אחרות מהו הגבול שבין הטבעי לתרבותי. ההבחנה בין השניים בתחום הגינון היא רק דוגמה לוויכוח העז על טבע ותרבות בתחום הפילוסופיה הפוליטית (רוסו) או בתחום הביואתיקה (המותר והאסור בטכנולוגיות גנטיות), עיצוב הנוף (פארקים לאומיים), מוסר מיני (הומוסקסואליות) ועוד. אך כפי שאמר הפילוסוף האנגלי ברנרד וויליאמס, עצם הגבול בין הטבעי למלאכותי, יהא אשר יהא, הוא גבול מלאכותי, כלומר קו ששורטט על ידי התודעה האנושית ולא על ידי הטבע. במקרה של הדשא של מר פלומר קריטריון אפשרי להבחנה הוא על פי הפונקציה או הייעוד של הדשא שהוא, כאמור, אסתטי. ואם כך הדבר, על מר פלומר להבחין בין "עשבי תרבות" ל"עשבי בר". הבעיה היא שבין עשבי הבר יש כאלה ש"אינם נראים כלל כמזיקים או מאיימים" ויש כאלה שהם "עשבים שוטים" שאותם יש לעקור. אם כך, תוהה מר פלומר, יש לצרף את עשבי הבר לאותה קטגוריה של עשבי הדשא ולהפוך גם אותם לעשבי תרבות. והרי, מהרהר מר פלומר, זוהי בדיוק ההבחנה בתולדות הגינון בין "דשא אנגלי" (הצפוף והמדויק, כפי שאנו מוצאים בקולג' אוקספורדי) ל"דשא כפרי" (שהוא פראי יותר, "טבעי" יותר). אך המאבק של מר פלומר הוא בצורך לערוך הבחנה זו, שכן עצם הבחירה בין סוגי הדשא תביא ל"פגיעה בכבודו", שכן היא תעיד על כישלונו לתַרבֵּת את הטבע.

דשא

דשא, דשא ועוד דשאים, עד האופק. תצלום: טוד קווקנבוש.

נטיעת גן ושתילת דשא מטרתן לאפשר לאדם לחיות בטבע גם בסביבתו העירונית. אך פרדוקס טמון בשאיפה זו, שכן דשא הוא טבעי רק אם הוא מתקיים במקומו הטבעי, קרי בטבע, ולא מסביב לביתו של אדם

נטיעת גן ושתילת דשא מטרתן לאפשר לאדם לחיות בטבע גם בסביבתו העירונית. אך פרדוקס טמון בשאיפה זו, שכן דשא הוא טבעי רק אם הוא מתקיים במקומו הטבעי, קרי בטבע, ולא מסביב לביתו של אדם. עובדה זו חותרת תחת יכולתו של דשא "לייצג" את הטבעי עבור מי שחי בעולם מלאכותי. שכן ייצוג הוא מעצם טבעו יחס מלאכותי, קונבנציונלי, יציר מחשבתו של האדם. העיקרון של הייצוג במקרה של הדשא הוא אסתטי ולכן חלים עליו אילוצים שאינם טבעיים, כגון מראה אחיד, גובה שווה, צבע ירוק עז, היותו נקי מעשבים שוטים (או מעשבי בר). אילוצים אלה דורשים התערבות מתמדת בתהליך הטבעי הפועל על הדשא מעצם היותו ישות טבעית. מר פלומר נאלץ להשקיע זמן רב בסילוק העשבים השוטים, אך לשם כך הוא נדרש ליכולת הבחנה בינם לבין עשבי הדשא התואמים את הדרישות האסתטיות של ייצוג הטבע.

לשם כך דרושה התבוננות אנליטית- מדעית. מר פלומר יודע שהדשא מורכב משלושה סוגי עשב (דקונדרה, זון ננסי ותלתן), ואף שהם מפוזרים באופן שווה על הקרקע בזמן הזריעה, הם גדלים ומתפשטים בצורה ספונטאנית המֵפרה תדיר את האיזון המקורי ביניהם. גם התערבותו האינטנסיבית של האדם בצמיחתו של הדשא אינה יכולה לעולם להבטיח באופן מלא את המראה האחיד המצופה ממנו. למשל, יודע מר פלומר, כל סטייה זעירה מן ההשקיה האחידה של הדשא מביאה או לקרחות בדשא או לריקבון של שורשיו.

מלחמתו של מר פלומר בתחזוקת הדשא היא סיזיפית. הניסיון להכפיף את הטבע לאינטרס המדעי והאסתטי של האדם לעולם לא יגיע לידי גמר: "כאשר מתחילים לעקור עשב אחד מייד רואים עשב אחר מציץ לא הרחק, ועוד ועוד. בקיצור, אותה פיסה של שטיח עשבוני שנראתה כזקוקה למגע קל בלבד, מתגלה עתה כג'ונגל בלא חוק". מתחת למראה הראשוני האחיד והיפה של כר דשא מטופח מסתתר עולם שלם של מאבק בין סוגי עשב שונים הנלחמים על טריטוריה מוגבלת, ושבהם יש אלה הפורחים ואלה הנרקבים. גרוע מכך, לעיתים "דומה כאילו בין עשבי המזרע לבין עשבי הפרא נכרת הסכם לדבר עברה, כאילו חלה התרופפות בגבולות שכופים הבדלי המוצא". או במילים המדעיות שלנו, החוקיות של הטקסונומיה הבוטנית, המפרידה בין העשבים השוטים לעשבים הטובים, כמו גם האינטרס האסתטי של האדם כגנן, מופרת על ידי הטבע הג'ונגלי עצמו, הקושר כביכול קשר כנגד התבונה המבקשת להכניס בו סדר. קאנט היה אומר שזהו בדיוק מאבקה של התבונה ביסוד המתעתע של התופעות, שהניסיון להסבירן לאור הקטגוריות של השכל אינו מגיע לעולם לידי השלמה. אפלטון היה אומר שסרבנותו של החומר לעיצוב על ידי הצורה אחראית ליסוד האקראי, הבלתי נשלט של עולם התופעות, זה המשול לג'ונגל.

נמר, דשא, פסים

דשא עם פסים. תצלום: ג׳ק מרלין

בעייתו של מר פלומר היא גם מעשית: כיצד לעקור את העשבים השוטים בלי לעקור יחד אתם אם עשבי הדשא הטובים? והרי זוהי בדיוק בעייתם של עבדי בעל הבית במשל החיטים והזונין שמביא ישו בברית החדשה בפני תלמידיו (בבשורה על פי מתי, פרק י״ג):

וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם מָשָׁל אַחֵר וַיּאֹמַר מַלְכוּת הַשָׁמַיִם דּוֹמָה לְאָדָם אֲשֶׁר זָרַע זֶרַע טוֹב בְּשָׂדֵהוּ׃ וַיְהִי בִּהְיוֹת הָאֲנָשִׁים יְשֵׁנִים וַיָּבֹא אֹיְבוֹ וַיִּזְרַע זוּנִין בֵּין הַחִטִּים וַיֵּלֶךְ לוֹ׃ וְכַאֲשֶׁר פָּרַח הַדֶּשֶׁא וַיַּעַשׂ פֶּרִי וַיֵּרָאוּ גַּם־הַזּוּנִין׃ וַיִּגְשׁוּ עַבְדֵי בַעַל־הַבַּיִת וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אֲדֹנֵינוּ הֲלֹא־זֶרַע טוֹב זָרַעְתָּ בְשָׂדֶךָ וּמֵאַיִן לוֹ הַזּוּנִין׃ וַיּאֹמֶר לָהֶם אִישׁ אֹיֵב עָשָׂה זֹאת וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הָעֲבָדִים הֲתַחְפֹּץ כִּי־נֵלֵךְ וּנְלַקֵּט אֹתָם׃ וַיֹּאמֶר לֹא פֶּן־תְּלַקְּטוּ אֶת־הַזּוּנִין וְשֵׁרַשְׁתֶּם גַּם אֶת־הַחִטִּים׃ הַנִּיחוּ אֹתָם וְיִגְדְּלוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד עַד־הַקָּצִיר וְהָיָה בְּעֵת הַקָּצִיר וְאָמַרְתִּי לַקּוֹצְרִים לַקְּטוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת־הַזּוּנִין וְאִגְדוּ אֹתָם אֲגֻדּוֹת לְשָׂרְפָם וְאֵת הַחִטִּים אִסְפוּ לְאוֹצָרִי.

בניגוד לתקווה שמפיח האדון בעבדיו במשל הנוצרי, למר פלומר אין תקווה לעולם העתיד לבוא שבו כוח עליון יבצע את מלאכת העקירה והבטחת הטוב באופן אמין והולם. נגזר עליו ועלינו להשלים עם ההצלחה החלקית בלבד להבין ולשלוט ברזי העשב הפראי נטול החוק

הסכנה שבמלאכת העקירה כפי שהיא מוצגת בפסוק 29 היא כפולה: גם אי-וודאות אפיסטמולוגית לגבי יכולת ההבחנה בין עשבים טובים לרעים וגם הקושי המעשי לעקור את הרעים מבלי שייפגעו הטובים. אלא שבניגוד לתקווה שמפיח האדון בעבדיו במשל הנוצרי, למר פלומר אין תקווה לעולם העתיד לבוא שבו כוח עליון יבצע את מלאכת העקירה והבטחת הטוב באופן אמין והולם. נגזר עליו ועלינו להשלים עם ההצלחה החלקית בלבד להבין ולשלוט ברזי העשב הפראי נטול החוק.

אריסטו הניח שעולם החי מתחלק לסוגים ולמינים ושניתן למיינם באופן שיטתי. המינים והסוגים הם נצחיים וגבולותיהם אינם משתנים. אך הלקח של מר פלומר, שחי בעידן שלאחר דארווין, הוא שהניסיון להגדיר "עשב" בשיטת הסוג והמין המבדיל (genus and differentia specifica) לא יצלח, שכן יש תת-קבוצות של עשבים המתערבבות זו בזו או הניתנות לשיוך לקבוצות שונות. בסופו של המחקר מכיר מר פלומר בכך ש"הרוח נושבת, והזרעים והאבקות מתעופפים, היחסים בין הקבוצות מתערערים...". במקום הסדר האריסטוטלי הקבוע הדשא מדגים את האקראיות של האבולוציה הדרוויניסטית. הדשא שמר פלומר שואף להשליט עליו סדר וארגון מתברר כלא שונה במאומה מעשב הפרא.

מכסחת דשא, דשא

סדר או עוד כאוס? תצלום: דניאל ווטסון

אך שמא ניתן לוותר על הסבר מדעי מסורתי של חוקיות סיבתית של אופן פעולתו של הדשא ולהסתפק "בהכרה סטטיסטית של הדשא" (כפי שאנו עושים בהסברים מדעיים מודרניים מסוימים)? לשם כך עלינו לספור את הדשא כדי שנוכל להכין לו "בסיס חישוב כמותי". אך מה נספור? מר פלומר נתקל בסוגיית האינדיבידואציה שכל אונטולוגיה אמורה לפתור: מה הם הישים המרכיבים את הקבוצה. שמא אלה עלי דשא? מר פלומר מבין ש"לעולם לא נצליח לוודא מה מספרם", שהרי גבולותיו של כל עלה אינם מוגדרים ולעיתים אי אפשר לדעת מהו עלה דשא ומהו עלה של עשב בר; והאם עלינו לספור "ניצה של נבט קטן" שהשורש שלו בקושי ניתן לתפיסה? ועד שאנו מסיימים לספור, כמה מעלי העשב כבר קמלו והצהיבו. האם יש להביאם במניין? היכן עובר הגבול בין חלקי עשבים כמושים לבין הרקבובית הנוצרת מהם בסופו של התהליך? מעניין שהפילוסוף בן זמננו ג'ון רולס משתמש באותה דוגמה של "סוֹפֵר עלי הדשא" כדוגמת קיצון לרעיון שדי בכך שאדם רוצה באופן אמיתי ולאור שיקול דעת רציונלי לעסוק בפעילות מסוימת כדי לומר שחייו הם טובים. ספירת עלי דשא כתוכנית חיים לאדם הפכה בעקבות רולס לדוגמת-מופת של חיים חסרי טעם ומשמעות.

הניסיון של מר פלומר להבין את הדשא נכשל הן באבסורד של ספירה אינסופית של העלים והן בתפישה הישירה של כל פרטיו בו זמנית, במבט אחד. עבור האדם העולם הוא "דשא אינסופי"

המבוי הסתום של המְנָיה של חלקי הדשא מעביר את מר פלומר ל"מסלול שונה של מחשבות": ייתכן שצריך לוותר על ספירת היסודות כדי להכליל מתוכה חוקיות סטטיסטית ובמקומה "לתפוש במבט אחד בלבד את כל הצמחים היחידים, אחד-אחד, עם הייחוד ועם השוני שבהם". רוצה לומר, להמיר את התפישה האנליטית בראיה סינופטית (אלוהית) של כל המציאות, על פרטיה האינסופיים כמו הגבעול בעל שני עלי תלתן, העלה דמוי החנית, וכו'. זהו ויתור על הכרה מדעית, על קביעת סדר חוקי-סיבתי, לטובת תפישה ישירה של המציאות על כל רבגוניותה, מעין scientia intuitiva שפינוזיסטית, דרגת ההכרה הגבוהה ביותר. אך תפישה זו היא בלתי אפשרית לאדם. על פי קאנט, רק לאלוהים יש "שכל מסתכל", כלומר שכל שאינו תלוי במושגים, בתיאוריות ובחוקיות סיבתית. במסורת הפילוסופית ישנן שתי תפישות של האינסוף: זו השלילית, שעל פיה האינסופי הוא סדרה של פריטים שמנייתם אינה נגמרת לעולם, והחיובית, שעל פיה האינסופי הוא מוחלט, מה שאינו כפוף לכל מניה או הגבלה מושגית. הניסיון של מר פלומר להבין את הדשא נכשל הן באבסורד של ספירה אינסופית של העלים והן בתפישה הישירה של כל פרטיו בו זמנית, במבט אחד. עבור האדם העולם הוא "דשא אינסופי".

בניין, כאוס, ירוק

מה שתראו, מה שתרצו, מה שיש, או יכול להיות. תצלום: אנדרה נובואה

הדשא האנגלי המטופח והאסטרונומיה הקופרניקאית של הסדר המופתי הופכים דווקא תחת המבט החקרני העיקש של האדם לישים נטולי חוק וסדר

המאבק מסתיים בוויתור. בקטע האחרון נאמר ש"דעתו של מר פלומר נתפזרה". הוויתור הוא גם בתחום האינטלקטואלי וגם בזה המעשי: הוא מפסיק גם להגות בדשא וגם לנסות לנקותו מעשבים שוטים. כנראה הוא מבין שההתבוננות המיקרוסקופית לא תניב לו תובנות על המציאות ולכן הוא מנסה להעתיק את התבוננותו אל היקום, כלומר אל העולם המַקרוסקופי או אפילו הטלסקופי. אך גם שם, באופן שאינו מפתיע, אורבת לו אותה דילמה: העולם האסטרונומי נתפש כביטוי-העל של הסדר השמיימי או כ"שגשוגו של התוהו ובוהו". מצד אחד, תנועת הכוכבים נראתה ליוונים הקדומים כתנועה המושלמת ביקום, כזו שאינה לוקה באקראיות של העולם החומרי שלנו; מצד שני, עולם הגלקסיות, החורים השחורים והמפץ הגדול נתפשים על ידי האסטרונומיה המודרנית כשרויים מעבר לחוקיות הפיזיקלית שהכרנו עד כה, בדומה לעולם הקוואנטי במישור המיקרוסקופי. המכלול של גרמי השמיים הופך ל"ערפיליות" ל"אבק" "לשדות כוח" – ישים שאין להם גבולות חדים ואין בהם שיטת המבחינה בין מרכיביהם. הדשא האנגלי המטופח והאסטרונומיה הקופרניקאית של הסדר המופתי הופכים דווקא תחת המבט החקרני העיקש של האדם לישים נטולי חוק וסדר.

דוד הד הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית

מר פלומר, מאת איטאלו קאלווינו, תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני (תל אביב: ספריית פועלים, 1993 ; התרגום חודש במהדורה חדשה שראתה אור בתשע"ט - 2018). הספר ראה אור במקור בשנת 1983 והוא האחרון שקאלווינו כתב.

תמונה ראשית: עלה אחד של דשא. תצלום: פיליפ לובלאסר, unsplash.com

Photo by Philipp Lublasser on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דוד הד.

תגובות פייסבוק