מי ישן במיטה שלי?

המיטה מקום אינטימי? לא בדיוק: במשך דורות רבים בני-אדם חלקו מיטה עם כל המשפחה, אפילו עם זרים מזדמנים
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בראשית היו ערימת עלים ורצפת מערה. השינה הייתה מופרעת על ידי תזמורת של צלילי לילה: מלמולים, נחירות, נפיחות, רחשים והתנשמויות של גופים רבים שהיו דחוסים ביחד על אותו מצע. הם הפיצו חום וצחנה במידה שווה. אבל ביחד הם עברו לילה נוסף בשלום. וזה היה טוב.

במשך אלף שנה, השינה הייתה פעילות משותפת. בימים שלפני ההסקה המרכזית ומערכות האזעקה, נדרשו שותפים למיטה. משפחות שלמות היו מתקבצות יחד על מזרון בודד (ועמן האורחים), משרתים ישנו לעתים קרובות על הרצפה לצד הפילגשים, וזרים במסעותיהם נהגו לחלוק מיטה.

שינה משותפת לא הוגבלה לבני המשפחה הגרעינית

אנשים אמנם נזקקו תמיד למקום שינה, אבל המיטות הן מושג חדש יחסית. במשך תקופה מדהימה באורכה, ערימות העלים המשיכו לשמש כמיטות. הגלגל הומצא, בעלי חיים בויתו, חברות הוקמו, ועדיין, רוב בני האדם ישנו על לא יותר מפיסת בד עלובה שסיפקה הפרדה בסיסית בינם לבין הקרקע הקשה והקרה. בבתי האחוזה של אירופה בימי הביניים, רוב אנשי משק הבית התרכזו בחלל הגדול בכדי להעביר את הלילה על גבי שמיכות וגלימות. לבני המזל הייתה ערימת קש לנוח עליה – ערימת קש שהם דחסו אל תוך שק והשתמשו בה כבמזרון.

במאה ה-15, החלו להופיע בבתי עשירים מיטות בצורתן הנוכחית. היו להן מסגרות עץ ופריטים נוספים שנועדו לשינה כמו כריות, סדינים, שמיכות ואפילו מזרון. כפי שההיסטוריונית לוסי וורזלי (Worsley) מציינת בספרה If Walls Could Talk ("לו יכלו הקירות לדבר"), שינה לבד, במיטה אנגלית עצומת ממדים מן המאה ה-16 הייתה חוויה בודדה למדי. המיטות מצאו חן בעיני העשירים, ואלה החלו לבנות מיטות גדולות, על גבי בימות, מכוסות בחופה או אפיריון. למעשה, המיטות היו לרוב הפריט היקר ביותר בבית – ולכן רק העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם יותר ממיטה אחת. מה שלא ייאש איש – בעיקר בבתים עניים, שם המיטה המשותפת העניקה לבני המשפחה אפשרות נדירה להתקבץ ולהתאחד.

בני משפחה אירית מן המאה ה-19 נהגו לישון כשהם ערוכים על פי סדר לידתם, כשהאם והאחיות בצד אחד של המיטה והאב והאחים בצדה השני, ואחריהם אורח אקראי או סוחר נודד

שינה משותפת לא הוגבלה לבני המשפחה הגרעינית. פילגשים חלקו לעתים מיטה עם המשרתות כדי להגן עליהן מפני ניסיונות חיזור לא רצויים של הגברים בבית. משרתים רבים ישנו למרגלות המיטה של אדוניהם (בלי קשר לפעילות שהתרחשה במיטה עצמה).

אבל כדי שאפשר יהיה לנוח בזמן השינה לצד אחרים, צריך היה לקבוע גבולות וכללים. משפחות גדולות הקצו לכל בן משפחה מקום משלו, בהתאם לגיל ולמין. הבריטים קראו לזה “to pig”. בספרו At Day’s Close ("בערוב היום"), ההיסטוריון א. רוג'ר אקירץ' (Ekirch) מתאר כיצד בני משפחה אירית מן המאה ה-19 נהגו לישון כשהם ערוכים על פי סדר לידתם, כשהאם והאחיות בצד אחד של המיטה והאב והאחים בצדה השני, ואחריהם אורח אקראי או סוחר נודד.

אחיות ישנות, יוהן גאורג מאייר

"אחיות ישנות" (1851), יוהן גאורג מאייר. תצלום: ויקיפדיה

זרים וחברים למסע נהגו לחלוק את יצועם במהלך הנדודים. כללי הנימוס קבעו כי כדי להבטיח רוגע יחסי כשחולקים מיטה עם זר, על כל אחד מהשותפים למיטה לשכב מבלי לנוע, לא לחמוס את השמיכות לעצמו ולהצטמצם בפינתו הוא. אבל זה לא תמיד הצליח. בשנת 1776, בנג'מין פרנקלין וג'ון אדמס חלקו מיטה בפונדק בניו ג'רזי, ובילו את הלילה בעיקר בוויכוח בשאלה האם לפתוח או לסגור את החלון.

פרטיות הייתה, כמובן, מצרך נדיר באמריקה ובאירופה של טרום המהפכה התעשייתית. רוב האנשים חיו כל העת תחת עינם הפקוחה של אחרים. הם ישנו, אכלו וביצעו את ענייניהם האישיים בנוכחות בני משפחה אחרים, משרתים וחיות משק.

השיתוף במיטה העניק הזדמנות להתעלם ממוסכמות חברתיות

רגעים פרטיים היו רגעים גנובים מזדמנים. והם התרחשו לעתים קרובות במיטה. הרחק מעיניהם הסקרניות של המשרתים והשכנים, אחים לחשו זה באוזנו של זה סודות, ובעלים ונשים שוחחו שיחות גלויות לב. המיטה שימשה מעין שטח ניטרלי בין זוגות. אקירץ' כותב שזה היה המקום שבו נשים מצאו רגעים נדירים של עצמאות בתוככי משק הבית הפטריארכלי. "גבולות מיניים שורטטו מחדש. המשכב במיטה בחשיכה עודד נשים להעלות נושאים שהעסיקו אותן ולא יאה היה לדבר בהם בשעות אחרות".

לשיתוף במיטה היו יתרונות נוספים. זאת הייתה הזדמנות להתעלם ממוסכמות חברתיות. משרתים זכרים שחלקו מיטה קיימו לעתים יחסי מין זה עם זה, ולעתים קרובות נולדו תינוקות לא חוקיים שנהרו כשמשרת ומשרתת חלקו מיטה. מערכת היחסים ההירארכית בין הפילגש לבין המשרתות התרככה והתרופפה כשישנו באותה מיטה.

אז מי בסופו של דבר שם קץ לשינה המשותפת? הוויקטוריאנים.

הבית הוויקטוריאני שפע חדרים וחולק לתחומם של משרתים ותחומם של אדונים. זה היה צעד לקראת תפישה של פרטיות, שהחלה להתגבר במהלך מאתיים השנה הקודמות. חדרי שינה פרטיים הוקצו לכל בני המשפחה, ובהדרגה, הרעיון ששינה משותפת אינה ראויה, ואפילו בלתי מוסרית, החל לחלחל גם אל המעמדות התחתונים.

הספירות הנפרדות הללו הגיעו גם לתחום הנישואים. לזוגות היו חדרים פרטיים ואפילו מיטות פרטיות. כך נוצרה מראית עין מהוגנת שהוויקטוריאנים חשקו בה כל כך. אלא שהייתה סיבה חשובה עוד יותר שבגללה נפוצה אופנת המיטה-שלו/המיטה-שלה: מחלות.

באמצע המאה ה-19 עלו חרדות רבות הקשורות לבריאות הציבור. מקובל היה לחשוב כי מחלות מתפרצות באופן ספונטני במקום שבו ישנם מים ואוויר מעופשים, ושהגוף הישן הוא הגורם העיקרי לכך.

במדריך לניהול משק הבית שראה אור בשנת 1892, מזהירה מרת אליזבת פ. הולט את קוראיה כי "האוויר שמקיף את הגוף מתחת לבגדי השינה הוא בלתי טהור לגמרי, ושופע כולו חומרים רעילים הנובעים מן הנקבוביות בעור". והיו חששות נוספים לבריאות. ד"ר ב. ו. ריצ'רדסון, שכתב בשנת 1889, הציע כי ילדים לא יחלקו מיטה עם מבוגר, כי המבוגרים שואבים "חום חיוני" מן הילדים. כמו כן, איש אינו רוצה להתמודד עם הבל פה "כבד" ו"לא חינני", של בוקר.

למיטות נפרדות היו יתרונות נוספים. בסוף המאה ה-19 הופיעה 'האישה החדשה'. היא לא רצתה כבר להיות כפופה לבעלה, ותבעה בפועל מידה חדשה של עצמאות בנישואיה. השינוי הזה קיבל ביטוי בחדר השינה של בני המעמד הבינוני, שבו שוב שורטטו מחדש הגבולות המיניים. מיטות נפרדות סימלו את שיווי המשקל שבין בני הזוג. "מיטות תאומות נראות שוות זו לזו; הן תופסות את אותו מרחב", אומרת הילארי הינדס, מחברת המאמר שכותרתו "ביחד ולחוד: מיטות תאומות, היגיינה ביתית ונישואים מודרניים, 1890-1945". "יש מעין הפרדה בין מיטה אחת לשנייה. כדי לעבור ממיטה למיטה, צריך היה להתקיים משא ומתן כלשהו, או לפחות בחירה מודעת".

מיטות תאומות, ריהוט

מיטות תאומות, מתוך קטלוג לריהוט הבית (1919). תצלום: ויקיפדיה

מיטות תאומות של זוג נשוי נותרו פופולריות במשך שנים רבות. אחרי מלחמת העולם השנייה, רעיות עובדות חזרו הביתה והושם דגש רב יותר על בילוי משפחתי ביחד. "מיטות תאומות נתפשו פתאום כמפרידות בין בני הזוג, בדיוק בשלב שבו הם זקוקים לקרבה ולאינטימיות הרבות ביותר", אומרת הינדס. במשך רוב שנות השישים, רשת 'סירס' וחנויות כלבו גדולות אחרות בארה"ב ובבריטניה, פרסמו את המיטות התאומות עבור זוגות נשואים מן המעמד הבינוני. רק בראשית שנות השבעים הושג קונצנזוס: "מיטות תאומות היו מיושנות, לא בריאות וצייקניות", אומרת הינדס. "שום זוג שמכבד את עצמו לא יבחר בהן ברצון מעתה והלאה".

מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת ריירסון בטורונטו, קנדה, תומך בהשערה של ד"ר ריצ'רדסון כי זוגות ישנים טוב יותר כשהם ישנים בנפרד. בקנדה, מעריכים כי 30-40 אחוז מהזוגות מאמצים את הרעיון. אבל מיטות תאומות עדיין נושאות עליהן סטיגמה רבת עוצמה. "אני לא חושבת שצפויה בקרוב תחייה של מיטות תאומות", אומרת הינדס. כך ששינה משותפת חיה וקימת, אבל רק בקרב זוגות. כל האחרים נאלצים לישון לבדם.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אדי בראון (Adee Braun) היא כותבת החיה בניו יורק. כתבותיה הופיע ב-NPR.org וב"אטלנטיק".

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

תמונה ראשית: מתוך "הישנות" (1866), ציור של גוסטב קורבה (Courbet). מוזיאון "Petit Palais", פריס. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אדי בראון, Atlas Obscura.


תגובות פייסבוק