מלבד חשיכה, כלום

הנה קורה שאין לנו למעשה אור, והכל בגלל שיש לנו עיניים. בעקבות צילומיו של אורי גרשוני
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בא איזה אחד ומבקש לעשות את ההֶרגל שלו. אתה - אַל תנסה אפילו לשאול מי הוא ומהו ההרגל שלו. לךָ ודאי יש את הדפוסים שלך, ואם תרצה לגלות לי אותם, אנא ממך, אל תמהר להוציא את ההסברים המילוליים מפיך, אל תפגין תנועות גוף שיסבירו אותך, ככה שאז תחשוב ותאמין כאילו פלטת בפנַי את כל עולמך, כאילו מסרת לי תיאור של עצמך. אינני אומר לך להמעיט בערך הפשוט מדי שקבור בך, וככה אני רוצה, כמעט מתפלל, שתעשה גם איתו וגם איתי. כי מדובר פה בשְהִיָּיה, לא בהַשְהָיָה, חלילה לא בהתבוננות מעמיקה ומתעכבת על דבריו של אותו אחד, בהחלט לא צפייה על רגילותו של האיש ההוא והזה, כן, האנשים האלה שנקרים בעיניים שלנו, ואני יודע כמוך, שמגעי ההסתכלויות הללו הם כלום, הם לא דבר, הם כמו פנים כף-יד קרובה אל עור במרחק שעוצר בנקודתו, וזה המרחק, לצער הלב, או שלא, הוא תכונת המבטים כולם.

כך שהרווחים בין האיש שטמון בחללו, לבין איזה משקיף אקראי שעוטה עליו, ידועים במצבם. ליתר דיוק, הרווחים מוכרים בגזירת גורל ההיצמדות לצדדים, כלומר: היטב מבינים אני ואתה, וגם את, שכל אחד מאיתנו בצד שלו, בצידו האחר של כל מי שמנגד. לכן אין צורך להתעכב על הפער בין צופה לבין נצפה. זה כבר לא חשוב, ואין מה לנחש מה שקורה לעין הרואה את זה שנמצא שם. כי תזכור - גם עיניו שלו רואות ועושות בדיוק את אותו הדבר, ורק נדמה לך שתפסת עליו בעלות משגיחה, שלקחת בטבעיותך איזו ראייה מאבחנת נטולת יומרה. אתה הרי לא בעולמו של אותו הוא, בדיוק כשם שההוא אינו בהווייתך. כי כל "הוא" הינו בראש ובראשונה אני, הוא אנוכי. לכן מעתה והלאה יבין וידע כל אחד - הגבול והחיִץ שבינינו לעד יהיו, אולם משמעותם מופרת ובטלה. מפסיקים לנחש את איכותו של הרווח ומתחילים לראות הפוך בשביל לגלות את מה שחבוי מאחורי ההפוך.

אורי גרשוני, ללא כותרת, 1.3, 2014, הזרקת דיו. באדיבות האמן וגלריה שלוש לאמנות עכשווית

אורי גרשוני, ללא כותרת, 1.3, 2014, הזרקת דיו. באדיבות האמן וגלריה שלוש לאמנות עכשווית

אז עוד פעם אני אומר: בא איזה אחד ורוצה לבצע את מה שרגיל אצלו. איך נקבל אותו? כיצד ניגע בו? מה נבין עליו? עד כמה נְשַמֵר אותו? אפשר לנסות ככה: אני מזכיר לך שפעם היית אחד, בחדר שלך, בדרך אל חצר הבית שלך, במדרכות ובכבישי המושבה הרעננה, בדירות העיר, בשדות השפע הנטושים ובתחילתו של מדבר ממוצע. היית קטין בהם עד גיל מאוחר למדי, אפילו עד עתה, ורצית לטפח את הקטנוּת הזו גם כשהלכת לפגוש את אנשי הצבא ואת ספסרי האקדמיה. גם כשנתקלת בדמות מאוד דומה לך, או כאשר צד אותך כיסא עץ פשטני בחנות הרהיטים ומיד אספת אותו לביתך, והוא שמור איתך, כמו כל אותם בני-האדם והדברים שגורעים ממך חתיכה בגלל שהתייחסת אליהם. כי לא היתה ברירה אחרת. אני מגלה כמוך: יש לנו אחריות על כל אלה, וייתכן שגם דרגות שונות של אהבה מקננות בקרבנו, והן אלה שמפקיעות את הקְטינוּת הכבירה שלנו. מה שמתרחש לנו עם האחד ההוא ועם האחר והאחרת, דומה להינתקות גלד מצלקתו שדָּאֲגָה להבשלתו המענגת.

הנה מה שעוד קורה: משטח העור חוזר אל חָלַקוּתוֹ הישרה, והגרעין שנמצא הרבה מתחתיו ונושא את קְטינוּתוֹ, למשל של האיש המבוגר בן החמישים ושלוש בעל השפם הבשרני, זה שהיום עובד בתור סוחר מכונות גילוח כפרנסה שנייה ומגיע למכור את מרכולתו בחצר הכמו אחורית של בניין התעשייה, שהומר למגורים לצורכי הכלכלה התאבים - אותה גולמיות מזוקקת וזערורית שטבועה בסוחר הקווקזי כנראה, הולכת ונאלמת, עושָה את גלגוליה אל הררי הזיכרון שלו ומצטרפת, מבלי בכלל שהוא משגיח בכך, אל אלבום הצילומים הקולקטיבי.

אורי גרשוני, ללא כותרת, 1.18, 2014, הזרקת דיו. באדיבות האמן וגלריה שלוש לאמנות עכשווית

אורי גרשוני, ללא כותרת, 1.18, 2014, הזרקת דיו. באדיבות האמן וגלריה שלוש לאמנות עכשווית

בגלל זה אני מבקש ממך שתזכור את העניין הזה גם אצלך, וגם אצלו. זה בסדר יהיה אם תמשיך לשאת ולקבל את הטמטום החיצוני, כלומר את הטרטור המתבקש והלבבי מצד אבא ואמא (שאתה קלוע בשאיפותיך ובדחיות שלך לעשות חיים על-פיהם, ממש על הפה שלהם, על איך שדיברו עליך, או אליך, וסימנו את גורלך), ואת הנדנוד שמאותת אליך השכן, וגם את ערגתו הרודפת של האיש האוהב אותך יותר מכל. אולם, אל תשכח את תנועת הנדנדה שבך, זו שמבקשת להיעצר אחת ולתמיד בצד שנכון לה, שנכון למעשה לך, לך בלבד. מה שאתה צריך לעשות הוא חזרה אל צדדיותך. ואז כמובן תכיר מיד שהצד הוא העיגול המלא שאין בו קצוות או פינות. אם כן, קדימה - בָּצַע חזרה. חזרה באותו כיוון של ההפוך. כן, אני מתכוון לכך שאם אתה חוזר להציץ על הנער הלא-ממש טיפש בגיל העשרה, אז תתחיל להתרגל לפעולה שמבצעת חזרה לעברך, והנה היא מֵחַיּה את התנועות שלך, בעיקר את הפספוסים שנרקמו ביניהם ושלא השכלת לאחוז בהם, כי מה לעשות, היית עסוק וטרוד בהתבוננות קדימה, במעקב ובניסיון להידבק אל זה ואל זאת.

בוא אל איזה אחד, ובעצם, אני אומר לך: בוא אליך. נניח שזה יקרה, יתירה-מזאת, נׂאמַר שהדבר מתרחש עתה. אז תגיד, נכון שאתה מריח את החדר המהוה, אותו ריח שבתחילה עשוי לעורר בחזה שלך שיעול, אך עם הזמן הקצר שחולף, הריח הזה ממלכד אותך, מקיף אותך יחד עם התכולה של כל המה שנמצא. איזה כיף. כעת מתחילה האוניברסאליות הפרטית לעבוד, כלומר מה ששֶלוֹ ומה שקורה איתו - פועל בדיוק אותו הדבר עליך ועלי. הריח בחדר הוא אוניברסאלי, ובקרבו שולחן-כתיבה מתכתי שגם הוא כלל-עולמי, והנה נשמע בחלל דיבור של בני-אדם, משפטים קצרים ולחשושיִים, וגניחות שמתפתלות בלי חשבון, כי זהו אופיו של ההוא מן המין האנושי, שככה משתמש בשפה חוקית ועממית. ולאחר הקולות האלה באות שתי צעקות עצבניות, והטחת כוס זכוכית על הקיר שעטוי טפט חום יבשושי, או שמכוּסה בשכבה דוקרנית של טיח. ותאורה, אח....תענוג, תאורת העולם כולו, או אם נדייק, אי-התאורה, התעלמות האור. כי אתה שנמצא שם, וההוא שמתהדר בעיגול עולמו החדרִי - שניכם, וכל השאר, מתי בכלל תפסתם אור מבלי שקישרתם אותו לעיניים שלכם? אף פעם לא.

אורי גרשוני, ללא כותרת, 1.2., 2014, הזרקת דיו. באדיבות האמן וגלריה שלוש לאמנות עכשווית

אורי גרשוני, ללא כותרת, 1.2., 2014, הזרקת דיו. באדיבות האמן וגלריה שלוש לאמנות עכשווית

הנה קורה שאין לנו למעשה אור, והכל בגלל שיש לנו עיניים. שמיכה אפילה עוטה אותך ואותי. צבעהּ כנראה אפל, או אולי כהה ומגורען. זהו חושך, וכשם שדיברנו על ביטול חשיבותם של הרווחים בינינו, הגיע הרגע לבטל את ערכם הסגולי של "אור" ושל עין, ואז להיוותר רק בחשיכה. אל תחשוש, אנא, תהיה בלי דאגה בכלל. כי זאת החשיכה לא נושאת אין-נראות, ובכלל לא חשוב לפצח את הופעתה השלטת. אני אומר לך: שים לב עד כמה אתה מגלה את מַעֲבֶה החדר שלך, כיצד החפצים היקרים, כן כן, שולחן המתכת וכיסא העץ, הם שמוליכים אותך אל אורו של אותו קטין שאתה ואני. אולי נזדקק לחכות חיים שלמים עד שניפגש בו, אבל מה איכפת לנו להמר על כך. בזמן שנלך בכיוון ההפוך של העין והאור, נבין כל כך טוב את הקיר ואת הדלת, את השטיח ואת המקל, וכמעט לא ייאמן כיצד בָּעֵיניים האנטומיות הסגורות שלנו, נגלה אתה ואני, וגם ההוא, את פשטות הדברים שהם בלי. נגלה את האחד מבלי בכלל שהסתכלנו בו.

הטקסט נכתב עבור תערוכת היחיד של אורי גרשוני 'מלבד חשיכה, כלום' בגלריה שלוש. התערוכה תפתח ביום חמישי ה-12 בפברואר 2015.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סמי ברדוגו.


תגובות פייסבוק