ההזדמנות האחרונה של סקוט

מה יש בהם, בדברים הנאמרים על ידי אלה שיודעים שהם עומדים למות, שמהלך עלינו משיכה שכמעט קשה להודות בה?
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

בין הזוכים בקטגורית סרטי הפרסומת של פסטיבל ניו יורק בלט ב-2012 סרט יוצא דופן שעורר סערה כבר עם הפקתו. הסרט מבקש להעלות את המודעות ל- ALS , מחלה סופנית וחשוכת מרפא הקוטלת את החולים בה תוך שנים ספורות בתהליך אכזרי בו מפסיקים השרירים לתפקד בהדרגה עד לחנק שמגיע עם קריסתם של השרירים המפעילים את מערכת הנשימה.

בסרט שהופק על ידי האגודה ההולנדית למלחמה ב-ALSושודר בזמן צפיית השיא בטלוויזיה שם, הופיעו כמה דוברים שאובחנו כחולים במחלה וקראו לצופים לתמוך באגודה. המסר הדרמטי הפך למצמרר כשנשמע המשפט האחרון והזהה שהיה בפי כל הדוברים: "תמוך בחולי ALS- לא בשבילי, כי אני לא אהיה כבר בין החיים כשתשמע דברים אלה". במסגרת הקמפיין המתוכנן היטב הוקלטו כל הדוברים כשעודם בחיים ומתפקדים והודעתם פורסמה רק לאחר מותם. פרסום עוקב בשלטי רחוב ובמדיה החברתית העלו את שיעור התרומות לאגודה באותה שנה ב-500%.

צפיתי בסרט באחרונה ונזכרתי בראיון האחרון שהעניקה ענת גוב לפני מותה, בבלוג שניהל עד ימיו האחרונים יורם קניוק ובראיון שקיים בתחילת יוני השנה הסופר הבריטי הנחשב איאן בנקס שבוע לפני מותו ממחלת הסרטן (ושבוע לפני צאת ספרו האחרון "המחצבה"). מה יש בהם, בדברים הנאמרים על ידי מי שלא יהיו שם יותר כדי לשמוע תגובה, שמהלך עלינו משיכה שכמעט קשה להודות בה? האם מדובר בהתפעמות נוכח האומץ האנושי? שמץ שמחה על כך שאיננו שותפים לגורלם האכזר של הדוברים ואולי סקרנות כנה לגבי מה שנוכל ללמוד ממי שפטורים בימיהם האחרונים מהצורך לחבוש מסכה חברתית מעיקה ויכולים לחלוק עימנו תובנות שימושיות?

חמשת חברי המשלחת של רוברט סקוט בקוטב הדרומי, 18 בינואר 1912

חמשת חברי המשלחת של רוברט סקוט בקוטב הדרומי, 18 בינואר 1912

בחודש מרץ האחרון פרסם ה"גרדיאן" הבריטי את אחד ממכתביו האחרונים של רוברט פלקון סקוט, חלוץ הקוטב ביש המזל שנספה בדרכו חזרה ממסעו לכיבוש הקוטב הדרומי (לא לפני שהגיע ליעדו רק כדי לגלות שם את דגל נורווגיה שתקע שם בשלג אמונדסון חודש לפניו). המכתב נכתב, יחד עם מכתבים אחרים, בסוף חודש מרץ 1912, זמן קצר לפני שסקוט גווע למוות תשוש, רעב ופצוע מכוויות קור והוא בן 44. את המכתבים האחרונים כתב סקוט בתוך האוהל שבו חנה ושיהפוך עד מהרה לקיברו, רחוק פחות מעשרים קילומטר מתחנת המזון האחרונה אותה הניח עוד בדרכו ליעד ואליה היה חלש מכדי להגיע. המכתב ממוען למי שהיה מפקדו בצי, האדמירל סיר פרנסיס ברידג'מן. סקוט היה מודע לביקורת שנמתחה על בחירתו לראש המשלחת, בין השאר על רקע גילו המבוגר יחסית. במכתב מנסה סקוט להגן על הבחירה ומבהיר כי דווקא חבריו הצעירים יותר לצוות נספו לפניו וכי אם היה מוותר על דאגתו לחולים שבצוות היה מצליח לשרוד. אך מקריאת המכתב ברור שמכתבים אחרונים עשויים להיות גם דרך לטעון טיעון אחרון שאיש אינו יכול עוד להתווכח עימו. האם סקוט חשב כבר אז על הדיון שיעסיק את חוקרי הקוטב שנים רבות לאחר מכן שבו הטילו חלק מהם ספק בתבונה שבבחירת סוסי הפוני כאמצעי התעבורה העיקרי (במקום כלבים) של המשלחת ועל שיקול הדעת שבהגדלת מספר החברים שהשתתפו בחלקו האחרון והמכריע של המסע מארבעה לחמישה?

מי שמכיר את סיפורה של המשלחת אינו יכול לשכוח גם את דבריו האחרונים של לורנס אוטס, איש הצוות שרגלו הפגועה הכבידה על תנועתם של חבריו. זה יצא באצילות מהאוהל אל הכפור והחושך כשהוא אומר באנדרסטייטמנט אנגלי טיפוסי: "אני יוצא החוצה לרגע, זה עלול לקחת קצת זמן".

הידיעה בעיתון מספרת שמכתבו של סקוט, אחד משני המכתבים היחידים שכתב ושנמצאו עדיין בידיים פרטיות, נרכש על ידי הקרן שהוקמה להנצחתו של סקוט והצטרף בכך לשאר המכתבים שכתב ושנרכשו עוד קודם לכן על ידי הקרן. ביניהם יומן המסע שכתב ושנמצא, יחד עם גופותיהן הקפואות שלו ושל חבריו, על ידי משלחת חיפוש חצי שנה מאוחר יותר. השורות האחרונות ביומן מהדהדות באנגליה גם היום, 101 שנה לאחר שנכתבו: "חבל", כתוב שם, "נראה שלא אוכל להמשיך לכתוב עוד. אילו היינו נותרים בחיים, היה לי סיפור לספר על הקושי, הסיבולת והמאמץ של חברי, שהיו מדברים ללבו של כל אנגלי. שורות אלה וגופותינו יספרו את הסיפור במקומי". והמשפט האחרון: "למען אלוהים, דאגו לשאירנו".

נותר רק לבחור האם היינו מעדיפים לקבל את ההזדמנות לומר את דברינו האחרונים ולהשפיע על הדרך שבה יזכרו אותנו, או שהיינו מוותרים על ההזדמנות ואיתה על הנסיבות שהיו מאפשרות לנו לדעת שאלו מילותינו האחרונות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על ההזדמנות האחרונה של סקוט

03
אסף

"into the wild" סרט רע לטעמי, שטחי ורדוד, משעמם, נטול פואנטה, מיועד למתבגרים ונטול נפח ממשי, מוזר שאף אחד לא מזכיר את "מותו של איוון איליץ'" לטולסטוי, איפה הוא ואיפה שון פן?

    04
    אסף

    אסף, אומנם אתה "אסף" אחר, אבל אני חותם על כול מילה. into the wild הוא קשקוש מקושקש, שמלצי, מופרך, ילדותי ואווילי. "מותו של איוון איליץ'" הוא היצירה הגדולה ביותר שנכתבה אי פעם על "near death experience " זאת רק דעתי כמובן. אגב, טולסטוי ביכולת שלו לתאר משהו שעוד לא חווה, בצורה כה אמיתית, מתחבר היטב למאמר נוסף השבוע על סוגי אמפטיה (מומלץ).

06
אורי

בתפיסה הקבלית, ברגעים שלפני המוות האדם חווה הארה רוחנית, מעין שירת הברבור של משך זמן שהות הנשמה בעולם הזה. "תוסף רוחם - יגוועון".

07
עפר אפל

נראה לי מתאים לשים כאן שיר (מאד) קצר שהתפרסם בסרט The Grey
Once more into the fray
Into the last good fight I'll ever know
Live and die on this day
Live and die on this day
כשגיבור הסרט מצטט את הקטע הזה מסתער עליו זאב שככל הנראה (איננו יודעים לבטח) גבר עליו...

08
אסף

יעקב, המאמר מרתק כרגיל. תמיד אתה מפתיע מזווית חדשה, נושאים חדשים, אך תמיד עוסק בשאלות על ההוויה והקיום האנושי.
דומה שהעיסוק במוות מעורר תחושה אמביוולנטית קשה. מחד, אנחנו סקרנים, הרי כולנו נגיע לשם, איך זה "להיות שם"?, מה חשים "רגע לפני"?. האימה הגדולה בקיום האנושי הוא לא המוות אלא "אי הוודאות והבלתי נודע" המלווה אותו., אנשים כמו סקוט(שכחת את דניס פוטר הנפלא, יוצר "הבלש המזמר" בראיון מרגש בטלויזיה ,שבוע לפני מותו) מקטינים לכאורה עבורנו את אי הוודאות. ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ניס ג'ופלין, הנדריקס ואחרים. היו שם צעירים ויפים. איך אפשר לשכוח אותם?

    09
    יעקב בורק

    אסף, תודה על דבריך החמים והערותיך המעשירות. תודה גם על שהזכרת לי את הראיון המפוכח עם דניס פוטר (האוחז בידו כוס וויסקי לשיכוך הכאבים-פריבלגיה השמורה בטלויזיה רק למי שקיצם קרוב).