"נאצי" היא מילה קצרה, בת שתי הברות בדיוק כמו "גז-ען" או רו-צח". "דמוקרטיה" לעומתה היא מילה ארוכה בעלת המון הברות שמאוד מעייף לומר אותה. היא אמנם לא מעייפת להגיה כמו "חופש הביטוי" או "צדק חברתי" אבל, בכל זאת, יש בה משהו מאוד מתיש. אנשים בישראל משתמשים ב"נאצי" כקללה הקיצונית ביותר. לרוב הם משתמשים בה כנגד אלו אותם הם תופסים כאנטי דמוקרטיים וכוחניים. זה יכול להיות שוטר, חייל או נבחרי ציבור אחרים הפועלים, על פי תפיסתם הסובייקטיבית, כקלגסים. השימוש הזה פוגעני ומקומם ככלל, ואותי, כבן לניצולי שואה, הוא מקומם במיוחד.
השבוע העבירה הממשלה בקריאה טרומית הצעת חוק אשר תהפוך את אמירת המילה הזו בנסיבות לא ראויות למעשה פלילי. חברי הממשלה רואים במילה זו נשק לא קונבנציונאלי, פצצת אטום איראנית, לא פחות, ולכן הם שומרים על זכותה הבסיסית של ישראל להתגונן בפני האיום הזה בכל דרך אשר תוכל. בישראל יש רבים אשר חושבים שחוק כנגד מילה הוא חוק אידיוטי, ילדותי כמעט, אחרים רואים בחוק זה חוק פשיסטי ואנטי דמוקרטי. האמירות האלו, "פשיסטי" ו"אנטי דמוקרטי", אגב, הן גם כן אמירות פוגעניות. ובדיוק כמו המילה "נאצי" העלבון המסתתר מאחוריהן הוא אמנם אוניברסאלי, אבל לנו, כאזרחי המדינה היהודית , הן כואבות אפילו יותר. ולכן, לא אתפלא אם בעתיד ירצו להוציא גם אותן אל מחוץ לחוק.
דמיינו לכם מדינת ישראל אחרת, כזו הדומה מאוד לזאת שלנו: גם בישראל האחרת אפשר יהיה למצוא את אותה שמש חמימה, חופים זהובי חול, מחסומים בשטחים, סיכולים ממוקדים ופצמ"רים הנופלים על ישובי הדרום, וההבדל היחידי בין אותה ישראל אחרת לזו שלנו יהיה שבשפה העברית האחרת, אשר בה ידברו באותה ישראל אחרת, אפשר יהיה לומר את הכול חוץ מאשר את המילים "נאצי", "פשיסטי" ו"אנטי דמוקרטי".
האם אינכם חושבים שמדינת ישראל כזו היא מדינה הטובה יותר מזאת שלנו? ואם אתם כבר מפליגים בדמיונכם, דמיינו לכם מדינת ישראל אחרת נוספת, בה דווקא מותר לומר "נאצי" אבל שבראשה יושבת ממשלה אשר באמת ובתמים רוצה הסכם שלום ושחבריה לא מתייחסים אל העם הפלסטיני כאל "רסיס בתחת", כפי שכינה אותו שר הכלכלה והשר לענייני ירושלים והתפוצות נפתלי בנט, אלא כשכנים החותרים לחופש ולהגדרה עצמית. ואם אנחנו כבר מפליגים בדמיוננו, דמיינו לכם שבאותה מדינת ישראל האחרת הנוספת, גם דנים ברצינות בבקשותיהם של מחפשי מקלט אפריקאים ולא סתם כולאים אותם במחנות תוך שחברי ממשלה כמו דני דנון ומירי רגב קוראים להם "סרטן", ובעוד שמות גנאי גזענים הדומים לאלו בהם כונו הורי באותה מלחמה ארורה בה נרצחו סבי וסבתי על ידי לא חשוב מי.
עכשיו, עם יד על הלב, באיזו ממדינות ישראל האלטרנטיביות הייתם מעדיפים לחיות? ממזרים, ידעתי שתבחרו בזו החותרת לשלום והנלחמת למען זכויות האדם ללא כל הבדל דת גזע ומין. אבל מה לעשות שממשלתנו הנבחרת רוצה דווקא באפשרות האחרת? שריה יודעים, כמובן, שעל העברת חוק ה"נאצי" הם ידרשו לוויתורים כואבים כמו, למשל, הוצאת שידורים חוזרים של הפרקים של סיינפלד בהם מופיע ה-"Soup Nazi" אל מחוץ לחוק. אבל הם מוכנים לשלם את המחיר הכבד הנדרש. בעוד שבכל הנוגע לסוגיה של השלום ושל בעיית הפליטים האפריקאים, הם לא. זכותם.
פעם, לפני הרבה שנים, אמר לי אבי, זכרונו לברכה, אשר נאלץ להסתתר בבור טחוב באדמה במשך כשש מאות יום בזמן מלחמת העולם השנייה, שמהמלחמה הזאת אפשר היה להפיק שני לקחים: הראשון הוא שהעם היהודי, אשר סבל רבות כל-כך, חייב להיות חזק בכל מחיר כדי שלא ימצא את עצמו נתון שוב לחסדי אחרים; והשני - שהעם היהודי, אשר סבל מאפליה גזענית וגילויי חוסר אנושיות, חייב להפיק את לקחיו ולהיזהר יותר מכל אומה אחרת מצל או אפילו זיק של גזענות ורדיפת האחר.
אבי, זכרונו לברכה, ניסה לקיים את שני הערכים הכמעט סותרים האלו לאורך שמונים ושלוש שנות חייו. פעם, לפני יותר משלושים שנה, הוא מצא את עצמו בתחנת רכבת בנורבגיה, ולא רחוק ממנו קבוצה של שיכורים מקומיים עלבה בשני תיירים סינים. השיכורים קראו לתיירים "מלוכסנים", ו"כלבים צהובים", ואבי נעמד בין השיכורים ובין הסינים ודרש מהמקומיים הקולנים שיעזבו את המקום. כתגובה ספג גם הוא מטר של קללות ואיומים. וכשהם קראו לו "יהודון" הוא קרא להם בחזרה "נאצים". מה שהוא עשה, על פי דעתם של חברי ממשלת ישראל, היה מעשה פלילי. כזה שראוי לשבת עליו בכלא. אגב, השיכורים שעלבו בו ובסינים הקפידו שלא להפר את החוק החדש.
(C) 2014 The New York Times/Distributed by The New York Times Syndicate
תגובות פייסבוק
10 תגובות על מלים כקורבנות
יופי של מלים. האמת, החיים שלנו בצל השואה מלאים בהתייחסויות מילוליות למעשים שהמלים מחפשות להם הבנה. בעיבוד קל ללקחים שאבא קרת מעביר המסר יכול להיות אנושי ולא כבול לקהילה היהודית: "הייה חזק בכל מחיר כדי שלא תמצא את עצמך נתון לחסדי אחרים; היזהר ביותר, בכל מעשיך מצל או אפילו זיק של גזענות ורדיפת האחר."
ביום יום הישראלי אפשר להתרשם מהתבטאויות ומעשים של אנשים אלה כלפי אלה שממחישים כשלון במימוש המסרים שכולנו מנסים ללמוד. הסתכלות אוניברסלית על התבטאויות ומעשים של אנשים אלה כלפי אלה מסירה את השיוך הלאומי לאותם כשלונות. האחריות עליהם לא הופכת קטנה יותר.
המאבק למציאת האיזון בין עצמה אישית ואיכפתיות לאחר הוא יומיומי.
לא רוצה להיות קטנוני אבל אתה לא עובר על החוק כשאתה משתמש במילה "נאצי" מחוץ לגבולות המדינה...
שאלה למחשבה, אם אני כותב בבלוג שנמצא בחו"ל את המילה "נאצי" אבל אני מתגורר בת"א - אני עובר על החוק או לא? האם עלי לכתוב את מה שעל ליבי בשם בדוי או אני יכול להיות רגוע שרשויות החוק לא יתפקו על דלתי בעקבות אותו מילה בת 4 אותיות?
מקלדת ארורה, להלן תיקון קצר:
יתפקו=ידפקו
בעקבות אותו מילה=בעקבות אותה מילה
ל א: זה כמו שאתה כישראלי חייב לדווח במס, גם אם אתה מקבל כסף בחו״ל.
גם המילה דמגוגיה מעייפת. ובכל זאת, אין לי ברירה אלא להשתמש בה כאן.
אוף :(
במילה רוצח יש 3 הברות
במילה רוצח יש שתי הברות, כיוון שפתח גנובה אינה הברה בפני עצמה.
מה שמאכזב הוא לא המופרכות או תהליך המחשבה המעוות באותן ההזיות הישנות כל כך של שלום-שקרי התאבדותי, אלא חוסר הדמיון מאחוריהן, במיוחד כשהן באות ממח כל כך מלא דמיון.
במילה 'רוצח' שתי הברות. ההברה האחרונה זו נשימתו האחרונה של הנרצח.
כל קריאות הנאצה לעם/אדם אחר באות מפחד נוראי מפני חיסול נוסף.
כנראה שאנו יצור טבעי שנושך מתוך פחד. הפחדנים ביותר שולפים את מספר המילים המועט שבאמתחתם כי אין להם נשק אחר. ורק אמיצים יכולים לעמוד מול איומים קיומיים ולחפש פתרונות חכמים יותר.
"חברי הממשלה רואים במילה זו נשק לא קונבנציונאלי, פצצת אטום איראנית, לא פחות, ולכן הם שומרים על זכותה הבסיסית של ישראל להתגונן בפני האיום הזה בכל דרך אשר תוכל." - ועכשיו נעבור לשלב הראיות, כלומר ציטוטים מהצהרות, נאומים, מסיבות עיתונאים וכ"ד של השרים האמורים. מחכים כבר שנתיים.
רחמים: מדריך למשתמש
גורדון מרינוקל לבוז לרגש הרחמים, קל למתוח עליו ביקורת, אבל הוא גם מרכזי...
X 8 דקות
חצוצרות סרק
פינטן או'טוליש להיזהר מנבואות על מלחמות אזרחים, גם כי הנבואה מסוכנת, וגם כי...
X 12 דקות
הכול בגלל תליון
האלכימיה, ענף בתחום הטבע, הפילוסופיה והשלב הטרום-מדעי התפתחה ופרחה בעולם הקדום ובימי הביניים, ואף שלחה זרועותיה לעת החדשה המוקדמת ואפילו עד ימינו הגיעה. במבט כללי מאוד, אפשר לומר שאחד מעיסוקיה היה טיהורם של חומרים והבאתם לכלל מצבם הרצוי, לשלמות כפי שתפשו אותה חכמי התחום. עיסוק אחר שלה, סמוך לראשון, היה להגיע מחומר אחד לחומר אחר, תוך עלייה ברמת הטוהר והערך. בתשתית העניין מצויה ההנחה שיש רצף כלשהו בטבע, במהותם של הדברים, ושאם רק נדע כיצד לעבור מחומר אחד לאחר, נוכל להגיע אפילו מקש לזהב.
הפירוט הקצר הזה הוא רקע להבאתה מחדש של האמירה החכמה של מוריי לבלשנות, שלפיה האטימולוגיה היא האלכימיה של הבלשנות. אכן, מי שמאמין שהעיסוק האטימולוגי יכול להניב תוצאות, אם לא תמיד הרי שלפחות ברוב מכריע של החקירות, סבור שאפשר לקחת מילה ולנוע איתה וממנה על פני יריעת הקְשרים, היסטורית, לשונית, תרבותית, תודעתית ועוד – ולהגיע למילה אחרת, אי-שם בשלבים קדומים של תהליך גלגוליהן של המלים הרלוונטיות, ובכך לסמן מסילה סבירה שתסביר כיצד התגלגלה אלינו מילה ומה קרה למשמעותה בדרך.
בדרך, עלינו להפעיל קריטריון של סבירות. עד כמה משמעותן של שתי מילים בגלגול ההיסטורי הזה אכן "זהה"? עד כמה המעברים בצורה סבירים בעינינו, גם לאור הידוע לנו על שינויים פונטיים ואחרים בשפות השונות המעורבות בתהליך, אם בשפות שמילים בהן משתתפות בסיפור שאנו טווים ואם בשפות שהשפיעו על השפה שבה מופיעה מילה שנכללת במסע שאנו עורכים ותורמת פרק לסיפור. קריטריונים של פונטיקה, של מבנה פנימי של כל שפה, של היסטוריה של מגעים בין שפות – ככל שהיא ידועה – וגם השאלה עד כמה אנו מוכנים לקבל שינויים במשמעות, או לגזור "זהות" או "דמיון" מתוך הקשר מוחשי מסוים. לכל אורך הדרך, טוב לזכור שרב הנסתר על הגלוי, ושהאפשרות שלנו לדעת בוודאות מוגבלת תמיד, ובהתאם – גם תוקפן של טענות ומסקנות בסוף סיפור המסע שאנו מספרים. הרי מעטים מאוד הם המקרים, אם קיימים כאלו בכלל, שבהם מסמך היסטורי יכריז באורח ברור וודאי שמילה מסוימת מאומצת בזאת משפה אחת לאחרת או מועתקת ממשמעות אחת לאחרת, קרובה לה על פי קריטריון תרבותי גלוי ומוצהר.
אגש לדוגמה.
דוברי ספרדית מכירים את המילה camafeo. היא מציינת תליון מגולף מאבן יקרה או יקרה למחצה, שהגילוף בה חושף שכבות באבן וכך יוצר דמות או תמונה קטנה. הדמות וגם האבן, האימג' והתליון, נקראים שניהם camafeo, במטונימיה. ובכן, בניסיון להבין את מקור המילה, כלומר עם ראשית המסע שבונה סיפור של אטימולוגיה, נגלה שמילונים אומרים שמקור המילה אמנם אינו ברור, אך נראה שאפשר לייחס אותה ל-camahutus בלטינית של ימי הביניים, שהיא בתורה כנראה צורה מקבילה ל-camaeus, "תכשיט מגולף בגילוף תבליט". התיעוד של camaeus אינו פותר הרבה, כי המילה מופיעה לראשונה בטקסטים רק ב-1295, כך שאין לנו קו מקשר ללטינית הקלאסית. פה לוקח אותנו המסע לאזורים אקזוטיים ועמוסי ספקות. אולי, כך אומרים המילונים, באה המילה לאותה לטינית מאוחרת מאוד מפרסית קלאסית, שבה "ח'ומהאן" (خماهن) היא המילה לאגט, המינרל שאכן משמש גם להכנת תכשיטים מגולפים. אבל הערפל סמיך, ויש המציעים את המילה הערבית "קמאאיל" (قَمَائِل) שפירושה ניצנים של פרח, ומותירים לנו לדמיין את הניצנים הקטנים כדומים לתליונים המגולפים, אולי ברומנטיקה שמהדהדת אסתטיקה של חצרות מזרחיות קדומות. על העובדה שהתכשיט ביחיד מדומה לניצני פרחים ברבים אין אומרים לנו דבר ומצפים מאיתנו, במשתמע, לקבל גם את המעבר הזה. נראה שיש פה אג'נדה אטימולוגית, כלומר ניסיון לירות את החץ ואז לסמן סביבו את המטרה: בצרפתית עתיקה קיימת המילה camaheu, או בכתיב מאוחר יותר camaïeu, אבן יקרה בעלת שני גוונים או יותר של אותו צבע, ומכאן שהיא מציינת כיום גם טכניקה בתחום האפקט המושג בצבעים שהם גוונים מדורגים של אותו צבע. הכול בעולם של עידון אסתטי, דברים קטנים, תרכיזים של יופי (המילה הצרפתית אף משמשת שם לבושם יוקרתי שהושק לפני כעשור). באנגלית, אין זה מפתיע, נמצא את cammeo, שיש לה גם כתיב cameo, ושפירושה אכן אותו תכשיט קטן, סיכה או תליון, עם עבודת גילוף כאמור.
יפה, קטן, מרוכז, מגוון באורח עדין, טיפה של יופי, רגע של אסתטיקה מרוכזת – לא התרחקנו מאוד אפילו מניצני הפרחים הערביים (אם נניח שהם קטנים, בעידון פואטי שהדעת סובלת). בכל המסלול הזה לא ברור לנו מה קדם למה, מה עבר מאיפה לאן וגם לא כיצד. ועוד יותר מכך: כל אלו אינן אלא השערות על בסיס של קירבה אימפרסיוניסטית והנחות תרבותיות שאינן לגמרי מבוססות.
וכך הגענו ל-cameo באנגלית. המילה, יודע כל חובב קולנוע, מציינת מופע קצרצר בסצנה, רגע שבו כוכב גדול מופיע במעין הופעת אורח, ולא מופיע עוד. קטן, אסתטי, מרוכז, נוצץ – האם המעבר מוצדק? האם אנחנו באותו הרצף הלשוני, ההיסטורי? האם ההיגיון מאפשר מעבר כזה? וגם אם כן: על סמך מה?
דוברי עברית מוזמנים כעת לומר בקול רם: "cameo". האם יש מישהו שעברית היא שפתו שלא ישמע את "קמיע"? המילון מזכיר לנו שמקור המילה הוא בארמית, ואינו מוסיף. הפועל הקדום, שנעלם בינתיים, "לקמוע", פירושו "לכרוך, לקשור" וגם "לענוד". וקמעות, כמובן, לא פעם היו תליונים שנקשרו על צוואר ונענדו. והם דבר קטן, כפי שמוצדק לראות על פי השורש קמ"ע שמציין הדרגה וכמות קטנה (קמעה, קמעונאי וכו'). הנה: ענידה, ריכוז בדבר קטן, תליונים.
האם הושלם המסע כך שנוכל לומר שכל התחנות הללו קשורות? לא. הן קשורות כסיפור. הסיפור עמוס ספקות ורבים בו הפערים, ועוד יותר מכך רבות בו ההנחות שדורשות מאיתנו להגדיר מידת סבירות ולהסתמך עליה, סבירות שנמתחת עוד ועוד ולא בהכרח תהיה מקובלת על כל מי שיעקוב אחר המהלכים. ובתוך כל זאת, אין לנו הוכחה ברורה למעברים: לא מפרסית לערבית, לא מערבית לשפות אירופה, ולא דרך ברורה לקשור את העברית – ואת הארמית לפניה – למהלך שמתחיל בפרס ומסתיים לפחות זמנית בספרד ובאנגליה. כל מעבר כזה צריך להיות מגובה בממצא טקסטואלי, בדוגמה אמיתית.
הרי לא פחות מכפי שאנו ממתינים למסלול מוכח שיתחיל בקש ויביא אותנו לזהב, אנו ממתינים למסלול מהזהב לקש. זה וגם זה אינם אלא סיפור, גשר תלוי בין הרים שביניהם עמקים מלאי ערפל. כזאת היא ההתעסקות באטימולוגיה: עניין מפתה, לרוב בעל בסיס רופף, ולעתים נדירות כזה שמפיק ממצאים סבירים שנוכל להגיש לבחינה בלשנית מדעית של ממש.