מלים ריקות מדי

סמני שיח (discourse markers) הם מלים "ריקות" שמופיעות במשפטים ללא המשמעות המילונית שלהן. המפורסמות שבהן, שהפכו לסימני ההיכר של תרבות מסוימת שהחלה להתפתח בישראל של שנות התשעים, הן "כאילו" ו"כזה": כשאני אומרת, כאילו, שאני חושבת שזה נושא ממש מעניין, המילה כאילו לא באמת משנה את המשמעות של המשפט. אז מה היא כן עושה?

הנושא הזה עלה לאחרונה לכותרות בעולם הדובר אנגלית בשל ביקורת שהוטחה במארק צוקרברג על חיבתו לסמן השיח so. מסתבר כי מייסד פייסבוק אוהב לפתוח את משפטיו במילה זו; בראיון שנתן לא מזמן לניו יורק טיימס הוא עשה זאת ארבע פעמים רק בתשובה לשאלה הראשונה. המבקרים טוענים כי הסגנון הזה מבטא זלזול באינטליגנציה של השומעים, פוגע באמינותו של הדובר ורומז כי הוא אינו חש בנוח עם הדברים שהוא אומר לומר, כמו למשל כאשר מרואיין מנסה לתת תשובה מוכנה מראש במקום לענות לשאלה.

העיתונאי מייקל לואיס שם לב לתופעה עוד ב-1999, כשערך מחקר לספר על עמק הסיליקון: מתכנתים, הוא כתב, נוטים להתחיל את תשובותיהם במילה so. לפי הניתוח שלו, הבחירה הזו מבטאת את אופן המחשבה הלוגי שלהם. בניגוד למילה כמו well, "ובכן", שפותחת דיון, השימוש ב-so מצמצם את האפשרויות ומתמקד בעיקר הפרקטי. המילה הזו גם מגלמת, לטענתו, את ההשפעה של התרבות מבוססת המדע והמידע שלנו, שמכמתת פעולות יומיומיות כמו אוכל, סקס ושינה. משתמע ממנה "בטחון אלגוריתמי" שיש תשובה נכונה אחת.

אבל אולי זו רק דרך אחת להסתכל על התופעה; דווקא בתכנות יש בדרך כלל הרבה יותר מתשובה נכונה אחת, ואחת התכונות שהופכות סמני שיח למה שהם היא שאפשר לטעון אותם בהרבה אינטונציות ומשמעויות. בלוגרים ועיתונאים שיצאו להגנתו של צוקרברג העירו כי השימוש במילה so קיים עוד אצל שייקספיר וצ'וסר, הרבה לפני שמישהו חשב לתכנת משהו. גלינה בולדן, בלשנית שחקרה את השימוש במילה הזו ממש, טוענת שבניגוד למה שנדמה לנו, היא אינה תמיד מבטאת סיבתיות או מסקנה. היא נפוצה לפני שאלות; דוברים משתמשים בה לעתים קרובות כדי להמשיך משהו שנקטע; והיא דווקא מבטאת אמפטיה: השימוש בה מסמן שהמלים הבאות נבחרו בהקשבה לבני השיח.

סמני שיח קיימים בכל השפות, אך נדמה שכמה מצטיינות בהם במיוחד, כמו הצרפתית, שיש בה שפע של מלים וצלילים שונים שמאפשרים לדבר צרפתית כמעט מבלי לדעת אותה. בשפות רבות משתמשים במילים שמשמעותן המילונית הרגילה היא "כמו", כמו "like"  האנגלית המפורסמת; הרבה תארי פועל כמו "בעצם" (actually, obviously); וגם "זה" הוא סמן שיח פופולרי, למשל בספרדית (este), ואפשר למצוא אותו גם בעברית. עוד מלים פופולאריות בעברית הן "טוב", "נו" שבאה מיידיש, "ככה", "אוקיי", "תראה", "תשמע", "למען האמת", "זאת אומרת" וגם "יעני" ו"וואלה" ששאלנו מהערבית.

אף על פי שהיא בסביבה כבר יותר מעשרים שנה, "כאילו" נראית עדיין לרבים כסימן של עילגות ולהוכחה לחוסר היכולת של הדור הצעיר להתחייב. מעניין שלצדה פורחות מלים בעלות אופי מנוגד, כמו "למעשה" הצבאית למחצה ו"בסופו של יום"; וזאת לצד מלים שבהקשר רגיל מביעות ספק, כמו "לכאורה", אך בתור סמני שיח שאין להן שום כוונה לפקפק בכלום. מחקר שניסה למצוא מתאם בין גיל ומגדר לשימוש בסמני שיח שונים מצא כי אלה פופולאריים יותר אצל אנשים צעירים יותר, אצל נשים ואצל אנשים "מצפוניים יותר" (more conscientious). סמני שיח אינם מבטאים את המשמעות המילונית הרגילה של אותן מלים, אבל הם כן מוסרים לנו מידע על הדובר, כמו למשל לאיזה דור הוא שייך. בעברית, צעירים מחבבים את "כאילו" ואילו דוברים מבוגרים יותר נרתעים ממנה; זה לא אומר שאין להם סמני שיח משלהם.  אם כך, ייתכן שהלעג לצוקרברג וכל המשמעויות הנקשרות לשימוש שלו ב-so אינו קשור למילה עצמה ולמה שהיא מייצגת, אלא למה שצוקרברג והדור שלו, או הסביבה שלו, מייצגים בעיני אחרים.

עוד על השיח החלול של צוקרברג ב-independent וב-business insider