מלכוד החברוּת

חבריכם היו ויישארו מוצלחים מכם, אך זה עתיד להיות חסר משמעות
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

 הקשר שנמצא בין שימוש בפייסבוק לבין תחושת דכדוך הוסבר בשנים האחרונות על ידי חוקרים בדרכים שונות, שהמעניינת ביניהן היתה הנטייה שלנו להמעיט בערכן של חוויות שליליות שמפרסמים חברינו, ומאידך להפריז בערכן של חוויותיהם החיוביות. ובמילים אחרות, להתבאס מכמה כולם יותר מוצלחים מאתנו. הממצאים הללו לא היו אמורים להפתיע את המשתמשים, שוודאי הפנימו מיומם הראשון ברשתות החברתיות כי אנשים בוחרים לפרסם תמונות וסטטוסים המציגים אותם באופן רצוי וזו הסיבה ש"כולם" מסביב נראים יפים, פופולאריים, חכמים, הישגיים, מצחיקים, רגישים ו/או מוסריים כל כך, שלא לדבר על ילדיהם המושלמים-מכל-בחינה-אפשרית של חברי הפייסבוק.

לכאורה, אפשר היה להתנחם בעובדה כי הכל ממילא אשליה והסטטוסים של חברינו הם בסך הכל טיפוח מלאכותי של דימוי עצמי, פוטושופ של המציאות האמיתית שלהם. מצד שני, מפרפרת מדי פעם השאלה: האם זו באמת אשליה? וגם אם כן, עד כמה? הרי ישנו מידע רב המתפרסם בפייסבוק שהוא בפירוש אובייקטיבי ואינו זיוף או הגזמה: התמונות מחופשות בחו"ל המציפות את הפיד שלי, כמות שערורייתית של לייקים שחבריי מקבלים על סטטוסים שהם לעיתים שעמום המחץ; כמות הפרסומים ואיכותם המרשימה של עמיתי העיתונאים... כל אלה ועוד אינם אשליית פייסבוק.

מה שמביא אותי לשאלה הבאה, הניתנת לבדיקה אמפירית: נניח שהיינו מכמתים את מידת הפופולריות, האושר וההצלחה של כל מכרינו בעולם האמיתי שמחוץ לפייסבוק, האם היינו מגיעים לתוצאה גבוהה יותר משקלול המדדים הללו אצלנו? במחקר שהתפרסם לאחרונה, הגיעו חוקרים למסקנה כי התשובה היא חיובית. באמצעות מודל מתמטי פשוט למדי הם מוכיחים כי החברים שלנו פופולאריים ומוצלחים יותר.

במבט ראשון, זה נדמה מופרך (ולא לחינם התופעה מכונית "פרדוקס החברות"): הרי לא יכול להיות שהטענה כי "כולם מוצלחים יותר ממך" באמת נכונה עבור כולם! ובכן, שורשי הפרדוקס הזה הם בתופעה ידועה בתורת הגרפים, שהומחשה בגילוי של הסוציולוג סקוט פלד (Feld) ב- 1991 אשר חקר רשתות חברתיות (אמיתיות, לא וירטואליות). פלד חישב את ממוצע מספר המכרים של אדם והשווה את התוצאה לממוצע המכרים של מכריו. התוצאה המוזרה שהתקבלה היא, שבשקלול ממוצע המכרים שלך תמיד יותר פופולאריים ממך (כלומר יש להם יותר מכרים). זה נכון בחיים האמיתיים וגם בפייסבוק.

הפרדוקס נוצר בגלל חברים מסוימים ברשת, פופולאריים במיוחד. כיוון שיש לאותם חברים כמות חריגה של חברים, לפחות חלקם יהיו בסבירות גבוהה מקושרים גם אליכם. אנשים אלה הם אמנם לא הרוב, אבל הם מספיק כדי להקפיץ את הממוצע המשוקלל. מה שהמחקר החדש מגלה הוא, שאותו עיקרון עובד גם על תכונות נוספות שיש קורלציה מסוימת (התאמה סטטיסטית) בינן לבין מספר החברים.

המחקר בחן רשתות חברתיות של מדענים. כפי שמחקרו של פלד מנבא, התגלה כי בממוצע, לשותפיו של כל מדען יש יותר שותפים ממנו. אך יתרה מזאת, החוקרים גילו גם ממוצע מספר הפרסומים של שותפיו של כל מדען הוא רב יותר וכי שותפיו גם מצוטטים יותר ממנו. משמעות הדבר היא, שאלא אם כן אתם מאותם אנשים מאוד פופולאריים ומוצלחים, אז לא רק שלחברים שלכם יש יותר חברים בממוצע, הם גם באמת מוצלחים יותר מכם בכל מיני מדדים שיש ביניהם קורלציה; בממוצע הם יקבלו יותר לייקים, יהיו משפיעים יותר, ולפי מחקרי אושר שמצאו קורלציות עם משתנים נוספים, אז גם אפשר להוסיף גם מאושרים יותר, בעלי משרות מכניסות יותר וכיו"ב.

הדגש המעניין בסיפור הזה, הוא הממוצע, ה"קסם" הסטטיסטי שבעטיו מתקיים פרדוקס החברים אבל מצד שני, הממוצע הוא גם הסיבה לכך שלפני העידן הדיגיטלי, לא היתה לפרדוקס הזה כל משמעות בחיינו. שכן באותן שנים, כאשר האינטראקציה היתה מוגבלת למעט בני אדם יחסית, זה לא שינה דבר אם שניים שלושה אנשים במעגלי החברים הרחבים של חיינו הקפיצו את ממוצע הפופולאריות וההצלחה של כולם. מה ששינה הוא האינטראקציה הישירה עם אותם מכרים-שכנים, שיכולנו לראות את ביצועיהם ולהתרשם מאושרם באופן בלתי אמצעי.

הבעיה מתחילה כאשר בעולם חסר מרחב וזמן (האינטרנט, בו מידע מכל מקום זמין תמיד) נוצר מדיום המצליח לשקף את פעולותיהם, התבטאויותיהם והישגיהם של כמות עצומה יחסית של מכרים. המדיום הדיגיטאלי מנגיש היבטים בחייהם של חברים בכמות שאי אפשר לתפוס אחד לאחד. לכן היכולת לתפוס אותם בכל זאת, מותנית בהערכת ממוצע, שקלול אוטומטי המסייע לנו להתמודד עם שטף האינפורמציה. זהו השקלול שמבליט את מידת השפעתם, הישגיהם ואושרם של אחרים. וזוהי בולטות שאף מקבלת דחיפה נוספת מהאלגוריתם של פייסבוק, שממילא מעניק עדיפות לסטטוסים הפופולאריים.

למה כל זה אמור להשפיע עלינו? ברטרנד ראסל היטיב לנסח מתוך אינטואיציה, כי קבצנים אינם מקנאים במיליונרים, הם מקנאים בקבצנים מצליחים בהשוואה אליהם. בשני העשורים האחרונים הצטברו גם העדויות האמפיריות לפיהן אנחנו מגדירים את אושרנו בהשוואה למי שפחות או יותר נתפס דומה לנו. במכניזם הזה, של הערכת האושר העצמי בהשוואה לדומים לנו, אמור להיות משהו מאוד יעיל. זאת משום שהוא מעורר קנאה אפקטיבית כלפי אנשים שריאלי להתחרות בהם.

הבעיה היא מידתיות. בסביבה טבעית עם שקיפות מוגבלת של חיי מכרינו, חלקם נתפסים בעינינו כמוצלחים יותר וחלקם פחות. אם נרגיש לא בנוח - נניח במקרה שרוב האנשים בסביבתנו הקרובה דומים לנו אך מוצלחים מאתנו, - נוכל לכייל את המאזן, להתרחק מחברים מסוימים ולהתקרב לאחרים. ואז, אולי, דכדוך מדוּד נעשה מתכונת אפקטיבית למוטיבציה. אבל כאשר אנחנו חשופים לכל כך הרבה מכרים ומוצפים בכמות עצומה של מידע המאלצת אותנו להעריכו בממוצע, אז הסיכויים נראים קלושים באופן מערכתי, המשחק כמעט נראה מכור מראש.

האם ככל שהרשתות החברתיות באינטרנט ישתכללו מעגלי המכרים שלנו ילכו ויתרחבו וחייהם יעשו שקופים יותר? אני חושב, או לכל הפחות מקווה, שלא. רשתות חברתיות לא יגיעו לקיצן, כמובן. וגם אולי הגיוני מבחינה מסחרית שעוד ועוד פלטפורמות דיגיטאליות יאמצו מודל של רשת חברתית, כדי לעורר מחויבות וביקורים חוזרים בקרב משתמשים. אבל יש משהו במודל של פייסבוק כפי שהוא היום, שאינו תפור למידותיו של אדם. לכן, למרות התאווה להיחשף לכמה שיותר אינפורמציה ובד בבד לחשוף את הישגינו ואושרנו לכמה שיותר אנשים, אנחנו מתחילים לחשוד בעומס הזה ולתפוס אותו בפרופורציות אחרות. בדומה לאופן בו אנחנו מוצפים בפרסומות המוֹכרות לנו דימוי נחשק אך עם השנים בכל זאת למדנו לפתח ריחוק רגשי כדי לקחת דימוי זה בעירבון מוגבל, כך נצטרך לעבור שיעור דומה ברשתות החברתיות.

זו אולי נדמית השוואה בלתי הוגנת משום שחברים, ואפילו מכרים רחוקים, הם בדרגת קרבה גבוהה יותר ממפרסם אנונימי (ופייסבוק והמפרסמים יודעים זאת ולכן עושים כל שביכולתם כדי להפיץ מסרים מסחריים דרך חברינו). אבל כדאי לזכור כי החוסן הנפשי והגישה הביקורתית לפרסומות לא היו שם תמיד. היינו צריכים לפתח ולשכלל אותם, למשל כאשר פרסומות חרגו מז'אנר המודעוֹת והחלו להיכנס לתוכן שאנחנו ממילא צורכים, כמו קולנוע ותוכניות טלוויזיה, ואף להתחזות לידיעות חדשותיות תוך שהמפרסמים מפעילים עיתונאים, עם או בלי גילוי נאות. כיום, עודף המידע הפרסומי לא גורם לנו להניח כי הרוב מוצלח מאיתנו. אותה מידה של רגישות וביקורתיות כלפי פרסומות, הולכת ומתפתחת כבר היום לגבי התוכן ברשתות החברתיות הווירטואליות ועם הזמן גם הן עצמן תעבורנה התאמה וכיוונון.

ואז נוכל לחזור לא לראות את ממוצע האושר וההצלחה של כל מכרינו. ובין אם נודה בכך או לאו, יהיה זה עיוורון מבורך.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מלכוד החברוּת

01
טל

בחקר רשתות באינטרנט יש הטיה בסיסית שאתה לא מזכיר: מי שבולט יותר, ובעל חברים רבים יותר ובעל זרם הישגים בלתי פוסק הוא מי שמלכתחילה יש לו עניין או משיכה לפרסם דברים ברשת. אתה לבטח יכול לחשוב על אנשים מוצלחים ביותר, שפשוט עסוקים בדברים האחרים ולא מפרסמים כל הזמן. מחקרים על רשתות חברתיות באינטרנט פשוט אינם כוללים את אלה.