ממלכת קודש

מדי שנה, ב"דיסניוורלד" שבאורלנדו, פלורידה, השבועות שסביב חג המולד הם אחת התקופות הצפופות ביותר של השנה: משפחות מכל רחבי תבל נוהרות לאורלנדו, כדי לבלות במקום המיוחד הזה, ולו ימים ספורים. מרבית המבקרים שם בוודאי יקראו לנסיעה הזו שלהם חופשה, אבל בעיני אנתרופולוגים, חוקרי דת והיסטוריונים של האמנות, ביקור בדיסניוורלד נראה כמו סוג אחר, נושן יותר, של טיול – עלייה לרגל.

"התאווה למגע ישיר עם יציריו של דיסני הפכו את המסע לדיסניוורלד לעלייה לרגל ממש", כותבת ההיסטוריונית שריל קרוס נייט (Krause Knight), מחברת הספר Power and Paradise in Walt Disney’s World. בעולם המודרני, נסיעה לפארק של דיסני הפכה לטקס מעבר המשנה את חייהם של מי שעברו את הדרך, ועיצובו של הפארק נועד להעצים את החוויה: דיסניוורלד דומה למוקד עלייה לרגל מימי הביניים, שנועד לקשר בין העולים לרגל לבין העל-טבעי, המיוצג כאן בדמות מיקי מאוס וחבריו.

בשנת 1980, אלכסנדר מור (Moore), אנתרופולוג מאוניברסיטת דרום קליפורניה, כתב את אחת הניתוחים הביקורתיים הראשונים של פארקי-השעשועים של וולט דיסני. לאחר ביקור בפארק ובחינת העיצוב והתפקוד שלו, מור הגיע למסקנה כי דיסניוורלד "שאל – שלא במודע – מרכיבים של מרכז העולים לרגל הארכאי", כך הוא כתב בכתב העת Anthropological Quarterly.

מור מתאר את מרכז העולים לרגל כ"מקום תחום, נפרד מהיישוב הרגיל, המושך אליו עולים לרגל ממקומות מרוחקים וקרובים כאחד". (עד כה, זה מתאים). ברגע שהעולים לרגל מגיעים למקום הנפרד הזה, הם עוברים חוויות נשגבות המשנות אותם. כשהם עוזבים, שונים מכפי שנכנסו למקום, הם חוזרים ומשתלבים בחברה.

העולים לרגל לדיסניוורלד אינם צריכים לבלות חודשים במסע לאורלנדו, אבל דיסני מקפידים להפריד את הפארק מהמרחב שבו מתנהלים החיים הרגילים. כדי להגיע אל "ממלכת הקסם" נדרש מסע בן מספר שלבים. המטיילים חייבים לחצות אדמה פרטית, שהכבישים המהירים החוצים אותה נמצאים בבעלות דיסני, וכל סימני העולם הרגיל הוחלפו שם בשלטים מעולמו של וולט דיסני. אחרי שחנו את מכוניותיהם, המבקרים עושים את דרכם, אולי בקרוניות, לקצה מגרש האספלט רחב הידיים, אל קופות הכרטיסים שיפתחו להם את שער הכניסה לפארק. אבל גם אז נותר להם לעבור שלב נוסף במסע: הם חייבים לבחור באמצעי תחבורה מיוחד, סירת מעבורת או רכבת עילית, כדי להיכנס לממלכת הקסם.

בפנים, דיסני בנו חיקוי לפארקים האירופאים שהיו שמורים בעבר לבני אצולה בלבד. לדברי מור: "המעגל התחום של ממלכת הקסם לא נבחר במקרה, זוהי צורה פשוטה ובסיסית של עיר הבירה הבארוקית, שנגזרה בעצמה ממגרש שעשועים, פארק הצייד של בני המלוכה". במרכז, במקום שבו בעיר אירופאית ניצבת בדרך כלל הכנסייה, עומד ארמונה של סינדרלה, שצריחיו נישאים מעלה, לעבר השמים, כמו מגדל הכנסייה.

שבילים מובילים מן המרכז החוצה, כמו "שעון שמש בארוקי". השבילים האלה מחלקים את הפארק לאזורים המוקדשים לנושאים מנוגדים – רפובליקנים מול מלוכנים (רחוב ראשי והארמון), העבר מול העתיד (כיבוש הטבע הפראי מול עולם המחר), הילדות מול ההתבגרות (עולם הפנטזיה ועולם ההרפתקאות).

הביקור בחלקים השונים של הפארק מאפשר למבקרים מסע סמלי בזמן, שבמהלכו הם יכולים לגלם בעצמם חלקים מהחלום האמריקאי. "מרכזים מסורתיים של עולים לרגל מעוררים את העל-טבעי, או לפחות את העבר המיתי-הרואי. דיסניוורלד עושה את שניהם גם יחד", כתב מור. כשעולים לרגל נכנסים לכל אחד ממתקני ההרפתקאות, הם מובלים בשבילים מוגדרים מראש, עוסקים בנושאים כמו מסע, סכנה או אפילו בית רדוף רוחות, מוות ולידה מחדש. הם לעולם אינם יוצאים מן המתקנים באותו מקום שממנו נכנסו אליהם – אלה מסעות של שינוי, טרנספורמציה. בכל מתקן הרפתקאות כזה, עולי הרגל מתמודדים עם סכנות, ויכולים להן, כפי שמציין מבקר האדריכלות צ'רלס מור (Moore), הודות ל"מגע דיסני יוצא הדופן, שהוא כל כך מוגזם עד שהוא מעקר את הרֶשע".

אבל עד לאן באמת מגיעה ההשוואה הזו למסע צליינות דתי? הטיעון הנגדי הוא שדיסני הוא מקום מסחרי, תוצר לוואי של מותג של אחת החברות רבות העוצמה ביותר באמריקה, המוכרת חוויה שתגרום לאנשים לרכוש עוד ממוצריה. ואם המקום אכן מעניק תחושה של מרחב דתי, הרי שההילה שלו נועדה רק להסוות את מטרתו האמתית.

"אם תבחנו את יחסן של דתות רבות למקומות קדושים, תמצאו נטייה ליצור חללים המופרדים מן החילוני, הטמא. ב"דיסנילנד" מחקים את זה", אומרת דֶבְּרה פַּאר (Parr), מרצה להיסטוריה של האמנות והעיצוב בקולומביה קולג', שיקגו. "אבל מה שקורה בתוך דיסנילנד הוא מיקרוקוסמוס של קפיטליזם וכל סוגי הפעילויות החילוניות".

בשנת 1989, פאר, ובעלה דאז כריס פאר, החלו לנתח את דיסנילנד, תוך שימוש בכלי ניתוח של מדעי התרבות והדתות, ובעיקר ברעיונות של ז'אן בודריאר, הפילוסוף ומבקר התרבות הצרפתי, ושל מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות הרומני הנודע. בודריאר נטה לזלזל בדיסנילנד: הוא כתב שבבסיסו, זהו חיקוי חלול של מערכות היסטוריות, שהובילו אנשים ליצור משמעות בחייהם.

אבל על אף ששני החוקרים הצעירים בחנו בעין ביקורתית את המרחב, בסופו של דבר, לדברי פאר, כוחו של המקום ריגש אותם. כמו מור, הם ראו כיצד נעשה בו שימוש בדימויים מוכרים מעולם הדת. "דיסנילנד הוקם על שטחו של פרדס, במדבר, כגן מוקף חומה", אומר כריס פאר. "ככה אנחנו מדמיינים את גן העדן". כמו בדיסניוורלד, באמצע הפארק ניצבת טירה שמושכת את העין מעלה, על השמים. "הצריח הוא המפתח שמסמן את הציר הקדוש. כפי שהמזבח מסומן באמצעות הצלב, כך מורה הצריח מעלה, אל השמים".

הסמליות של דיסני היא רבת עוצמה. "דיסני שולט גם בעולם הסיפורי וגם בדמיון הסמלי של ילדי העולם המערבי כבר למעלה מחצי מאה", אומר כריס פאר. "זהו עולם הילדות המשותף של זאטוטים וילדים. כשמגיעים לדיסנילנד, מקבלים הזדמנות לפגוש פגישה של ממש את מיקי. הוא מטייל לו כך, ברחוב. מיני גם שם, מאחוריו. הרחוב הראשי תמיד זוהר". בחלל המקודש של דיסני, הפנטסטי מתגשם. מבקרים יכולים לראות ולגעת בסמלים האל-טבעיים והקסומים הללו, ממש כמו שעולי הרגל בימי הביניים יכלו לראות את שרידי הקדושים, ואולי גם לגעת במיכל שבו נשמרו. אם מתעלמים לרגע מהפן המסחרי, "אי אפשר שלא לזהות את השיקוף הזה של הפעילות הדתית של העלייה לרגל", אומר פאר.

מאז שנות השמונים, חל גידול בפארקים של דיסני וגם במלגות שהתאגיד מחלק. אבל על אף שחוקרים כתבו לא מעט על הכוח הסמלי של דיסני, הניתוח הבסיסי נותר כשהיה, ומסקנותיו אף התעצמו: הפארקים של דיסני פועלים כמו אתרי עלייה לרגל, היוצרים חלל מקודש שבו אנשים יכולים להתעלות מעל היומיומי. אפילו אחרי שמספר הפארקים גדל, וקבוצה נבחרת של אנשים הקדישו את עצמם לביקור בכול אחד מאלה, דיסניוורלד נותר האתר המרכזי לעלייה לרגל. "דיסנילנד והפארקים הזרים הם מקדשי לווין", כותבת נייט בספרה. "דיסניוורלד הוא כס השררה". עבור מאמין של ממש, מסע לדיסניוורלד הוא חוויית הדבקות הדתית האמתית.

שרה לסקו (Laskow) היא כתבת של "אטלס אובסקורה"

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לויPublished by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שרה לסקו, Atlas Obscura.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על ממלכת קודש