מסביב לבור, הכול שפה

בין ימים של סגר, סדר וספר, הזדמנות נדירה להתכונן לבאות
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מכל עבר מסבירים לנו שאי־אפשר לחיות חיים מלאים, חיים של משמעות ואיזון פנימי, בלי להתייחס לוודאות האחת המשותפת לכולנו, בני האדם: המוות. אף כי לא מן הנמנע שהגורל הברור הזה ידוע גם לבעלי חיים אחרים, הוא נוכח באורח מודע בחיינו שלנו. על פי רוב, הידיעה בדבר מותנו הצפוי מלווה אותנו כצל עמום. רובנו, בוודאי במערב, עסוקים בהדחקת העניין, ואף מקיפים ומספיגים את עצמנו ברעשים ובאמצעי השכחה מכל סוג, במאמץ מודע ולא־מודע לא לעמוד מול המראה הצלולה האומרת לנו בדממתה: "הבט בעצמך. הנה, זה אתה ההולך למות, כמו כולם".

לא צריך לשכנע אותנו באמיתות הקביעה. אנחנו יודעים, ולכן נטייתנו להימלט מהידיעה, לשטוף מעלינו את האימה הקרה ולעשות הכול כדי להפנות אליה את גבנו, מזינה את עצמה במעגליות עיקשת, עד כי יש מי שמצליחים להיות מופתעים הפתעה גמורה לגלות, ברגעיהם האחרונים, שאכן, אכן כך. מימי קדם ועד ימינו, הוגי דעות, סופרים ואמנים חזותיים, מלחינים, מטפלים ואנשי דת, מתווכים בינינו ובין מותנו הבלתי נמנע, ואנו מקשיבים להם מדי פעם, מתרחקים מהם לא פעם, שבים אליהם פעם אחר פעם, בעוד שעון החול שומט את גרגריו בהתמדה.

קיבלנו מתנה. שבועות של הסגר העניקו לנו הזדמנות לעמוד מול עצמנו, להתייצב מול הריק, לערוך חשבון נפש שלא מן המניין

והנה, קיבלנו מתנה. שבועות של הסגר העניקו לנו הזדמנות לעמוד מול עצמנו, להתייצב מול הריק, לערוך חשבון נפש שלא מן המניין. כפי שאמר הסופר והמחזאי הברזילאי המנוח אריאנו סואסונה (Suassuna): "מסביב לבור, הכול שפה". ולנו ניתן זמן להקיף את הבור, להלך על שפתו, ולהביט במראה הגדולה. על אף שלא זכינו לכליאה מוחלטת או לניתוק חסר פשרות מכל ערוצי הרעש ואמצעי הטשטוש הרגילים, השבועות של אביב 2020 אפשרו לרבים להביט נכוחה ולשלוח מבט איטי אל העבר, להקיף את ההווה הנזיל, לקחת בחשבון את העתיד הנותר, ולהסדיר את הקשרים בין כולם, קשרים המצטלבים בנו, בכל רגע חולף, בכל מנוד של עפעפי הזמן.

מה טוב יותר משבועות אחדים של זמן מחוץ לזמן? בחיינו הצפופים, עמוסי החפצים, חדורי המהומה החיצונית המתמדת, זמן אחר הוא מתנה. ובזמן הזה, רבים התפתו, בצדק רב, לעשות סדר בסביבתם המיידית, שהיא הקרובה ביותר לחלל האינטימי. איני מתכוון לחללים מטפוריים או למרחבים מופשטים של הנפש, אלא לסביבה הפיזית ממש. רבים מאיתנו חיים בתוך ארכיון שאנו גוררים איתנו משנה לשנה, מעשור לעשור. באחד המקומות קראתי שכששאלו אנשים מה הם יצילו מביתם אם תפרוץ שריפה, רבים מאוד השיבו שהם יצילו תצלומים משפחתיים. קחו חמש שניות וחשבו על התשובה האפשרית בגרסת 2020. אלבומים? דיסקים חיצוניים? האם מישהו עוד שומר שם את התצלומים המשפחתיים? התשובה טמונה בענן. "טמונה" ממש: שכן היא קבורה ללא סדר, מושלכת ללא שליטה. ועל הענן אין צורך להכביר מלים מטפוריות. חוקרים עוד יעסוק בשאלה כמה מאיתנו עשו סדר בענניהם בתקופה האחרונה, כמה בררו מוץ מתבן. ואולי גם נדע כמה תצלומים, בממוצע, שמורים בפיסות הענן של האדם המערבי הממוצע. 5000? 20,000? כיצד נוריש את כל זאת לילדינו? צינה של מוות והמיה רועשת של עומס עולות עם ההרהורים הללו.

ובכל זאת, עם כל הווירטואליות והעננים הממומשים בדיסקים בחוות שרתים ברחבי העולם ובכיפה האטמוספירית שסביבו, אנחנו עדיין חיים בין ארבעה קירות. ולאחרונה זכינו לתזכורת חדה לכך. אנחנו עטופים בקליפת ביתנו, ובו שמור לא מעט מעברנו, ההצבר הגדל תמיד של חיינו. תרצו, תחשבו על מטפורות מתחום השומן בעורקים; או על מערכות אינסטלציה; או על שכבות של תל ארכיאולוגי. אך תהא המטפורה אשר תהא, אנחנו חיים בחללים עמוסי חפצים. ובזמן הביתי הכפוי, הארוך, הייתה לנו אפשרות להביט בהם בפרספקטיבה של הנצח, או לפחות, למי שיש בהם ענווה מסוימת – בפרספקטיבה של חיינו הסופיים, החד-פעמיים.

כל חפץ וכל פיסת נייר קיבלו הזדמנות: "מדוע אתם כאן? מדוע אתם חושבים שאתם אמורים להישאר כאן?"

לעצם העניין, במשך שלושה שבועות התמקדתי בחדר העבודה שלי. מרתף לא קטן ובו ספרים, סביבת עבודה, ניירת שנאספה, נותרה, נצברה בכוונה או באורח פחות מכוון, תצלומים ישנים בקופסאות לא רבות. לא היה הרבה אי-סדר, והמקום היה גם נקי – וגם לא היה מדובר במבצע שגרתי של סדר וניקיון. ניגשתי לעבודה, נחוש וגם נידון להלך על שפת הבור פעם אחר פעם. כל חפץ וכל פיסת נייר קיבלו הזדמנות: "מדוע אתם כאן? מדוע אתם חושבים שאתם אמורים להישאר כאן?" אלה היו השאלות הראשונות, כמעט כמו "מה יש לכם לומר להגנתכם?" ומי שלא השיב תשובה מספקת בתוך שניות אחדות, אחת דינו – החוצה. תהליך שיטתי, איטי ועיקש, שהקיף את כל מה שיש במרתף.

שוב התגלה שעבודה חשובה היא תמיד פיזית. כפי שחיינו הם מה שאנחנו עושים, כך עשייה בחיינו כרוכה בהיבטים מוחשיים, חומריים, כאלו שיש להם צורה, מראה, משקל, נפח וטקסטורה. קל לאדם שעוסק בטקסטים ובשפה במובן הלשוני לשכוח זאת, אבל המפגש עם התכולה הממשית במרתף הייתה תזכורת נוספת לכך שהשפה המקיפה את הבור אכן מוחשית מאוד.

עוד ועוד חפצים לא יכלו להגן על עצמם, לומר דברי סנגוריה קצרים ומשכנעים. כך יצאו ממרתף העבודה אינספור שרידים של עתיד שכבר לא יהיה: פרויקטים שהתגלו כחסרי טעם, כיווני חיים שלא היו ממשיים, אפשרויות שהחלטתי לא לממש. לא פחות מכך, יצאו שרידים ועקבות של קשרים אישיים שלא היה להם המשך ושאין להם קיום בהווה או לעתיד לבוא. תיעוד של רעיונות שמומשו גם הוא פינה את מקומו, בוודאי לתיעוד של רעיונות שרוחשים כעת או שינבטו בעתיד. חפצי זיכרון שיש זיכרונות עדיפים מהם, גם הם הלכו לדרכם, שבים אל הטבע, למחזור הגדול באמת. עקבות של חיים שלא נחיו, הכנה לפריצות דרך שהתגלו ללא מוצא, גם להן לא נמצא מקום לעתיד לבוא. מכתבים מאנשים שאיני זוכר עוד, אנשים שאני מעדיף לשכוח ולא אשכח, תזכורות לדברים ששכחתי ואיני יכול להיזכר בהם, הכול יצא מהמרתף לבלי שוב.

הרגע הנוכחי אינו יכול להיות ממוסך על ידי רעש, עומס, מטען עודף או בהלה ודוחק, לא בהלה מן המוות ולא דוחק להספיק עוד ועוד

וכל מה שנותר, עבר תהליך של סידור. לא הייתי צריך להתעכב על המחשבה שעלתה מדי פעם: שאני מכין את הכול ליורשיי, כדי שיוכלו להחליט מה לשמור ומה מיותר להם. לא הייתי צריך להתעכב על המחשבה כי היא הייתה לי מובנת מאליה, ולא כיוון שיש לי כוונה לעזוב את מרתפי לבלי שוב בזמן הנראה לעין. אלא כיוון שמוטב לחיות ככה מדי יום ביומו. זאת הדרך להיות ברגע הנוכחי. בלי תורות, בלי הדרכה חיצונית, בלי דבריהם החכמים של הוגים ממזרח וממערב, מימי קדם ובני העת החדשה וימינו אנו: הרגע הנוכחי אינו יכול להיות ממוסך על ידי רעש, עומס, מטען עודף או בהלה ודוחק, לא בהלה מן המוות ולא דוחק להספיק עוד ועוד. בתוך כך הבנתי שלא ליורשיי אני מכין כאן דברים, אלא לעצמי, לעצמי של השנים הבאות אני מטייב את הסביבה ומפחית מן העומס. במראה נשקפה הדמות, והקול אמר: "הנה זה אתה, אתה ההולך לחיות, בינתיים, עוד, הרבה, עד הסוף הידוע". והבור הגדול בהק בשחור העמוק שלו, וסביבו הכול היה שפה ודברים אחדים, בינתיים.

תמונה ראשית: זמן נזיל בצבע אדום. תצלום: מאסימו וירג'יליו, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על מסביב לבור, הכול שפה

02
יורם ארבל

יורם
תודה רבה על המאמר המעניין. כישראלי בוגר מלחמות לא חרדת המוות מטרידה אותי, גם לא מה יעשו צאצאי במטלטלים שאותיר אחרי. שווקי הפשפשים זמינים לכל דורש.
חוויתי הלם לפני שנים מעטות (כאשר עברנו דירה) וניסיתי למכור/למסור חלק מספרייתי ואז הובהר לי כי אין דורש לכל אותם נכסי התרבות אשר שמרתי במהלך שנותי.
עצוב

03
נתי צוקרמן

נקודת מבט נוספת להתסכל ובה אני מסתכל כשאני מביט ומסדר את חפצי הישנים הם שאלו הם המקומות בהם אני התעצבתי. גם במגירות שלי יש תצלוים ישנים עם אנשים שאיני בקשר איתם או מכתבים מאנשים שאיני בקשר.. אבל באמת יש מתיקות בכל הדברים האלה, להיזכר באיזה ילד היינו פעם ואנחנו יכולים להביא את המתיקות הזו גם להווה. בישבילי כשאני עושה סדר בחפציי הישנים זה מנהרת זמן שאני נכנס אליה פעם בהרבה זמן

04
רחל שולמן

יפה כתבת..דיברת את מחשבותי..
הסדר הזה נותן הזדמנות לעצור..להבין את הזמן המוגבל שיש לנו ולנסות לנצל את שנותר.
אני ממש לא נהניית מהתהליך ומתקשה להשלים עם ההבנה שזה אוטוטו יגמר.
ומוצאת את עצמי מפנה ומפנה ..מארגנת את הניירת החשובה.
ורוצה שלא אכביד אחרי לכתי..
לבנתיים שנדע לנצל את הזמן שנותר בשמחות קטנות ובתבונה