מעוררי החשק הנשכחים

לראשונה בהיסטוריה כמות האנשים שחיים בעיר עולה על אלו שמסביב לה ובכפרים. דור שלם של ילדים שישבו כזאטוטים במטבח וראו את אבא נכנס יום יום בידיים שחורות לשטוף מעליו את האדמה לא רוצה יותר במסורת אבותיו. הם גדלו בין שדות ומעדרים וריח תפוזים או אגסים או אולי ריחה של הרפת מילא את ילדותם.

באיזשהו שלב נדמה שהמרחבים הפתוחים מתחילים לסגור עליהם. פתאום המעדרים אפילו מעוררים בהם תחושת סלידה קלה. אולי החלונות הקטנים במחשב גילו להם שיש בחוץ עולם שלם שאפשר לשחק בו. או אולי מעמדו של עובד האדמה, שאמנם מעולם לא היה אריסטוקרטי, אבל כבודו מש ממקומו. ואולי נדמה להם שבעיר תחושת העבדות מורגשת פחות.

באיזשהו שלב הידיים השחורות הופכות לסמל שצריך להתקדם ממנו. נקודת התחלה שאין לה ולא כלום עם נקודת הסיום האפשרית. ברגע שהגיל מאפשר, או מעט מרשרשים מתירים זאת, הם יעברו לקחת חלק במירוץ.

מעתה ריחו של עץ פרי יהיה להם אוויר חופשות מרענן מהחיים מהירי הקצב בין דירה דחוסה ומשרד מרווח או משהו בקונסטלציה דומה, מי יודע. נסיעה קצרה בכל אחת ממאות עיירות אירופה מגלה מחזה דומה, נופים עוצרי נשימה ובתים שברובם עומדים נטושים על רקע בית קפה קטן וחמישה פנסיונרים יושבים להם במרפסת.

 

בתור נערה עירונית מלידה מעולם לא הייתה לי הסבלנות לנהל שיחה עם אנשים זקנים. מודה ונאלצת לווידוי לצורך הטקסט, על אף שלבטח הוא לא מיטיב עמי. או אולי, משהדבר נאמר בקול רם, יתברר שאני לא היחידה. מצד שני אני רוצה להאמין שזה שילוב של חוסר הסבלנות הטבעית שהייתה לי בנעורים יחד עם העובדה שרוב הזקנים שפוצחים איתי בשיחה רנדומלית הן אותן קשקשניות בשוק שצמאות לספר מה עשו היום. קִיאָקֶרֶה (chiacchiere), כך מכנים את הסמול-טוק באיטלקית, כאילו קרקורה של התרנוגלת נשמעת היטב במלה המציינת את הדבר.

אבל ביום בהיר גדלתי וכל זה השתנה במהלך שיחה מרתקת, קבוצתית לא פחות, בשפה זרה מהולה דיאלקט מקומי. אנוכי ושמונה קשישים במתנ"ס מקומי למרגלות האלפים האיטלקיים.

לפני שנה נאלצתי, לצורך עבודה בלימודים,­ למצוא שימושים עממים ומסורתיים לצמחיה מקומית ומוכרת. ייאמר לזכותי שבחרתי נושא לא יבש בכלל ויצאתי במסע למצוא אם ישנו בעמק הפֶּלִיצֶ'ה (Val Pellice) מידע ישן שעבר מדור לדור על מעוררי חשק טבעיים. או במילים אחרות: מה עשיתם לפני הוויאגרה?

זכורה לי היטב הפעם הראשונה שראיתי את הסרט "שוקולד". שנים אחר כך לא עזבה אותי אותה הסצינה שבה חוזר אדון לביתו חסר התשוקה ואוכל קוביית שוקולד מתובלת למטרה. לפתע, כשהוא רואה את אשתו המקרצפת, מנענעת את הישבן בשמלת עקרת בית לבנה ומלוכלכת, ומוחה זיעה ממצחה,­ מתעוררים עליו יצריו. הסצינה הזו נשארה איתי ואיתה הרעיון שכל החושים שלנו נתונים למניפולציה והעצמה באמצעות מזון.
לא תופתעו לשמוע שלא קל בכלל ללכת לעיירות נידחות בארץ – מהנוצריות בעולם – ולשאול אם יש איזה משהו שהיו שמים בתה כדי לחמם את הלילות בינו לבינה.

בביקוריי הראשונים נתקלתי בלא מעט דלתות נטרקות. עד שביום השלישי פתחה מישהי את דלתה ופיה. שמעו האחרים בעיירה והחלו לשתף פעולה עם הסטודנטית החוליגנית שאיננה מכאן. במפגש שיא של שמונה קשישים במתנ"ס המקומי התגלה הלא ייאמן. לבנדר, פרחי דלעת הקישוא, עליי ער אציל, והבוראג' הם רק חלק מהדברים ש"יש אומרים" (אמרו הקשישים בזהירות) יכולים לעורר את הליבידו.

יותר מששמחתי לקבל מענה לשאלת המחקר שלי, שלא מעט נקודות אקדמיות תלויות לראשה, נדהמתי מהשיחה שהייתי עדה לה. פיסות מידע מהמעניינות שיש בטרוויה של החיים, החלו מרחפות בחדר. לא, הסלרי חייב בחליטה, הסמבוק השחור רק מהסוג הפראי, פה זה העלים ושם השורשים, אלו רק באפריל ואלו אחרי הגשם הראשון, יבוש או הרתחה ומה לא. צמחים שעל כולם שמעתי, את רובם אכלתי, ומתברר שלא ידעתי על יכולותיהם ולו חצי דבר. דברים נגישים, דברים מוכרים (לבנדר!), שעם החלק הנכון בטיפול הנכון ובשימוש הנכון הם עולם ומלואו.

והרי זוהי בעצם מטרת הפרוייקט­: להציל מידע. כיאה לאוניברסיטה שמביאה ללימודי החקלאות שלה מרצה שיודע בטעימה לזהות את סוגי האדמה השונים (כן, כן, בנשנוש), או אדם בן 86 שחופן בידיו אדמה ויודע לומר מהמרקם ואופן ההתפוררות שלה אילו צמחים נכון לשתול בה ומתי.

ולא בחסד הם מוזמנים אלינו. בעידן השפע של המידע אין איפה ללמוד את הדברים האלה מלבד מהאנשים שעורם וגבם נצרבו בשמש משך עשורים וידיהם תחובות באדמה כל חייהם, ­ אבל אין להם למי לספר. עיקר הידע שלהם הוא במדעים השימושיים של הטבע והחיים, ידע על צמחים כאלה ואחרים, הבנה של אדמה וטריטוריה על פי האלמנטים הקיימים בו, פיענוח כוחות הטבע של היום כדי לגלות משהו על המחר ודברים כדוגמתם. אנשים שחיו בהרים בזמנים שבהם להגיע לעיר הותנה במסע בן ימים, יודעים לעשות שימוש בכל מה שגדל סביבם לטיפול בכאבי ראש, כאבי בטן, עייפות, חולשה, ניקוי הדם, ניקוי מערכת העיכול ושאר מחלות.

גם בהודו, למשל, כל קהילה הכירה בעברה מאות קשאיימים. מרקחות טבעיות שאפשר להכין מצמחים מקומיים כדי לרסס על גידולים כמן קוטל חרקים. כל מרקחת כזו עשויה דברים אחרים ומשמשת למטרה אחרת. הכל ממה שבנמצא; צ'ילי, בננות, חלב, צואת פרות, עלי נים וסיטרונלה, ג'ינג'ר ושום ועוד אלפי מרכיבים טובים. אבל נטישת הכפרים לטובת ההיי-טק המתפתח והאוניברסיטאות בערים, יחד עם קוטלי חרקים שהוצגו מהמערב, גרמו לזניחת המרקחות האלו. היום כבר אין עושים בהן שימוש כמעט בכלל ובקרוב כבר לא יהיה מי שיזכור איך להכין אותן.

ככל שמטרונום חיינו מעלה מקצב, ההבדל בין החיים בעיר לאלו שבכפר נעשה ברוטאלי. פער נפתח בין הבחירה לחיות את החיים האלו או האלו וכל דבר שקושר את הדור הצעיר שנטש את ביתו כמו קושר אותם לחיים שאין להם רצון בהם. בעבר, היכולת לספר סודות שגילו להם האדמה והכוכבים הייתה לנקודת כבוד בין הורה לילדו. היום כל פרט כזה כמעט לא רלוונטי בשום דרך לחיים שהם חושקים לקחת בהם חלק. במהרה הפער הופך לתהום שנופלות לתוכה מסורות ידע רבות שנים שאין למי להעביר. כי לקבל את הידע הזה משמעו להיות בעל ערך למקום. ועוד מקום שאתה מנסה להתרחק ממנו. אז הידע הזה לא רק לא מועיל בעיניהם הוא אולי אפילו מזיק.

ואילו היה מדובר רק באותם צעירים שמשחקים תפקיד אינדיבידואלי בכפר, מילא. אבל כחברה איננו מבקשים עוד את הידע הזה. שכחנו שלאנשים המבוגרים יש ערך תרבותי משמעותי בזכות מה שהם יודעים ומה שהם עוד צריכים ללמד אותנו, ואני לא מדברת על ידיעת ההיסטוריה הלאומית ושורשיה אלא על מידע שמיש ויעיל של המקום. בעבר, לקחת מהם את האינפורמציה הזו היה הכרח קהילתי. היום הוא נזנח.

וכך קרה שהכמיהה הבלתי נגמרת שלנו לידע חדש מביאה איתה אבדן עצום של ידע אחר. חוקרים מעולמות הבוטניקה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האתנוגרפיה ותחומים אחרים עושים את המיטב ללקט את המידע שנובל כמו עשבים שוטים ותיכף יחזור לעפר כלא היה. עדיין מדובר באנשים מרחבי העולם שלעומת הידע שקיים הם קומץ.

הרי אין מישהו סביבנו בני הדורות המבוגרים, שגדלו מחוץ לעיר ולא יכולים לגלות לנו משהו בעל ערך. משהו קטן שגילו להם השנים ונתנה להם האדמה. מחקרים אחרונים מראים שקהילות עם מגוון רחב של ידע מסורתי תרבותי גם חיות בסביבה שיש לה מגוון ביולוגי גדול יותר. כי השניים הולכים ביחד: מי שחשוב לו לשמר את מה שאל לו להיעלם עושה זאת, אם זה שיר, תרופה, דיאלקט או צמח. ברוכה הקדמה ואל לנו להילחם בה, כמובן. אבל כשכבר נדמה שהמצאנו הכל מה גדול האתגר האמיתי שלנו לוודא שהיסטוריות של תרבויות מקומיות לא נעלמות בשם החידוש.

 

נטלי שפריר היא סטודנטית למדעי הגסטרונומיה. בעברה הייתה אחראית לכמה אירועי אוכל משובחים במחתרת התל אביבית. פרסמה ב-VICE גרמניה, THE CONTEMPORARY FOOD LAB ועיתון "הארץ". 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נטלי שפריר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מעוררי החשק הנשכחים