מרחב על-אנושי

מחשבים משנים את הלמידה המוטורית שלנו. האם זו תחילתה של מהפיכה?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

משתמשי מחשב מקליקים על העכבר שלהם 7,400 פעמים בשבוע בממוצע, ומחקר שהתפרסם לאחרונה מציע כי עצם השימוש בעכבר משפיע על הלמידה המוטורית שלנו. ממצאי המחקר, שפורסמו ביום חמישי על ידי חוקרים מאוניברסיטת Northwestern, מדגימים כיצד שימוש בעכבר מחשב מאפשר לנו להכליל תנועות יד קטנות לתנועות הרחבות של סמן המחשב על פני המסך. זו אולי נשמעת מיומנות טריוויאלית ואוטומטית אך היא לא. ראשית, למרות שאיננו זוכרים זאת, בכל זאת לוקח זמן לרכוש מיומנות זו (כפי שניכר אצל הנבדקים בניסוי שמעולם לא השתמשו במחשב). שנית, כפי שהראו החוקרים, זו אינה מיומנות מובנת מאליה משום שייצוג התנועה עצמה צריך להשתנות במוח. בתהליך זה של הלמידה עלינו לקבל על עצמנו קנה מידה חדש של היחס שבין תנועת היד לבין תנועת הסמן. מרגע שהעיקרון הופנם, לא ישנה כאשר נעבור בין מסך בגדלים שונים. למעשה, לא תהיה לנו שום בעיה לשלוט בסמן מחשב גם אם המסך יהיה בגודל של בניין.

הכלים הקוגניטיביים והמוטוריים שהתפתחו במהלך האבולוציה פותחו כדי להתמודד עם האתגרים שבעולם האמיתי, אך המחקר לעיל מצטרף למחקרים רבים נוספים המראים כי כלים קוגניטיביים אלה הם גמישים להפליא. לאחר אימון מסוים המוח יכול להעניק ייצוג להפעלתה של יד ביונית, למשל, ולעשות בה שימוש כאילו היתה ידו הממשית. ג'רון לנייר, מחלוצי המציאות המדומה, הראה גם כי ניתן למתוח יכולת ייצוג זו לממדים אחרים, אזוטריים יותר. במציאות מדומה אדם יכול לסגל מיומנות "טבעית" בהפעלת ייצוג של אברים שאין לו כלל במציאות (כמו זנב, למשל).

אחת המשמעויות של ממצאים אלה היא קלינית. החוקרים מציעים כי הבנת עקרונות ההכללה המוטורית תסייע לשפר טיפול שיקומי בנפגעי גפיים, למשל. באימון באמצעות שליטה ברובוטים במעבדה (או באמצעות מציאות מדומה), ניתן להשיב למטופלים מיומנויות שנפגעו.

משמעות נוספת ורחבה יותר, היא האפשרויות הגלומות במציאות רבודה. כיום מציאות רבודה היא בעיקר אינפורמטיבית – אפליקציות מאפשרות לנו, למשל, לאתר חנות במרחב סביבנו, לגלות פלנטות וקונסטלציות בשמי הלילה מעלינו, או לשאוב מהאינטרנט מידע על אובייקטים שאנחנו מצלמים. אבל הגמישות שביכולת ההכללה המוטורית, תאפשר להפוך מציאות רבודה ממרחב אינפורמטיבי למרחב יצירה, תוך טשטוש הגבול בין המציאות הפיסית לבין זו הדיגיטאלית. "בעולם אידיאלי", אומר מדען המחשבים ג'ינהה לי, "המידע ייצא מהמסך ויקבל ייצוג בעולם כך שיהיה קשה להבחין בין מה שאמיתי לבין מה שדיגיטלי". במובן מסוים, המחקר של לי שואף לעשות בדיוק זאת, בכך שהוא משנה את המדיום ממסך שעליו מבצעים פעולות, לחלון שדרכו המשתמש שולט בידיו בדימויים שונים. כלומר, במקום מסך מגע או אביזר לשליטה באובייקטים דו-ממדיים, ידיו של המשתמש פועלות מאחורי מסך חצי-שקוף המציג מציאות רבודה. וכך הידיים עצמן הופכות להיות העכבר: גלישה באינטרנט, רפרוף בין תיקיות ומסמכים, אחיזה וסיבוב מודל תלת ממדי של דנ"א- כל אלה ועוד הם פעולות הנעשות במרחב באמצעות הממשק של לי. אבל זו כמובן רק ההתחלה.

כיום, כאשר מעצב פנים מנסה להחיל עקרונות עיצוביים על חללים חדשים, או כאשר אדריכלית מתכננת בניין שטרם נוצר כמותו, הם יוצרים מודלים מופשטים הממחישים את המוצר המוגמר באופן סכמתי. יכולת ההכללה המוטורית תאפשר לאדריכלים ומעצבים למתוח את איבריהם מהחלל הקטן שמצריך המודל, אל החלל הגדול הממשי, ובכך לוותר מראש על הסכמה המופשטת. פריצת דרך זו מזכירה את סיפורו המפורסם של בורחס, בו אמנות הקרטוגרפיה הגיעה לשלמות בה מפות הקיסרות הורחבו ונעשו מדויקות כל כך, עד שתאמו את חבל הארץ כולו בקנה מידה של אחד לאחד. המפה של Waze היא אבן דרך בהתממשות החזון הזה וכאשר היא תוטמע במשקפי גוגל גלאס ומוצרים דומים אחרים, החזון יושלם: ייצוג המציאות והמציאות עצמה יתמזגו לאחד. באופן דומה, מציאות רבודה תאפשר לנו להשתמש וליצור מודלים שונים בקנה מידה של אחד לאחד. אבל מה משמעות הדבר?

מצד אחד, מודלים הם פשרה; פיגום שמסייע לנו לבנות את המוצר הרצוי במציאות. לכאורה, אין בפיגום ערך כשלעצמו; הוא רק אמצעי להשגת מטרה וכאשר הוא יהיה מיותר, נשליך אותו בחפץ לב (אם נשאירו, נעשה זאת אולי מטעמי נוסטלגיה). לפי היגיון זה, כפי שזרקנו זה מכבר את ספרי המפות מהאוטו, האם בקרוב ניפטר גם ממודלים רבים אחרים; האם נשליך את שולחן השרטוט וניגש ישר לעיצוב ותכנון המוצר, המטבח או הבניין?

ייתכן שלא. כי אולי בכל זאת יש ערך באמצעי עצמו להשגת המטרה. ביצירת מוצר או בניין או מפה בקנה מידה של אחד לאחד, יש מעין כניעה למרחב קיים. דווקא יכולת ההפשטה וההכללה של חלל באמצעות מודל, מאפשרת למעשה לדמיין ולפתח סוגי חללים ומוצרים אחרים, חדשים, ומורכבים. אחרי הכל, אנחנו יודעים שלמעשה לא תיתכן מפה אחת (עשירה ככל שתהיה), שתצליח לייצג לבדה את העולם באופן שלם. תחת זאת, יש לנו מפות נפרדות שנועדו לייצג היבטים שונים, ולעיתים אף סותרים, של המרחב (דוגמאות והסברים נהדרים: כאן). וגם אם במקרים מסוימים יתגלה שמודל קטן ומופשט הוא מיותר, פעולת יצירתו עשויה עדיין להיות חיונית ביותר, משום שהיא מפתחת ומשתמשת במיומנות מסוג אחר- מיומנות הייצוג המופשט שאין לו תחליף. כלומר, ייתכן שיש משהו במודל המופשט התפור למידותיו של אדם, המאפשר לנו לדמיין דבר חדש שלא היה קיים קודם. לכן, גם אם בעוד מספר שנים נוכל במספר מחוות ידיים קטנות לעצב סלון מחדש בקנה מידה של אחד לאחד, כנראה עדיין לא נוותר על מבט העל שמאפשר שרטוט או מודל אותם ניצור בקנה מידה אנושי.

מקורות:

עדויות חדשות לכך ש"מחשבים משנים את הדרך בה אנו לומדים"- כתבה ב- ScienceDaily על המחקר"הושיטו ידכם אל מחשבכם"- ראיון מצולם עם ג'ינהה לי בבי.בי.סי. "אתה לא גאדג'ט"- ספרו של ג'רון לנייר 

 

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק