משחק הארוחה האחרונה

גלה לי את חלומותיך הקולינריים ואומר לך מי אתה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

דווקא הארוחה האחרונה הפכה לסמל תרבותי שמרתק את הדמיון. הרי אדם שעומד למות עושה המוני דברים בפעם האחרונה: נרדם בפעם האחרונה ומתעורר בפעם האחרונה ומתקלח בפעם האחרונה ומתלבש בפעם האחרונה ושומע מוזיקה, אולי אפילו סתם צלילים שהתגנבו מהיכנשהו, בפעם האחרונה. אם נצטרך למנות את הדברים שהוא עושה בפעם האחרונה, הם בוודאי יגיעו למספר אסטרונומי. אולי אפילו יש דברים שהוא עשה בפעם האחרונה לפני שנים רבות מאד, זמן רב לפני שידע שהוא עומד למות. אבל איש אינו עוסק באמבטיה האחרונה של נידונים למוות, ולא מציע להם קצף אמבט לפי בחירתם, וגם לא מעניק להם את זכות הבחירה בסרט אחרון. בכל זאת אכילה היא כמעט הדבר הראשון שעושה תינוק עם בואו לעולם, היא מגדירה את יחסו אל הסביבה החיצונית והיא אחת הדרכים החשובות שבהן הוא לומד להכיר את עצמו. היא צורך ופעולה יומיומיים והיא העוגן של אינספור ריטואלים, ולכן היא גם חשובה כל כך בפרידה מן העולם.

המחשבה על הארוחה האחרונה המושלמת יכולה להתקיים גם בסוגים אחרים של מוות, אך אין ספק שלארוחתם האחרונה של נידונים למוות יש בה חלק גדול. היא תלויה ביכולת לדמיין סיטואציה שבה אדם מודע למותו וניתנת לו זכות לבחור את המזון שיוגש לו. ההגשה של ארוחה כזו, שאין בה כבר צורך ממשי ("זה כמו למלא דלק במכונית שאין לה מנוע," אמר אחד הנידונים למוות), מחדדת את התפקידים האחרים שיש לאוכל, מלבד הזנה. הבחירה של האדם אמורה לגלם, לפי זאת, את הזהות העמוקה ביותר שלו – את זיכרונות הילדות, את העולם שבו נולד וגדל וגם את הערכים שאיתם הוא מזדהה. מול המוות הוא יודה, ואולי אפילו יבין, מה הוא אוהב באמת, כלומר מי הוא באמת.

זו הטענה שמסתתרת למשל מאחורי פרויקט ניו-יורקי בשם Studiofeast, אירוע שנתי סגור (בהזמנה בלבד) שמבוסס על תשובות של אנשים לשאלת "הארוחה האחרונה". הסרטון שמתאר את הפרויקט מציג את בקשותיהם של המופיעים כהתגלמות האותנטית של עצמם, ויש משהו מכמיר לב בבקשות האלה כשהן נהגות על רקע הנוף הניו יורקי הלא-אישי, כשבחורה צעירה אומרת שתאכל מקרוני אנד צ'יז או יפני מבוגר אומר שיבחר בסושי, כאילו רק לפני המוות יוכלו להודות שאינם מעדיפים לאכול זרעי צ'יה (והאם אכן יצליחו בכך? כמה משיבים אחרים נראים כבולים עדיין לתשובות אופנתיות יותר).

כשאדם שרצח אדם שחור מתוך אמונה ב"עליונות האדם הלבן" מזמין אוכל ״שחור״ כמו שני סטייקים של עוף, צ'יזבורגר עם בייקון, אומלט גבינה, במיה מטוגנת, שלושה פחיטאס ועוד, האם אלה סתם הדברים שהוא הכי אוהב לאכול?

משחק "הארוחה האחרונה" נפוץ כפי הנראה אצל שפים שמשחקים את המשחק "בינם לבין עצמם עשרות, אם לא מאות שנים", כך טוענת הצלמת מלאני דוניי בספרה My Last Supper . הספר מתעד את תשובותיהם של שפים מפורסמים לשאלה, תשובות שהן "דרך אל התודעות הנחבאות והנחפזות על פי רוב של האנשים שהפכו את הכנת האוכל לאמנות". הן "שונות זו מזו כמו השפים עצמם".
מפתיע, או שלא מפתיע, לגלות רבים מהשפים בוחרים ב"אוכל נחמה" או אוכל של אמא, ולא במנות מורכבות מהסוג שהם בדרך כלל מבשלים. בכך הם לא מאד שונים, לכאורה, מנידונים למוות, שרובם המכריע ביקש, כל עוד הוצע להם, צ'יזבורגרים, סטייק או עוף מטוגן. עם זאת, כמה שונה הארוחה הדמיונית הזו מהארוחה האחרונה האמיתית של נידונים למוות? אפשר להניח שלשפים האלה לא נותרו פנטזיות קולינריות לא ממומשות; הבחירה שלהם היא אוסף של טעמים מנצחים והצהרה מודעת על זהות: גלה לי את חלומותיך הקולינריים ואומר לך מי אתה. שפית אחת שמרואיינת בספר, סוזאן גוין, מסבירה שהבחירות שלה הן "כמו הפסקול האכיל של חיי".

מה, לעומת זאת, אומר לנו הנידון למוות שביקש פיצה האט בינונית עם מנה כפולה של פטריות, בצל, חלפיניו ופפרוני, ועוד פיצה עם שלוש גבינות, זיתים, פלפלים, עגבניות ונקניק איטלקי, לצד עשר קופסאות של גבינת פרמזן, עשרה בקבוקים של רוטב ראנץ', שקית בגודל משפחתי של דוריטוס בטעם גבינה, נאצ'וס עם חלפיניו וגבינה, עוד חליפיניוס חתוכים, שני מילקשייקים גדולים בטעם תות, שני צ'רי קולה, צ'יפס ענק של מקדונלדס עם תוספת של קטשופ ומיונז ושתי חבילות של גלידת תות (הוא אכל מחצית מכל זה)? האם זה רצון ליהנות ממאכלים אהובים בפעם האחרונה, או סתם רצון לדפוק את המערכת?

כשאדם שרצח אדם שחור מתוך אמונה ב"עליונות האדם הלבן" מזמין שני סטייקים של עוף, צ'יזבורגר משולש עם בייקון, אומלט גבינה, קערה גדולה של במיה מטוגנת, שלושה פחיטאס, חצי קילו ברביקיו עם חצי כיכר של לחם לבן, האם זה סתם הדברים שהוא הכי אוהב לאכול? האם הוא מפגין מחויבות לרוח טקסנית אמיתית של אכילת מנות ענק והמון בשר? ומה זה אומר כשגזען לבן מזמין מנות מקסיקניות ואוכל "שחור" כמו עוף מטוגן ובמיה?

המקרה של הנידון למוות הטקסני הנ"ל, שהזמין את כל זה ולא אכל דבר, עורר מחאה ולבסוף הוביל לביטול זכותם של אסירים לבחור את תוכן ארוחתם האחרונה בטקסס. מ-2011 הנידונים למוות אוכלים את אותה ארוחה שמוגשת לשאר האסירים. אבל עד 2003 לא רק שהותר לאסירים לבקש ארוחה מיוחדת, המדינה גם תיעדה את הארוחות האלה ופרסמה אותן באתר מיוחד. האם טקסס, אלופת ההוצאות להורג, רצתה להוכיח את אנושיותה, או את מותם של הנידונים?
במקורה הייתה הארוחה האחרונה, שהייתה יכולה להיות גם כוסית משקה בלבד, ככל הנראה טקס פיוס (כפוי, מן הסתם) בין העומד למות לאדם או לסמכות שעמדו להמיתו: היא נחלקה בין שני הצדדים, כששניהם מאשרים מחדש את השתייכותם לסדר חברתי מסוים שיש בו צדק וסמכות. ייתכן שהייתה בכך גם כוונה למנוע רדיפה מצד רוחו של המת שתבוא לנקום את מותו.

מסורת מסודרת של ארוחה אחרונה החלה להתפתח, לפי חוקר עונש המוות סקוט כריסטיאנסן, בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, עם עלייתה של המדינה האדמיניסטרטיבית המודרנית. בתקופה הזו ירד קרנן של הוצאות להורג פומביות, הצלפות ושאר שעשועים שהנעימו את זמנם של בני המאות הקודמות. במקום המנהגים הברבריים האלה התפתחה צורת ענישה מוסתרת – הפושעים הורחקו מהחברה לבתי הכלא, שבו התרחשו גם ההוצאות להורג. אלה לא היו עוד עקובות מדם והפגנתיות, אלא מתורבתות ומסודרות. ההסתרה הזו הביאה עמה גם את חובת הדיווח לציבור על מה שבכל זאת התרחש, ובתוך כך, למען הסדר הטוב, גם על התפריט של המוצאים להורג. ההמונים אמנם לא יכלו לצפות עוד בראשים נערפים או בגופות מטלטלות ברוח, אבל יצר המציצנות שלהם בכל זאת בא על סיפוקו, תוך שמירה על חזות מהוגנת.

פרסום תפריט הארוחות החזיר לנידונים את אנושיותם ואת מוחשיותם, אשר דרושות להתרחשותה של נקמה. "המדינה, דרך התקשורת, מחזקת את ההבנה של האינדיבידואל כסוכן שפעל באופן עצמאי בעולם, כשהוא אינו מושפע מנסיבות או ממצב חברתי," אומר ההיסטוריון דניאל לשאנס מאוניברסיטת אמורי. בה בעת, "המדינה מסמנת את יכולתה לשמור על הסדר ולהשביע את הדחף שלנו לנקמה באופן בטוח ואנושי באמצעות אינספור תהליכים שנועדו לחפצן, להשקיט ולתמרן את הפושע." הקונספט של ארוחה אחרונה לפי בקשתך, שמתאים כל כך לארצות הברית, נושאת הדגל של תרבות הצריכה והפרסונליזציה לשם צריכה (מה מסמל טוב יותר את החלום האמריקאי מהחופש להזמין עשר קסאדיות לפני מותך?) הופך את האדם למוחשי אך גם מסיט את תשומת הלב מהאדם שמומת וממעשה ההרג שמבצעת המדינה; הדיון אם אסיר מסוים אכל שמונה תרנגולות או שלוש חבילות גלידה הופך את הסיפור לרכילות, לסנסציה קולינרית.

הקונספט של ארוחה אחרונה לפי בקשתך, שמתאים כל כך לארצות הברית, נושאת הדגל של תרבות הצריכה והפרסונליזציה לשם צריכה, הופך את האדם למוחשי אך גם מסיט את תשומת הלב מהאדם שמומת וממעשה ההרג שמבצעת המדינה

אך מלבד זאת, השילוב בין האמונה שהבחירות הקולינריות של אדם מגלות לנו משהו עמוק על אודותיו לבין החופש הקולינרי הפתאומי שניתן לאסירים האלה (אגב, בדרך כלל רק לכאורה. ברוב המדינות יש מגבלות על כמות הכסף שאפשר להוציא על ארוחה אחרונה, והאסירים מקבלים משהו צנוע בהרבה ממה שביקשו) ולאפשרות להשתמש בו לצרכי נקמה, משמשות כדי להצדיק את העונש. זו לא סתם מחוות פיוס, זו הזמנה להפללה עצמית. לא רק שהזמנת הארוחה היא מעין הודאה באשמה או לכל הפחות הכרה בסמכות השופטת (הסירוב של סדאם חוסיין, למשל, לבקש ארוחה אחרונה, נראה כסירוב להכיר בלגיטימיות של משפטו), ככל שהבקשה של הנאשם היא אקסטרווגנטית יותר, מופרכת יותר, כך מתחזק הרושם שהוא ודאי אשם. הזיהוי בין אכילה פרועה לבין פשעים, או בין כולסטרול, שומן וסוכר לבין מוות, מתחזק עוד יותר על רקע תרבות בריאותנית שאחדים מחסידיה סבורים שאכילת קייל תביא להם חיי נצח. כי באמת, איזה מין אדם מזמין שני סטייקים של עוף, שני שניצלים, שלוש צלעות חזיר מטוגנות, שני המבורגרים, ארבע פרוסות לחם, 250 ג' פירה עם בצל, 250 ג' טבעות בצל עם קטשופ, חצי מגש של עוגת שוקולד עם זיגוג ושני קנקני חלב?

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על משחק הארוחה האחרונה