משק כנפי השקט

פעם, הצלילים הפעילו את גופנו, ויכולנו לדעת את מקורם. היום, אנחנו מחפשים מקלט מן הרעש, ומשלמים על כך מחיר
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

בשנת 1969 כאשר ר. מורי שייפר טבע את המונח "סכיזופוניה" הוא נזקק לו לתיאור החוויה המבלבלת, אולי אפילו המבהילה, שמעורר בנו הפיצול בין הצלילים ששומעות אוזנינו, לבין המידע האחר שאוספים חושינו מהסביבה. שייפר, שהיה גם חוקר אקולוגיה של צלילים וניסה להבין את האופן שבו הסביבה האקוסטית משפיעה עלינו, ניסה להגדיר חוויה שהייתה עדיין ראשונית למדי. שמעתם שירה? זמזום? געיות? משק כנפיים? הגוף שלכם – אוזניים, עיניים, עור, מוח – יחפש מישהו ששר, יתוש, פרה, ציפור, אבל מאז המצאת ההקלטות ושידורי הקול, התקליטים והרדיו, הסיכוי שאלה אינם כלל בסביבה גדול מאוד.

הסכיזופוניה, הפיצול הזה בין חוויית הצליל לבין מקורו, תוארה על ידי שייפר למעלה מעשרים שנה לפני שהומצא הווקמן הראשון, הרבה לפני שהרחובות נמלאו אנשים באוזניות, השקועים בבועות צלילים אישיות, מנותקות, קטומות, מבודדות. ונדמה בשנים שחלפו מאז היא הפכה מתסמונת לאסטרטגיית הישרדות.

המבטא האירי, הסקוטי, האיטלקי של קריין שנבחר בקפידה להשמיע באוזניי ספר-שמע לוקח אותי מן הסמטה היפואית שעננה של ריח שתן מרחף מעליה אל מקום אחר, שבראו עבורי קולם טויבין, פיליפ רות', אומברטו אקו. מקס ראבֶּה המשחזר בדייקנות כזו שירי קברטים משנות העשרים והשלושים, לוקח אותי משדרות ירושלים החפורות, מצפצופי האוטובוסים, לנשפים שבהם סבתא שלי רקדה צ'רלסטון בברלין. ואם קודמותיי החולמניות לא יכלו להרשות לעצמן לקבור את העיניים בספר או את ההרהורים בעננים כדי לצלוח רחובות מיוזעים, שמש צהובה מדי, צפצופים, חריקות, קללות ורקיקות – לי הטכנולוגיה מאפשרת לבחור בהפרדה מוחלטת בין הסביבה הגשמית, לזו שהסכיזופוניה מייצרת דרך אוזניי במוחי.

האוזניים הן הרי איבר מפואר מאוד. לא רק שהן מזהות צלילים לאורך כעשר אוקטבות אלא שלא ניתן לעצום אותן והן ממשיכות לקלוט ולהזין אותנו במידע גם כשאנחנו ישנים. הבריחה אל הסכיזופוניה תעלה, כנראה, לרבים מאתנו בהתחרשות מוקדמת וזאת משום שכדי להתגבר על מה שרואות העיניים ולשכנע את המוח להתמקד במה שאנחנו מזינים אותו דרך האוזניים, רובנו זקוקים לווליום גבוהה, השוחק אט אט את המנגנון המורכב שבאמצעותו מתפקדות אוזנינו. אוזניות מתוחכמות שיודעות לזהות ולנטרל רעשים מן הסביבה עשויות לספק לנו את מה שכבר שכחנו מקיומו: שקט. אלא שהן יקרות מאוד, ואל תוך השקט שהן מייצרות הרי עלולות להסתנן מחשבות אמיתיות, כאלה שרובנו מנסים להימלט מהן בבעתה גדולה עוד יותר מזו שמעורר בנו קולה של הקריינית המעצבנת בקווי דן.

הסכיזופוניה מספקת חיק חמים, או לפחות מעטפת מעוצבת אישית, שניתן להתגונן באמצעותה מפני עולם מרעיש מדי

הסכיזופוניה מספקת חיק חמים, או לפחות מעטפת מעוצבת אישית, שניתן להתגונן באמצעותה מפני עולם מרעיש מדי. חיפוש ברשת מעלה שורה של תוצאות מפתיעות: מחקר אקדמי הבוחן את הסכיזופוניה שבה לוקות הדמויות במחזותיו של סמואל בקט, אלבום של קטעי חזנות בביצוע אלקטרוני עצבני, דיונים בזיהום האקוסטי המקיף אותנו, ומומחים המציעים סכיזופוניה מודרכת, שתמלא את עולמכם הפנימי בצלילים מרגיעים, במקום המכוניות, המזגנים, הטלפונים (והשכנים?) שבחוץ.

הרעש הגדול שהביאה איתה המהפכה התעשייתית – רעש שמילא את הערים בצלילים של בתי חרושת ומכוניות ואת הכפר בצלילי מכונות חקלאיות – חיסל כמעט לחלוטין את השירה המסורתית שליוותה בעבר סוגים שונים של עבודה. שירה שהכתיבה קצב, שקצבה זמנים, ששימשה לתקשורת בין עמיתים לעבודה, עמיתים למשימה. מי יכול לשיר בין בוכנות מתנשפות ומנועים שואגים? הרעש סימל קידמה, עוצמה, כיבוש של מרחבים חדשים. הרעש החדש, האלקטרוני, נרתם לשירותם של ממשטרי ציבור ומחלקי הוראות, לטובת נאומים פוליטיים ושטיפות מוח למיניהן. והסכיזופוניה הציעה מפלט מכל אלה, מקום מוגן, מנותק. המחיר שהיא גובה נשמע יקר, אבל רובנו משלמים אותו ברצון: אנחנו מוותרים על צלילי הסביבה גם כשאנחנו רחוקים מרעש טורדני. על רחש הרוח בעלים, הגלים המתנפצים על החוף. בשונה מקרובתה הרחוקה הסכיזופרניה, הנתק שמציעה הסכיזופוניה מן המציאות הוא זמני, חלקי וכדי לשוב ממנו די להסיר את האוזניות – אבל זה, כמובן, לא קל.

כשגיליתי את התסמונת האולטרה-טרנדית הזו, לא יכולתי שלא לחשוב מיד על ג'רום ק. ג'רום. אחרי שהשתקע – כך דווח לנו בספרו "שלושה בסירה אחת" – בלקסיקון רפואי מקיף, הוא גילה שהוא לוקה בכל נגע, תחלוא ומחלה המוזכרים בספר, למעט, אולי, "עווית הרחם" (כך בתרגום הנושן, אבל זה מצחיק מכדי לברר איך חוּדש). אילו לא הלך לעולמו עשרות שנים לפני הופעת הסכיזופוניה, ג'רום היה בוודאי מאמץ גם אותה בחום. אף שהיה בן למעמד הפועלים, משהו ברהבתנות האנגלית הטבעית שלו היה בוודאי גורם לו להתפאר גם בתסמונת הזו, שהתגנבה לחיינו כמעט בלי שנרגיש, ושבויתה כדרך שקודמינו הפכו חיות פרא לחיות מחמד.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: לוח בקרת צליל. תצלום: דניס לאון, unsplash.com

Photo by Denisse Leon on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק