מתפוררים ביחד

אחת המגמות הבולטות בעולם כיום היא גם אחד הפרדוקסים הגדולים שלו. מדובר במעגל קסמים אירוני במיוחד. האנושות חייבת להתאחד, בדחיפות, בעוז, כדי לפתור את הבעיות הגדולות של המאה ה-21. אבל מיום ליום גובר בקרבנו הפירוד. הלאומנות, הקיצוניות והפנאטיות מכות שורש ומתפשטות, והן מקשות מאוד על פתרון הבעיות העמוקות ומרחיקות את עצם האפשרות לחשוב על פתרון.

למעשה, זוהי הבעיה הגדולה של ימינו, והיא פוגעת באפשרות לגשת לפתרון הבעיות הספציפיות. לכן המשימה הראשונה במעלה היא לבנות מסגרות – ארגונים, חברות, רעיונות משותפים – שיכולים להביא את העולם לאחדות רבה יותר. העידן שלנו צריך להיות עידן שיתוף הפעולה, לא עידן התחרות הפרועה. עידן של התפשטות הדמוקרטיה, לא של התכווצות ללאומנות וקיצוניות.

אלא שאנו עדים לעידן של התפוררות.

תחשבו על בעיית השינויים באקלים. ברור שאיננו יכולים לפתור את הבעיה אלא בשיתוף פועלה של כל תושבי כדור הארץ, באורח גלובלי. הפתרון יבוא מתוך שיתוף פעולה, מתוך אחדות

תחשבו על בעיית השינויים באקלים. ברור שאיננו יכולים לפתור את הבעיה אלא בשיתוף פועלה של כל תושבי כדור הארץ, באורח גלובלי. הפתרון יבוא מתוך שיתוף פעולה, מתוך אחדות. לכן נעשו ניסיונות חוזרים להגיע להסכמים ואמנות בתחום הסביבה. אלא שכאן יש להכיר במציאות מכוערת במיוחד. עד כה, בכל העולם כולו יש אזור אחד בלבד, כלכלה מדינית אחת בלבד, שהוכיחה שהיא מסוגלת להפחית את פליטת גזי החממה.

מדובר באירופה: דמוקרטיה סוציאלית.

בכל מקום אחר בעולם, פליטות גזי החממה נמצאות במגמת עלייה.

ואין זה מפתיע כלל. ארצות הברית, תחת המשטר הסמכותני-פשיסטי של נשיא מטורף מנוהלת כיום למעשה על ידי מכחישי השינויים במזג האוויר, ולכן היא פרשה מרוב ההסכמים הבינלאומיים. סין והודו גם הן לא בדיוק מחויבות לפתרון הבעיה, שכן הן בקושי משתפות פעולה. אך אפריקה ואסיה, הפגועות ממאות שנים של עבדוּת וקולוניאליזם, הן הסופגות את התוצאות של כל הכישלונות הללו: השינויים במזג האוויר כבר פוגעים בהן באורח חמור. מה יקרה כשהודו תישאר ללא מים?

לכך כוונתי כשאני מדבר על "עידן ההתפוררות".

אלא ששינויים במזג האוויר בהחלט אינם הבעיה היחידה שעלינו להתאחד כדי לפתור.

כדור הארץ מתחמם, ריכוזי קרח נמסים והים עולה, מימין וגם משמאל. תצלום: דנטינג ז'ו

קחו למשל את בעיית חוסר השוויון. בעשורים האחרונים, רמת חוסר השוויון עלתה פלאים ברחבי העולם. ואין בכך כל הפתעה, שהרי הקפיטליזם האמריקני סוף סוף הגיע לפינות הנידחות ביותר של העולם, מסין ועד אפריקה. רמת אי השוויון בין מדינות נמצאת בירידה, אך היא במגמה של עלייה בתוך המדינות פנימה. כלכלנים אמריקנים יאמרו, בדרכם האטומה, שאי-השוויון מתכנס לרמה קיצונית. העולם הולך ונעשה אמריקני.

איננו יכולים לפתור את בעיית אי-השוויון אלא כגלובוס, כולנו יחד. הרי אם אטפל בעשירים המופלגים אצלי במדינה, הם פשוט יברחו למדינה שלכם. ואם אתם תתנו להם כל מיני "תמריצים" – כלומר אם תתנו להם את הכול בחינם – הם כמובן ישמחו להקים להם "בית" אצלכם

איננו יכולים לפתור את בעיית אי-השוויון אלא כגלובוס, כולנו יחד. הרי אם אטפל בעשירים המופלגים אצלי במדינה, הם פשוט יברחו למדינה שלכם. ואם אתם תתנו להם כל מיני "תמריצים" – כלומר אם תתנו להם את הכול בחינם – הם כמובן ישמחו להקים להם "בית" אצלכם, או לפחות לרשום את עצמם כמי שגרים ב"כתובת לצרכי מיסים". בעיית אי-השוויון דורשת מאיתנו להשיב על שאלה מרכזית: באיזה מין עולם אנחנו רוצים לחיות?

האם אנחנו רוצים עולם שבו קומץ של מיליארדרים אמריקנים הם הבעלים של רוב התשתית הטכנולוגית, החברתית והאזרחית של העולם, אפילו בשעה שארצם שלהם נחרבת והולכת, ומדינה אחר מדינה הולכות בעקבותיה? מה מועיל למדינה אם יש לה אוּבר ואמזון ואפל, אם היא לא מסוגלת לספק רמה בסיסית של בריאות, חינוך וגמלאות לתושביה?

בעבר, ניסינו לפתור את בעיית אי-השוויון באמצעות מוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. והם כשלו במשימתם. הסיבה לכך היא שאף כי המוסדות הללו הוקמו באורח מפורש כדי להביא לשלום עולמי על ידי הפחתת אי-השוויון בתוך כ-30 שנה, השתלטו עליהם התפישות הכלכליות האמריקניות. זה כמובן לא מפתיע, שכן מקום מושבם היה בוושינגטון. עד מהרה הם הפכו למעין שלוחות להפצת הקפיטליזם האמריקני, לפחות חלקית. והדבר היה הרסני, כיוון שאפשר להגיע לקפיטליזם אמריקני ואפשר להגיע לשוויון, אבל אי-אפשר להגיע לשניהם ביחד.

הסיפור העצוב והמשונה של קרן המטבע הבינלאומית ושל הבנק העולמי חושף הן את ממדי האתגר והן את הבעיה. אישית, אני סבור שאפשר לתקן את שני המוסדות ואני אפילו יודע שמאמצים בכיוון הזה נעשים על ידי אנשים טובים רבים שעובדים בהם כיום.

אבל חשוב לראות דינמיקה גדולה יותר שפועלת בעולמנו.

ככל שאנשים שוקעים במאבק בין הגוונים השונים של הסמכותנות הפשיסטית ובין הדמוקרטיה הבסיסית, הזמן חולף ואיתו גם הסיכוי שלנו לפתור את הבעיות שלנו ברמת העולם כולו, כדור הארץ

ככל שלאומנות על כל צורותיה – מהפשיזם האמריקני, דרך גישת העליונות האירופית ועד לסמכותנות האסיאתית – עולה ועולה, לעולם יש פחות סיכוי לפתור את הבעיות שלו במאה הנוכחית. ככל שאנשים שוקעים במאבק בין הגוונים השונים של הסמכותנות הפשיסטית ובין הדמוקרטיה הבסיסית, הזמן חולף ואיתו גם הסיכוי שלנו לפתור את הבעיות שלנו ברמת העולם כולו, כדור הארץ. בינתיים, איננו מצליחים לגרום לחברות האנושיות שלנו לפעול ברמה האינדיבידואלית, לשתף פעולה בתוך מסגרת של אומה אחת. אם כך, איזו תקווה יש לנו להגיע לשיתוף פעולה אנושי כעולם אחד?

אתגר נוסף שמולו עלינו לשתף פעולה כעולם הוא בעיית הסטגנציה. מדוע כלכלות רבות כל כך מצויות בסטגנציה, בקיפאון? החל בארה"ב, דרך בריטניה ועד חלקים רבים של אירופה, סין והודו, כלכלות קופאות על השמרים. וההיסטוריה אומרת לנו באורח שאינו משתמע לשתי פנים שסטגנציה מובילה למלחמת עולם.

מה שגורם כיום לסטגנציה הוא אי-השוויון. והוא עושה זאת בצורה פשוטה ביותר. יותר מדי כסף נערם על גבי כלכלות לאומיות. עד כדי כך שלאולטרה-עשירים לא נותר היכן לשים את כספם. כל הפנטהאוזים, כל היכטות וכל בתי הענק המפוארים נקנו כבר. ואין עוד היכן לשים את הכסף, בדיוק כיוון שאיש לא היה אמור להיות עשיר כל כך, וגם לא היה בכך כל צורך. וכך הכסף זורם לו ל"קרנות גידור" ול"נכסי הון פרטיים", שבהם הוא אינו מביא תועלת לאף אחד. הוא רק פוגע ביציבות של כלכלות ישנות ובעלות ערך, במוסדות, בארגונים, בערים, בארצות, בעוד הספקולציה גורמת לאדם הממוצע לא להיות מסוגל לחיות את חייו באורח תקין. הביטו בבית נאה בעירכם: האם מדובר בבית או שמא בנכס שנועד להיות מנוף רווחים נאים? אותו הדבר אפשר לשאול ביחס ללא מעט חברות מסחריות, ואפילו אוניברסיטאות ובתי חולים.

עבור מי אנחנו רוצים שהוא יעבוד? האם כדאי לנו שהוא רק ימקסם את הרווח? תצלום: ג'יי סי ג'לידון

כך, הקפיטליזם האמריקני עשה שמות בצורת החיים האמריקנית שהכרנו. החיים קפאו על שמריהם, חייהם של רבים חדלו להתקדם, ואז אף החלו לסגת. כיום, האמריקני הממוצע עתיד לחיות חיים גרועים באורח קיצוני לעומת חייהם של סבא וסבתא שלו. אלו יהיו חיים קצרים, עניים, מנוולים ואומללים. הוא לעולם לא יגיע לאיזון כלכלי: האמריקני הממוצע מת כשהוא חייב 70 אלף דולר. פירוש הדבר שהוא יהיה אדם שלא חסך, לא הרוויח ולא היה בעליו של שום דבר, כל חייו, במונחים של המאזן הכספי נטו שלו. לכך אני מתכוון כשאני מדבר על סטגנציה. אפשר לחשוב על כך פשוט כעל קריסת מעמד הביניים, סוף הסיכויים של מעמד הביניים לשאוף כלפי מעלה.

וזאת בדיוק המגמה שמתפשטת והולכת בעולם. היא הכתה בבריטניה עד כדי כך שהיא הביאה ל"ברקזיט" הקטסטרופלי, המשול להתאבדות. היא מציתה את הקיצוניות ברחבי אירופה. והיא גם שופכת דלק למדורות הסמכותנות הסינית וההודית.

בדיוק כמו אי-השוויון, גם הסטגנציה דורשת שיתוף פעולה גלובלי לצורך פתרון. איני יכול לשלם לעובדים שלי יותר אם אתם לא תשלמו יותר לעובדיכם. אם כל מהותה של הכלכלה היא מרוץ כלפי מטה, לנצח, מנין יבואו מעמדות הביניים של מחר?

בדיוק כמו אי-השוויון, גם הסטגנציה דורשת שיתוף פעולה גלובלי לצורך פתרון. איני יכול לשלם לעובדים שלי יותר אם אתם לא תשלמו יותר לעובדיכם. אם כל מהותה של הכלכלה היא מרוץ כלפי מטה, לנצח, מנין יבואו מעמדות הביניים של מחר? אם כל מה שהחברות והבנקים שלנו עושים הוא לרדוף אחר המכנה המשותף הנמוך ביותר – בשכר, בעלויות – הרי כיצד יוכל מישהו, פרט לסופר-מגה-עשירים להתעשר ולו במעט? ואנו רואים את התוצאה: בעיקרו של דבר, הרוב המכריע של האנשים אינם מתעשרים. כדי להפוך את המגמה הזאת יהיה עלינו להגיע להסכם סחר גלובלי, כזה שיצור משרות יציבות וטובות למעמד ביניים, עם כלים ממשיים למימון סוגים של הגנות חברתיות. כוונתי להסכם כזה שייתן תמורה לעבודה, לא רק להון, לעבודה אמיתית ולא רק לספקולציה, ליוזמה ולא רק לטורפנות.

מובן שאין לנו דבר מכל אלו, כיוון שהקפיטליזם האמריקני התמקד רק ב"סחר חופשי", שמשמעתו למעשה היא שלטורף יינתן לטרוף, ולטרף יינתן שיטרפו אותו.

שלוש בעיות – שינויי האקלים, אי-השוויון והסטגנציה – שלוש בעיות גדולות שאי-אפשר לפתור אותן ללא שיתוף פעולה גלובלי, בלי שנראה זה את זה כשותפים לעולם אחד, כגזע אחד, כעם אחד, כמי שיש להם עתיד אחד.

לא פחות מכך, וכתוצאה מכל אלו, אנו רואים כיצד משרות, משפחות ומערכות יחסים נמצאות גם הן בתהליכים של התפוררות. מדובר במשבר אמון. האמון במוסדות. האמונה בעתיד. השפיוּת של כולנו, האושר, המטרה, המשמעות, תחושת העצמיות שלנו. החיים עצמם גוועים עם ההתפוררות של כל אלו. אני יודע, אמריקנים וחסידי האמריקנים אינם אוהבים כשאני מדבר כך. אבל איני מכיר דרך אחרת להבהיר את מצב הדברים.

כשנחתנו על הירח, לרגע קצרצר, אולי רק לרגע הקצרצר ההוא, העולם היה מאוחד באופן חדש. ראינו את המין האנושי כישות אחת, שיש לה גורל אחד. או לפחות רבים מאיתנו העזו לדמיין את האפשרות הזאת – שלאחר אלפי שנים של שנאה, אלימות ועליונות כוחנית ומלחמה, המין האנושי מבין שהוא אחד.

במציאות יש רק אחד, והוא אפילו לא שייך לנו. תצלום: דוואנגפורן וויריאה.

כיום איני יכול לומר "כל בני האדם הם ישות אחת" כי השמאל אומר לי שה"זהות" שלי היא איזשהו עניין מורכב ומשונה: הרי אני גבר ועורי חום וכו' וכו' וכו'. אני דוחה את זה. כי בראש ובראשונה ולפני כל דבר אחר, אני בן אדם. ועוד לפני כן, אני יצור חי

זכינו ליום אחד של הבנה כזאת, של אמפתיה קיצונית, של אפשרות, של חסד ודמיון, של אחדות – וזה היה במאה העשרים. המאה ה-21 תזדקק לשנים תמימות של תחושות כאלו, יום אחר יום.

לראות "אנחנו" גדול יותר. עולם אחד, עם אחד, כוכב לכת אחד, כדור ארץ אחד, עתיד אחד. מין אנושי אחד. מאבק אחד. קושי אחד, מצוקה אחת. מסע אחד שכולנו שותפים לו. מהחיים ועד למוות, באהבה ובכאב שעולים מתוך המסע כמו נשימה אחת בין שתי התחנות.

האם אנו מסוגלים לעמוד באתגר?

עוד לא, בהחלט לא. אפילו השמאל בימינו נוטה לפלג אנשים, במקום להזכיר להם מה מאחד ביניהם.

כיום איני יכול לומר "כל בני האדם הם ישות אחת" כי השמאל אומר לי שה"זהות" שלי היא איזשהו עניין מורכב ומשונה: הרי אני גבר ועורי חום וכו' וכו' וכו'.

אני דוחה את זה. כי בראש ובראשונה ולפני כל דבר אחר, אני בן אדם. ועוד לפני כן, אני יצור חי.

ולכך נתונה ההזדהות שלי, לשם מחוברת השייכות שלי: לשמש, לאדמה, לעפר. לציפורים השרות ולדגים המתפתלים במים. לאוקיאנוסים המלחשים ולמדבריות הרדומים. האור שיכול להרוג אותי גם יוצר את כל מה שמזין אותי. בחרתי באמפתיה ובחסד על פני אגואיזם, התרכזות בעצמי ותשוקה ריקנית. ועלי לבחור מדי יום. נפשו של העולם היא הכול, כך לוחשים לי הלילות. זהו המאבק, זוהי האפשרות. זוהי ההכרה וזוהי ההתגלות.

זוהי ראשיתה של המאה ה-21 וזהו גם סופה.

כי השינוי מתחיל בנו, לא באיזשהו "הם" דמיוני.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: סדקים ב-Death Valley, תצלום: מאט ארץ, unsplash.com

Photo by Matt Artz on Unsplash