נולדו שווים

שני מכתבים מהמאה ה-19 בארצות הברית, אחד מאלכסנדר גרהם בל, מעידים על הקשר בין מצוקת האישה למצוקת העבד
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

איזו מין כפיות טובה!

אלכסנדר גרהם בל, הנחשב לממציא הטלפון, כותב למייבל האברד, אשתו לעתיד.
רחוב אסקס 292, סיילם, מסצ'וסטס,
5 באוקטובר, 1875.

גברת מייבל היקרה,
סיימתי כעת מכתב ארוך לג'ורג' בראון בנוגע לתוכנית הטלגרף שלי – ואני רוצה לכתוב לך כמה מילות תודה על שהודעת לי במהירות רבה כי הגעת הביתה בבטחה. קשה לי להתוודות בפנייך עד כמה הייתי חרד כשהבטתי בך יוצאת מן התחנה לבדך. הסוס נראה נמרץ כל כך, ואת נסעת מהר כל כך – עד שהרגשתי כי מוטב שאחמיץ את הרכבת - ולא אתן לך לדהור לעבר סכנה. ובכל זאת, כשעצרת בפנייה, ידעתי שאת בשליטה – ועליתי לקרון בלב קל.

ברכבת נתקלתי במר וגברת מארש, שהיו בדרכם לניו יורק. גם התינוק היה שם, ונראה שנעים ונוח לו. והייתה גם גברת מבוגרת שאת שמה איני זוכר. אני מקווה שהשגת את ספר הרישומים שלך – ושאת מרבה לרשום את בית-אל והשכונה. אנא מסרי דרישת שלום לגברת טרוּ, ואמרי לה כמה אני מצטער על שלא התראינו עוד. אני מקווה שהיא תבוא לבוסטון בקרוב. מסרי דרישת שלום גם לידידתי הקטנה – נדמה לי ששמה הלן – אך הדגישי בפניה שאני לא "גברת בל."

אתמול הייתי בקיימברידג', ואמך ספרה לי על מכתב שהיא קיבלה ממך בנושא "זכויות האישה." מעולם לא העליתי בדעתי שאת מאותם אנשים החושבים שלאישה יש זכויות. האם באמת נדמה לך שיש להתחשב ברצונה כפי שמתחשבים ברצון הגבר? שדעותיה ראויות לאותו משקל? שאם הנסיבות יאלצו אותה להתפרנס בכוחות עצמה, יש להרשות לה לבחור את מקצועהּ כפי שהגבר בוחר את שלו?

אלכסנדר גרהם בל עם אשתו מייבל האברד ובנותיהם אלסי ומריאן, 1885

אלכסנדר גרהם בל עם אשתו מייבל האברד ובנותיהם אלסי ומריאן, 1885

חוכמת העולם הכריעה שנשים הן ישויות נחותות שנידונו להתקיים במרחב צר המכונה "סְפֶרת האישה." אם כך, מדוע הן מעוניינות להתמרד נגד צו הגורל?

גברת מארי סומרוויל אשמה בהתנהגות שכלל אינה ראויה לגברת, כיוון שהעזה לכתוב על הקשר בין המדעים הפיזיקליים. לו הייתה גברת הרשל נשלחת למדרשה לנערות, היא הייתה לומדת דברים שונים בתכלית מצילום כתמי שמש! ואז לא הייתה לה התעוזה לשדוד מהגברים את גילוי הקשר בין כתמי שמש לזוהר הצפוני! מדוע יש להרשות לאישה שאפתנית לפלוש למחוזותיו המקודשים של הגבר? וישנה גם גברת סוזן דימוק – שהטבע גזר עליה להיות אישה. אין מילים לתאר את היקף פשעיה נגד החברה. מי היה מעלה בדעתו שהרוח הנשית הטהורה הזו תמרוד מרצונה החופשי נגד המגבלות שהחברה הציבה בפני בנות מינה, תפגע ברגשות בני האדם, תספוג ביקורת מכל העולם – וכל זה, לשם מה? כדי לעשות את מה שגברים עושים תמורת שכר. נכון שמטרתה הייתה להועיל לחולים ולגוססים – אך האם אין בעולם די גברים שידאגו להם? גברים המקבלים שכר, שכר נאה – כדי למלא חובות אלה. ובמידה שנאלצה להרוויח את לחמה בכוחות עצמה, מדוע לא פנתה לתפירה או להוראה? הרי הנושאים האלה נכללים ב"ספרת האישה"! הרפואה והניתוח שייכים לגברים. האסטרונומיה והמדעים הפיזיקליים הם שלנו. כל המקצועות והעסקים המכניסים והמכובדים ביותר שייכים לנו.

מעולם לא העליתי בדעתי שאת מאותם אנשים החושבים שלאישה יש זכויות. האם באמת נדמה לך שיש להתחשב ברצונה כפי שמתחשבים ברצון הגבר?

מדוע הנשים לא מסתפקות במקום שהעניק להן הטבע? מדוע עליהן להשתוות לגברים? האם יש לאפשר להן לעשות דין לעצמן, לחשוב ולפעול בכוחות עצמן? מדוע הן לא מאפשרות לנו לחשוב ולפעול בשבילן? האם כך לא יהיו מאושרות יותר? האם לא היו הכושים מאושרים יותר כעבדים מאשר עכשיו, כאנשים חופשיים? הרי אז לא היו להם דאגות – הם לא נדרשו להיאבק בעולם לבדם. לא שנשים נחשבות לעבדים!

האישה חופשייה, ואנו הגברים שומרים ומגִנים עליה. אנו עושים הכול בשבילה. מטפלים בה כשהיא חולה, דואגים לענייניה המשפטיים, מטיפים לה, מחוקקים בעבורה, אפילו חושבים במקומה – למעשה, היא לא צריכה לעשות דבר; רק להתלבש, לרקום ולקרוא רומנים! ובכל זאת הנשים אינן מרוצות! איזו מין כפיות טובה!

הן רוצות השכלה גבוהה! רוצות לבחור בעצמן את משלח ידן! רוצות להצביע! בקיצור, הן רוצות את החופש לעשות ככל העולה על רוחן! האם הן שכחו שהן יצור מסוג שונה?

אם בעלי העבדים יכלו לחרות על דגלם את הסיסמה "חירות" בלי להסמיק – שהרי לכושים שלהם לא היה עור לבן – מדוע שלא נחרות אנו על דגלנו במצפון נקי את הסיסמה "אין מיסוי ללא ייצוג", מתוך הבנה שנשים אינן גברים.
בעלי העבדים טענו שהכושים צריכים להיות עבדים מכיוון שהם אינם מותאמים לחירות. הדוגלים בביטול העבדות אמרו שהם אינם מותאמים לחירות מכיוון שהם עבדים. אנחנו אומרים שהנשים לא יכולות לרכוש השכלה גבוהה כי מיומנויותיהן השכליות נחותות לשלנו. נשים אומרות שמיומנויותיהן השכליות נחותות לשלנו כי הן אינן יכולות לרכוש השכלה גבוהה.

אם לא נקבל אותן להרווארד או ייל, הן מיד ייגשו לאוניברסיטת בוסטון, או ייבנו קולג' משל עצמן (היצורים האנוכיים) בנורת'המפטון. עד לאן נגיע? הן לא מסתפקות בשירות בוועדות בתי הספר, ודורשות זכויות פוליטיות. הן מסרבות לשלם מיסים ללא ייצוג. אני מניח שלא יחלוף זמן רב לפני שאישה תרצה להיות נשיאת ארצות הברית! אין זה מתפקידי לסרב לה – שהרי אני נתינהּ של המלכה ויקטוריה – ריבונית-אישה, מהמוצלחות שידע העולם – ולכן אאחל לה כל טוב. בטווח הארוך, נשים יקבלו כל דבר שהן רוצות, ולכן מוטב שניכנע בנימוס ללא דיחוי.

כולי תקווה שתשובי לקיימברידג' במהרה. נותרו לי רק חמש דקות לתפוס את הרכבת לבוסטון.

אנא סלחי לי על החיפזון.

שלך,
א. גרהם בל
גברת מייבל ג' האברד
בית-אל, מיין

הערה:
1. קרוב לוודאי שהמכתב סאטירי, ניסיון ללגלג על רוח התקופה או לעורר דיון.

לא נסכים לוותר על רכושנו

ברברה לי סמית בודישון, פעילת זכויות האישה מהמאה ה-19 וחברתה של הסופרת ג'ורג' אליוט, כתבה לאביה סדרת מכתבים מירח הדבש שלה ב-1857.

אל בנג'מין סמית,
יום שישי, 11 בדצמבר
אניית הקיטור "באלטיק", מיסיסיפי

אמש ניגשתי לשולחן הציבורי כדי לסיים את הרישומים שלי. היו שם: גברת ה' היפה ובעלה הנאה בעל החזות הסקוטית, מר ק', ג'נטלמן קליפורני אינטלקטואלי-למראה, וגברת ב' נעימת ההליכות – ללא ספק האישה האלגנטית ביותר באנייה. מר ק' מעיין בעיתון וקורא בקול רם הכרזה על נישואיהם של מוּלָטי ונערה לבנה, אשר מחלצת מכל הנוכחים קריאות אימה וחלחלה. אני אומרת, "האם זה נדיר?" מר ק': "כן! תודה לאל. הדבר מותר רק במסצ'וסטס וכמה מדינות אחרות." "אין סיבה להזדעזע. אחיי למדו בבית הספר עם מולטי, ואני עם נערה מולטית; באנגליה ראיתי מולטים שמעמדם מתיר להם להתחתן עם לבנות." כולם: "בבית הספר! בבית הספר עם כושים!" "כן." כולם: "רעיון מחריד, איך עמדת בזה?" בל"ס: "לילדיכם הקטנים אין שום בעיה לשהות בחברת כושים, ונראה שהם אוהבים את זה; אין איבה טבעית." חלקם: יש סלידה מולדת אשר מונעת התמזגות." (יש לציין, רק מחצית מהכושים בארצות הברית הם אפריקנים מלאים – השאר נולדו לגברים לבנים ונשים שחורות). אחרים: "לא, זה רק בהשפעת החינוך." מר ק': אין אף לא בית ספר או קולג' אחד בארצות הברית שבו יכולים כושים ללמוד לצד לבנים." בל"ס: "אתה טועה, אדוני. באוברלין לומדים יחד גברים, נשים וכושים. גברת ב': כן, אני יודעת, כי לוסי סטון למדה שם עם שחורים. מר ק': "לוסי סטון – היא פעילה בנושא זכויות האישה, ואתאיסטית, כמו כל האנשים האלה. שמעת אותה מדברת?" גברת ב': "כן, היא נואמת מצוינת. רהוטה להפליא. בתחילה היא סחפה אותי – היא אמרה שלנשים מגיעה זכות הצבעה וכל מיני שטויות מסוג זה." מר ק': "אכן שטויות! הרי מכיוון שזכויות מסוימות מנועות מהן, הן פטורות מחובות מסוימות." גברת ב': כן, כן, אין ספק שזכויות האישה הן קשקוש אחד גדול."

ברברה בודישון, 1856

ברברה בודישון, 1856

ישנה ללא ספק התחושה שזכויות האישה וביטול העבדות נתמכים בידי אותם אנשים ואותם טיעונים, וששני הנושאים הולכים יד ביד עם אתאיזם – וכל בעלי העבדים האלה הם אנשים דתיים מאוד. רציתי שנמשיך לשוחח על נושא העבדות, לכן לא הצגתי את הצד השני של המטבע, המפריך את ההתנגדות: נשים מביאות למדינה אזרחים חדשים, ובכך תורמות לה לא פחות מהגברים המגִנים על חייהם. זו חובתה של האישה, והיא חשובה שבעתיים מהשירותים שמגיש הגבר למדינה. ייתכן שמר ק' היה עונה לי, "אך אותה חובה היא זו שמונעת מהן את זכות ההצבעה וההשתתפות בניהול ענייני המדינה." התשובה היא: אותו דבר נכון גם לחובתם של הגברים להילחם, לצאת לים ולהפליג למרחקים כדי להגן עליה. אם חובות אלה מגבילות, שיגבילו את כולם, גברים ונשים גם יחד. ואם לא, שלא יגבילו. אדם שקול רואה מיד שחובותיהן של הנשים מפרכות יותר מחובותיהם של הגברים. הן מביאות למדינה את כל אזרחיה, מחנכות אותם במשך עשר שנים, ולא מקבלות שום זכות בעד שירותיהן!

אך כדי להחזיר את השיחה למסלול הרצוי, אמרתי מיד, "האינכם חושבים שלגזע השחור מגיעה השכלה כלשהי?" גברת ב': "כן, בהחלט. מן הראוי שכל ילד ילמד לקרוא בתנ"ך." גברת ה': "איני חושבת שיש ללמדם לקרוא. הם יהיו אומללים, וכל הכושים שבורחים הם אלה שלמדו לקרוא. אני לא הייתי מלמדת אותם לקרוא." בל"ס: "האם אין להם נפש, האם לא מגיע להם לקרוא בתנ"ך?" חלקם: כן, יש להם נפש, אבל הדרכה בעל-פה היא הדבר הטוב ביותר בשבילם." גברת ב': "אני דווקא כן חושבת שכל האנשים צריכים לדעת לקרוא בתנ"ך." גברת ה': "אם תלמדו אותם לקרוא בתנ"ך, הם יברחו." גברת ב' (שגרה בלואיוויל וללא ספק נוהגת בעבדיה באדיבות רבה): "ואני אומרת, אם הם רוצים לברוח, תנו להם לברוח." מר וגברת ה' (שדרך אגב, מביאים איתם דרומה אישה שהשאירה בעל וחמישה ילדים בקנטקי): "לתת להם לברוח?! הרי כל כושי יברח אם תקרה לו ההזדמנות – אנשים לא רוצים לאבד את המשרתים שלהם." חלקם אמרו שידיעת הקריאה מאמללת את הכושים – ובכל מקרה, במה תועיל להם הקריאה? הם נחותים ללבנים וכך עליהם להישאר לעד. בל"ס: "אבל אתם אומרים שהם משתפרים מדי שנה, שיש הבדל מדהים בין אפריקני שרק הגיע מאפריקה לאפריקני ששהה שניים או שלושה דורות באמריקה. איך אפשר לקבוע היכן ייעצר השיפור?" מר ק': נכון, הם משתפרים, אך זו אינה סיבה שנעניק להם השכלה רבה ונאמלל אותם – הרי הם לעולם לא יהיו חופשיים. לא נסכים לוותר על רכושנו."

אחרי כמה הערות כלליות בנושא, גברת ב' אומרת, "האם קראתם את 'הדוד תום'?" אני אומרת, "כן." גברת ב' אומרת, "אם יש בריה בעולם שאני שונאת הרי זו גברת ביצ'ר הזאת." דברים אלה נאמרו בהבעה מרירה שעיוותה את פניה הטובות, ולא נותר בהן כל שמץ אנושיות. ייתכן שהדבר השתווה ל"מחאה המרהיבה [של ברוקס] נגד סאמנר."1
איני יודעת כיצד מרגישים אחרים, אך כאשר אני בחברת האנשים האלה, נדמה לי שהם איבדו כל אמת מידה של צדק – שהתפיסה הכוזבת הזו שיבשה והשחיתה אותם. האמונה בכזב מהותי כל כך מרעילה את כל מעיינות החיים. אני רואה באנגליה שגברים ונשים אינם מסוגלים לשפוט נכונה שום עניין מכיוון שהם מחזיקים בדעה כוזבת לגבי זכויותיו של מחצית המין האנושי.

ניצבות בפנינו כמה סוגיות גדולות. כל שעה נושאת בחובה הזדמנות לפעולה, ועלינו לשקול כיצד לפעול ולבחון את תוצאות פעולותינו. התפיסות הכוזבות לגבי סוגיות אלה, סוגיות השזורות בחיינו היומיומיים, מעוותות, ממררות ומרעילות את נפשותינו יותר מאשר הדוקטרינות הדתיות האבסורדיות והמפלצתיות ביותר. המחשבה שמלבדך ומלבד כמה מחבריך כל העולם ילך לעזאזל, איומה מספיק  אבל המחשבה שיש לך הזכות לשעבד אדם אחר, להשביח עבדים, למכור את ילדיהם - משחיתה אותך עשרת מונים כי אתה מיישם אותה מדי יום, וזה דבר שונה מאוד מאשר אמונה.  מי שקורא "אלוהים ידון אותך לעונש נצחי אלא אם תאמין בדוגמות מסוימות," יזרוק אותך ואת עצמו גם יחד לאש שהוא מאמין כי האל הטוב מכין לך. האמונה בטרנסובסטנציאציה ובמקורה האלוהי של הבתולה משחיתה את האדם פחות מאשר האמונה שלנשים אין זכות לפתח את כל יכולותיהן ולממש את כוחן, שלגברים יש זכות על נשים, לאבות על בנות, לבעלים על כלות. כל יום פועלים גברים לפי האמונה הכוזבת הזו והורסים את חוש הצדק שלהם, מקהים את חוש המוסר שלהם, פוצעים את מצפונם עד שאינם מסוגלים לתפוס עוד את תכונותיו הנעלות והטהורות ביותר של האל. העבדות היא עוול גדול אף יותר, אך היא קשורה קשר הדוק כל כך לעוול הנעשה לנשים, עד שאיני מסוגלת לחשוב על האחד בלי לחשוב על האחר ולהרגיש שהעבדות תחוסל במהרה אם רק ישתנו התפיסות לגבי סוגיית האישה.

מצור על ויקסבורג, שהתרחש בסביבות 1863, בעת מלחמת האזרחים. איור: ספריית הקונגרס האמריקאי

מצור על ויקסבורג, שהתרחש בסביבות 1863, בעת מלחמת האזרחים. איור: ספריית הקונגרס האמריקאי

חלפנו על פני ויקסבורג, עיירה השוכנת למרבה התענוג על אחת הגבעות הנדירות במישור רחב הידיים של מיסיסיפי. על גבעה הסמוכה לעיירה, לפני כעשרים שנה, תלו תושבי המקום עשרה מהמרים. הם היו חלק מכנופיה שפגעה בביטחונם של האנשים הטובים. מספרים שהיא השחיתה את הצעירים, עשקה אותם ולעתים אף רצחה אותם. התושבים לא יכלו עוד לשאת זאת, אז הם נפגשו עם המהמרים ואמרו להם, "עזבו את העיירה תוך שלושה ימים, או שנתלה אתכם." הכנופיה לא עזבה, אז אנשי העיירה לקחו עשרה ותלו אותם על הגבעה.

מצדו השני של הנהר (בלואיזיאנה) שוכן שדה קרב. חוקי מיסיסיפי אוסרים בתכלית האיסור לערוך דו-קרב, לכן כשיש בכך צורך עוברים ללואיזיאנה. שאלתי את הקפטן כמה קרבות נערכים בשנה – כאחד בחודש, ושניים או שלושה מדי שנה מסתיימים במוות. לפעמים הם מתחילים במרחק 100 יארד בירייה בודדת מרובה כפול-קנה, ואז מתקרבים ולוקחים אקדחים, ולבסוף עומדים פנים אל פנים ושולפים סכיני בּוֹאי. לעתים קרובות הולכים האבות עם בניהם – עדיין נערים – כדי לצפות בהם נלחמים. "מה פשר כל הקרבות האלה?" שאלתי, "הרי אתם טוענים שאנשי הדרום טובים יותר מאנשי הצפון, לא?" "איני יודע אם יש לכך סיבה מיוחדת – אנשים הדרום אכן טובים יותר מאנשי הצפון. אם קבצן מבקש נדבה, הצפוני ייתן לו כמה סנטים, והדרומי ייתן לו רבע דולר לפחות."

יש באנשי הדרום האלה פזיזות ואדישות שלא העליתי בדעתי כי הגזע האנגלו-סקסי מסוגל להן.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק