נולד מחדש

יורם קניוק לא מת בשבוע שעבר. כלומר, לפחות לא בפעם הראשונה
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

אחרי מאה מכתבים, חמש עשרה פגישות, בדירתו שברחוב ביל"ו או בבית קפה תל אביבי, ואינספור שיחות מהטלפון הנייד שלו שלא היה לי שום סיכוי לענות על כולן, ויתרתי על הניסיון לספור כמה פעמים יורם קניוק מת. תקופה מסוימת, אחרי המכתב הראשון שקיבלתי ממנו, ב-2010, עוד ניסיתי לעקוב: הוא נהג לומר שב-1941 נרצח בידי האיינזצגרופן בטרנופול שבאוקראינה, למרות שבאותה עת היה בן אחת עשרה ושקוע באכילת שמנת חמוצה בשדרות רוטשילד בתל אביב. כשהיה בן שבע עשרה התנדב לפלמ"ח, השתתף בקרבות עקובים מדם בהרי יהודה במלחמת השחרור, נורה ברגלו ומת בזרועות נזירה שציטטה מדברי בן-עזאי התנא בן המאה השנייה בעברית גרמנית. בהמשך עבר לניו יורק, טופל בבית החולים "הר סיני", התיידד עם צ'רלי פארקר, נישק את בילי הולידיי, נשאר עשר שנים ומת שם כשוויתר על הציור וחזר הביתה.

הוא חזר לתל אביב והיה לאחד הסופרים הגדולים והפחות מוערכים בישראל, ועם כל אחד משבעה עשר הרומנים ושבעת אוספי הסיפורים הקצרים שפירסם הוא מת מחוסר אהבה וקוראים, אותו מוות איטי וכואב של דחייה, אלמוניות ודלות. בחמש עשרה שנות חייו האחרונות הוא עשה לו מנהג למות בבית החולים איכילוב מכל מיני סוגים של סרטן וסיבוכיהם – וירוסים, שבצים, זיהומים, דלקות ריאות. ממש לאחרונה, הוא מת שם ביום שבת האחרון, אחרי ארוחה אחרונה של תפוזים שאהב, מקץ מאבק ארוך וכואב בסרטן הדם.

יורם קניוק מאזין לדברי השבח של (משמאל לימין) השחקן ג'ף גולדבלום, המפיק אהוד בלייברג והתסריטאי נח סטולמן, הוליווד 2008. צילום: גטי אימייג'

יורם קניוק מאזין לדברי השבח של (משמאל לימין) השחקן ג'ף גולדבלום, המפיק אהוד בלייברג והתסריטאי נח סטולמן, הוליווד 2008. צילום: גטי אימייג'

אחרי כל מוות כזה, באה לידה מחדש. אחרי השואה, קניוק שב לחיים ועבד כמלח באוניות שהביאו ניצולים ארצה. אחרי שנפצע ב-1948, הוא עזב את מדינת ישראל שזה עתה קמה ונסע תחילה לפריז, שבה היה לצייר, ומשם לניו יורק, שבה, כך אמר לי פעם, היה ליהודי. בבתי המדרש במרתפי האיסט אֶנד הוא התוודע ללימוד יהודי מהסוג שהחינוך הציוני הקיא מתוכו במתכוון. יש יהודים ישראלים ואמריקאים מסוימים, שישראל תמיד היתה בעבורם כספת של יהודיוּת, המקום שבו מתפתח הענף החי והאותנטי ביותר של הקיום היהודי המודרני זה שישים וחמש שנה, וזרם קבוע של יהודים אמריקאים עבר ועובר בנמל התעופה בן-גוריון בדרכו לגמוע את הנקטר המשכר ישר מן המקור. אבל קניוק אהב לעשות הכול הפוך, וחלק ממה שעשה אותו לסופר ישראלי יוצא דופן כל כך הוא העובדה שהצבר הזה, שאביו היה המזכיר האישי של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, ובהמשך האוצר הראשון של מוזיאון תל אביב, וסנדקו היה המשורר חיים נחמן ביאליק – הפלמחניק הזה, שהיה עדות חיה להתגשמות השאיפה הציונית ליצור יהודי חדש: חזק, נחוש ומשוחרר מכבלי ההיסטוריה – מצא בניו יורק לא רק ג'אז וגריניץ' וילג' אלא גם עבר יהודי.

מכיוון שמעולם לא כיוון להצלחה, היה חופשי לכתוב כפי שאיש לא כתב, לכתוב בתעוזה, כמי שהגיע למקום שמעבר לפחד

ולמרות שמת כצייר בניו יורק, הוא נולד מחדש כסופר, והספרים שכתב, במיוחד יצירת המופת שלו, "היהודי האחרון", המציע היסטוריה חלופית של הקיום היהודי שמקיפה את הגולה והמדינה הציונית גם יחד, היו יכולים להיכתב רק בידי ישראלי שנולד מחדש בלוֹאֶר איסט סייד. ככאלה, ומאחר שבצורתם וסגנונם הם הקדימו את זמנם בעשרות שנים, בהתחשב בריאליזם שמשל בכיפה בקרב בני גילו, הם אכן ספגו חצי לעג כשראו אור לראשונה בישראל. אבל קניוק קם לתחייה די פעמים להימצא עוד בסביבה בגיל שמונים כשדור קוראים צעיר יותר גילה מחדש את ספריו והכיר בגאוניותם, ובשנים האחרונות הללו הטלפון של קניוק שב לצלצל, והוא זכה סוף סוף להערכה על היותו מה שהיה תמיד: אחד מגדולי הסופרים בשפה העברית ו"אחד הסופרים החדשניים והמבריקים ביותר בעולם המערבי", כפי שתואר פעם בניו יורק טיימס.

***

התוודעתי ליורם חודשים ספורים לפני אותה לידה אחרונה מחדש. גיליתי במקרה את "היהודי האחרון" בחנות ספרים בברוקלין, והמומה מקריאתו, חיפשתי ואיתרתי את שאר ספריו שתורגמו לאנגלית; כל אחד מהם היה מקורי להדהים, והמכנה המשותף היחיד ביניהם היה שאף אחד מהם לא הודפס עוד. התחלתי לשאול חברים ישראלים עליו, ובסופו של דבר הוא שמע על התעניינותי, קרא את עבודתי, וכתב לי מכתב שהתאריך הנקוב בו הוא "יומיים אחרי הפסח הארוך ביותר בתולדות העולם". "ניקול קראוס היקרה," הוא נפתח, "נראה לי שכתבתי את הספר שלך. האנגלית שלי כל כך קהה בימינו ואני מרגיש מוזר לכתוב לך באנגלית חזירים שלי, אבל אנחנו כנראה קרובי משפחה, אולי אני הסבא המת שלך מצד הדודה של דוִד מגן יבנה שהייתי מאוהב שם פעם בבחורה שעכשיו כבר מתה ואת היית בת שנה כשכתבת את הספר הנהדר שלך ומצאת אותו חקוק בפיניקית על קברי".

המכתבים הסוריאליסטיים שלו היו סוריאליסטיים עוד יותר בגלל הכתיב האימפולסיבי, תוצאת שבצים מרובים ששחקו את האנגלית שלו. כמו ספריו, הם שפעו הומור, אהבה, נדיבות, חרטה, פריקת עול ותיאטרליות. פעם אחת, כשלא הגבתי מיד על שניים ממאה הטלפונים או האימיילים שלו, הוא כתב:

חיפשתי בכל בתי החולים בירושלים, בכל תחנות המשטרה, התקשרתי לראש עיריית ברוקלין, חיפשתי מתחת לאבנים, מתחת לכבישי בטון, בספרים שכתבו אחרים, התקשרתי אלייך, התקשרתי לכל חברי בירושלים, התקשרתי לירמיהו, לדוד המלך בנייד שלו, ליוסקה היפה, לחנה הנכה, הפכתי כל אבן ואין לך זכר.

הוא היה תובעני, ילדותי לפעמים, לפעמים השתלח בצורה לא הוגנת, אבל כעבור רגע היה מגיע עוד אימייל שופע חום וחיבה, מבקש סליחה. על דף אחרי דף הוא שפך את הכרת התודה שלו, שהיתה מרובה - מרובה מדי, על הערצתה של סופרת אמריקאית צעירה ומכתביה הנוגעים ליצירתו:

כשקראתי את מכתבך התחלתי לרחף ולא יכולתי להביא את עצמי לנחות ובעזרת הטלפון הנייד הצלחתי להשיג חברה שעוזרת להרוס בתים והם באו יחד עם פרופסור מאוניברסיטת תל אביב כדי לנסות להבין את הדבר הבלתי נתפס שעשיתי כשגברתי על כוח המשיכה וריחפתי מעל תל אביב ומסוק צבאי התקרב אלי בטיסה כדי לראות שאני וחברת ההריסה והפרופסור המסכן שניפנף בידיים כמו ציפור עם המשקפיים הענקיים שלו לא אויבים שבאו להשמיד את מפקדת הצבא הישראלי ברחוב ליד. אז נרגעתי, עשיתי מקלחת וניסיתי לחשוב על השמחה שחשתי כשקיבלתי את מכתבך ועלי כסופר כושל שזוכה לברכתה של סופרת נפלאה כמוך ומשהו טוב ומשהו רע קרו לי יחד בו בזמן. לכן אני מוכרח לספר לך משהו על עצמי כדי להסביר למה נולדתי מחדש בגיל 80 אחרי שקראתי את מכתבך.

ואף על פי כן, למרות ששנות האלמוניות היו אמיתיות, והכאב שסבל היה ממשי, אפשר לומר גם שיורם נמשך לתבוסה. פעם סיפר לי שגדל בצל הקללה של אביו: הציפייה להיות ראוי לכישלון – אביו שהיה כנר גדול שעזב את טרנופול ללמוד מוסיקה בברלין, אך ויתר על הנגינה לעד כששמע את ברוניסלב הוברמן והבין שלעולם לא ינגן טוב כמוהו. "גדלתי בידיעה שכל מה שאעשה נדון לשאוף לכישלון וזה מה שקרה," כתב יורם, "אני תמיד חדש אבל אף פעם לא שם, אני לוזר גם כשאני לא."

אך מכיוון שמעולם לא כיוון להצלחה, היה חופשי לכתוב כפי שאיש לא כתב, לכתוב בתעוזה, כמי שהגיע למקום שמעבר לפחד; לפעמים היה נדמה לי אפילו שכתב כאדם שכבר מת ועומד בצד השני ומנסה לצעוק חזרה על החיים.

במאמר חריף ב"הארץ", הוא כתב שהוא נוטה למות, ואפילו עצב הוא כבר לא מוצא בו משום שהמדינה שהכיר טוב כל כך, והיתה יקרה לו כל כך, נעלמה לנגד עיניו

"אני רוצה להבין מה זה כישלון," הוא אמר פעם בראיון. "זה חלק ממני, שמחובר חזק מאוד ליהודיוּת, לשייכות שלי לשבט מקולל." הוא עשה את התבוסה לאמנות שלו; הוא היה אמן התבוסה. ב"ערבי טוב" האהוב עלי במיוחד, שהתפרסם לפני שנים בשם עט ונשכח כמעט מלב כול, הגיבור יוסף, החצי יהודי וחצי ערבי, נקרע בין נאמנויותיו וחברתו אומרת לו שעליו להחליט לאיזה צד בו ייתן לנצח. "נוצחתי משני הצדדים שלי," הוא עונה. "אני המובס הגדול ביותר במשפחה הארורה שלנו."

ואף על פי כן יוסף הוא אחת הדמויות הנפלאות ביותר של קניוק, ומכלול ספריו הוא אחד ההמנונות המרגשים ביותר לכישלון שאני מכירה: כישלון להיעשות לאדם, למדינה, לעם שרצינו להיות.

גם בעניין הזה קניוק פעל בניגוד לנרטיב הישראלי המועדף של כוח, נחישות והיות בלתי מנוצח. בעקשנות והתמדה של פלמחניק-צבר, הוא רדף את התבוסה עד שמיצה אותה, ונולד מחדש כהצלחה.

כי הוא היה ישראלי במובהק: "המורים המצחיקים שלנו מחצו את מוחותינו בעניין לבנות ולהיבנות בארץ ישראל, אבל לא הבנו בדיוק מה זה אומר," הוא כתב בספרו "תש"ח". "הלוא נולדנו כאן. בקוצים. בתנים. בעגלות הרתומות לפרדות עטויות סכי עיניים, ובסברס, וברימונים ובברושים יפי הצמרות ואיך באמת בונים ונבנים?" ומאחר שנולד בה ונלחם על הקמתה, ובהיותו משוחרר מאלילי שקר, ובהיותו אלוף בקטגוריית ההתנגדות, הוא נעשה – במאמרים הרבים מספור שכתב לעיתונים ישראלים ובבלוג שלו – למבקר בלתי נלאה של מה שהיו בעיניו כישלונותיה של ישראל. בשנה שעברה, במאמר חריף ב"הארץ", הוא כתב שהוא נוטה למות, ואפילו עצב הוא כבר לא מוצא בו משום שהמדינה שהכיר טוב כל כך, והיתה יקרה לו כל כך, נעלמה לנגד עיניו.

***

בפעם הראשונה שאני פוגשת את יורם, אחרי מפולת מכתבים, הוא לופת את המקל ביד אחת וכרזה מגולגלת קשורה בחוט שמחבר את הטלפון לשקע בשנייה, ובזרוע שלישית הוא אוחז בזרועי ומוליך אותי ברחוב, מסביר לי שהבליטה מתחת לחולצה איננה כרס אלא חגורת בטן, מפני שלפני כמה שנים הסירו את כל שרירי הבטן שלו בניתוח, ושלפעמים הוא נופל ברחוב, ומבלי יכולת לקום, צריך לחכות עד שמישהו יבוא וירים אותו.

אנחנו צועדים לאט ברחובות תל אביב, עוברים ליד הבית שגדל בו בין בן יהודה והס, היכן שאביו "היה יושב על המרפסת מסתכל על הים ומנסה לשחות חזרה לברלין". הוא מספר לי ש"תש"ח", שכתב לסירוגין במשך שישים ושתיים שנה, בדיוק ראה אור, ושעל הכריכה שלו יש ציור של מגן דוד שצייר ב-1953, "לפני שהבנזונה" – ג'ספר ג'ונס – "התחיל למכור דגלים של אמריקה." ושכל זה מרגש מאוד, שהוא מוצף בבקשות לראיונות בטלוויזיה וברדיו, ואיך עמד בחוץ ו"כל בחורה שנראית טוב באה לנשק אותי, הרגשתי כמו מזוזה שמנשקים אותה," שלראשונה הוא מתעורר בתחושה טובה בבקרים, זוכה להערכה כמישהו שעשה משהו בעולם, "רק פסיק קטן בספר החיים הענקי, אבל אפילו פסיק יכול להיות כיף," הוא אומר, ואם אני מכירה את הבדיחה על הבחור ששואלים אותו איך אשתו במיטה, והוא עונה, "יש אומרים ככה, ויש אומרים ככה."

"אני מתגעגע לבלתי נסבלות שלי," הוא אומר, "אני מתגעגע לשנאה העצמית שלי, בגיל שמונים ואחת כמעט אני כבר לא מסוגל להיות אני"

אנחנו צוחקים, אנחנו ממשיכים ללכת, ממשיכים לפנות מרחוב לרחוב, הטלפון שלו מצלצל בכיס החולצה והוא עדיין לופת את הכרזה, את המקל, את זרועי, מתנצל על טעויות הכתיב במכתביו, "איבדתי את בודק האיות שלי, הדקדוק שלי כל כך מצחיק שבא לי לבכות." הוא מספר לי שבקרוב יוענק לו תואר דוקטור באוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה שלחוג לרפואה בה תרם את גופתו לאחר מותו, יאחסנו אותה במקפיא במרתף והיא תשמש סטודנטים לרפואה כך ש"האמא המנוחה שלי יכולה לקום ולשמוח כל כך כי היא תוכל לשבת עם החברות שלה אלישבע ומרים ולהגיד, אתן רואות? עכשיו יורם באוניברסיטה פעמיים, למעלה ולמטה." אנחנו ממשיכים ללכת – איך ייתכן שאיש זקן כל כך הלך רחוק כל כך? אולי אני חושבת על יום אחר שבו הוא מספר לי כמה קשה לו להיות נאהב אחרי כל כך הרבה שנים. "אני מתגעגע לבלתי נסבלות שלי," הוא אומר, "אני מתגעגע לשנאה העצמית שלי, בגיל שמונים ואחת כמעט אני כבר לא מסוגל להיות אני."

ואז, מוקדם משציפיתי, אחרי יותר ממאה מכתבים ואלף שיחות מהטלפון הנייד הדולק עשרים וארבע שעות ביממה שלו, אחרי שנים של הליכה, אנחנו מגיעים לאן שרצה לקחת אותי, בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, הישן מתל אביב עצמה. אנחנו צועדים בין המצבות הצפופות; הוא מחפש את קבר אמו. ציפורים עפות מעל, הוא חושב שהן חוזרות מאפריקה בדרכן לגרמניה. הוא רצה להיקבר פה, אבל לא ייקבר, הוא אומר לי, "לא יהיה לי קבר במדינה ששילמתי מחיר יקר כל כך כדי שתקום," ובהתחלה אני חושבת שהוא אומר את זה רק מתוך גאווה, מתוך פחד שאיש לא יציע לו חלקת קבר ראויה, אבל אז מבינה שאפילו עכשיו, כשהוא בן שמונים ושלוש ומפורסם ואהוב, יורם קניוק עדיין לא גמר את ההתחקות הכמעט-אבל-עדיין-לא-לגמרי ממצה שלו אחר תבוסה, שבמוקדם או במאוחר כולם יגיעו לידי הסכמה שהיא אחת מיצירות הספרות הגדולות.

***

מתוך המכתב האחרון שקיבלתי ממנו:
"היו כמה ימים קרים ועכשיו נעים, הספר החדש שלי מצליח ואנשים אוהבים אותו למרות שהוא לא ספר קל לקריאה ומירנדה עדיין כואבת מהכתף השבורה ועייפה, אדם קניוק הכלב הזקן שלנו עיוור עכשיו ובקושי שומע ונהיה בסדר בקרוב. הכימו שלי עדיין מציק לי אבל מתרגלים לזה. אני שולח לך את כל אהבתי. יום אחד גם אני אהיה סופר".

מאמר ההספד של ניקול קראוס התפרסם השבוע בשבועון "ניו יורקר. מאנגלית: שאול לוין 

 © 2013 Nicole Krauss

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על נולד מחדש

01
זאב

כדאי לעדכן הכיתוב לצילום העליון: יורם קניוק, בן 26, בעת פתיחת תערוכת הציורים שלו ב"בצלאל" ב-1955. צילום: דייויד רובינגר. (הצילום הופיע ב-1955 ב"דבר השבוע" בסקירה שפירסם דן בן אמוץ אודות התערוכה.
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=585239961509665&set=pcb.585240161509645&type=1&theater

03
אהוד אורן

אהבתה וראייתה הרגישה של ניקול קראוס את יורם קניוק וכתיבתו ניכרת בכל אות ואות בהספד. מכל מה שקראתי בעת האחרונה (ובכלל), על האיש הלוחמני והמוכשר הזה, שאני מכיר פחות את כתיבתו הספרותית ויותר את הערותיו והארותיו על חיינו כאן - נראה לי שהיא עמדה על טיבו וחשה את מהותו ותסכולו יותר מכולם. ההספד שהוא גם טקסט ספרותי נגע לליבי וגרם לי לשוב ולחוש ששוב טעיתי בבחירות שלי אלא שהפעם אוכל לתקן ולהשלים את החסר. תודה לה ותודה לכם שהערתם חלק מחשכת הדרך.

04
נלי

אחת האבחנות המרתקות שניקול קראוס עושה זה הגדרת יורם קניוק כ"אמן התבוסה". לחיות בציפייה לכישלון. דווקא הוודאות שייכשל שחררה את כתיבתו, אומרת ניקול, ונתנה לו חרות יצירתית שאינה מתחשבת בכלום. זה מה שאני אוהב בכתיבתו של קניוק, החופש המוחלט, השחרור ממחויבות למשהו חוץ מאשר לקול שלו.

05
שמעון בר

זה איננו הספד. זה דיאלוג של פרידה. פרידה של יוצרת מחוננת...אחות,
מאח נפלא, שבכול פעם נפרדים ממנו מחדש, על מנת להיפגש שוב. אותן פרידות שיש בהן תקווה לפרידות עשירות,חדשות. כתב רולן,
"בכול פרידה, יש מעט מן המוות". כך, מענק כמו קניוק, אין פרידה שהיא מוות. כמו תחושה של אי החמצה. עוד נפגש, וכמה שנרצה. כך זה עם איש שהותיר 17 ספרים ומורשת ,שתמיד תהיה מהפכנית,תמיד תהיה חדשה,תמיד יהיה לה הבוקר ,שאחרי.