נחש הנחושת

על הקשר בין מעשה האמנות והסיפור התנ"כי על משה ובני ישראל
X זמן קריאה משוער: 2 דקות

ויאמר יהוה אל משה, עשה לך שרף, ושים אותו, על-נס, והיה, כל הנשוך, וראה אותו, וחי. ויעש משה נחש נחשת, וישימהו על-הנס; והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחשת, וחי. (במדבר כ"א).

נסו להגיד בקול ובמהירות (כמו כשהיינו ילדים): 'נחש נשך נחש', קל לנחש כי כשלתם. האתגר מסמן את הכישלון; הלשון תמיד מלשינה, השפתיים מעידות על קשיי השפה. הקושי טמון בדומות, בחזרתיות; המוח מנסה לשווא להפריד את האיברים הדומים, אך הלשון מתפתלת, משתרגת במאמץ ובאומץ סביב עצמה, כמו שני נחשים לוחשים מלאים בדם קר, עד שבסוף – דממה.

צימוד המלים: 'נחש נשך נחש' מגלם בתוכו את כל סוגי משחקי הצלילים בשפה: אונומטופיאה, פרונומסיה, אסוננס ואליטרציה. במשחקים אלו, הדמיון בין צלילי המילים מרמז לדמיון בין הדברים המצוינים על ידי אותן המילים, או לפעמים, דווקא לניגוד ביניהם. היחסים בין הצלילים יוצרים או מפנים תשומת-לב ליחסים (מקבילים או מנוגדים) בין המשמעויות. במגרש המשחקים של השפה מתגלשים העיצורים, מתנדנדות ההברות, והמילים מתפלשות בארגז החול. השפה מתלכלכת, לפתע יש לה גוף ופנים, היא לא רק מצביעה על מה שמחוץ לה אלא צובעת את הפנים שלה עצמה.

לפנים, בסיפור התנ"כי, יש תפקיד מרכזי, הם בעלי כוחות ריפוי; מי שמביט בעיני הנחש המת נרפא מהכשת הנחש החי. בהנפת המטה של משה מתבצעת פניית פרסה - ממוות לחיים. מי שניצב על מפתן העולם הבא, בשעת הנעילה, פונה אל הפנים למחילה: הצילני נא אל נורא עלילה.

האל נורא אך מלא רחמים, בבית המרקחת שלו הוא רוקח שיקוי (פרמקון) ובו: מעט מפרי עץ הדעת וזרזיף מארס הנחש, כפית חרוסת וכזית מרור. השיקוי נגמע בשקיקה, המתים קמים לתחייה. אולם בעל הרחמים מסתיר את נשמת המת תחת כנפיו לעולמים, וכך סובבים להם תחת השמש גופים נטולי נשמה ונשמות חסרות גוף. הנוכחות של האחד היא היעדרו של האחר. שמשיית כנפי השכינה, מגינה מפני השמש המסנוור, בצילה נעים וקריר. בצל קל לשכוח את עוצמת השמש, להדחיק את כוחו המסמא. כאשר השמש נדמה כנעלם, כשהוא כבוי או מסתתר, הוא מסוכן יותר מתמיד. לפתע הקרירות הנעימה הופכת לצינה מקפיאה. בבית החיים מתגלה חדר המתים.

משה, היחיד שעמד מול האל פנים אל פנים וחי (יש הסבורים כי ראה אותו רק מאחור, או שמע את קולו בלבד), הוא זה שיכול להעיד; דווקא משה, כבד הפה והלשון, נבחר לדבר אלינו, הוא המספר והסופר, האמן והשמאן.
הסיפור עובר מפה לאוזן, מדור לדור, מאב לבן. הבן כותב את דברי האב, הוא רוצה לזכור, לא לשכוח. בעודו כותב הוא לא שם לב איך המילים מכסות כרעלה על העלילה. אל פני השטח צפה ועולה איזו כמיהה מוסתרת ליתמות, ואחריה הוא שוב נשטף בגעגוע. והנחש נשך את הנחש ונשך את הנחש ונשך... וחוזר חלילה.

הטקסט נכתב עבור התערוכה הקבוצתית "נחש הנחושת" שאצר האמן אורי גרשוני בגלריה שלוש. התערוכה תפתח ביום חמישי ה-15 למאי.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אורי גרשוני .


תגובות פייסבוק