ניצחון במינוס 233

הר סדום ניצב בגובה 233 מטר מתחת פני הים. גם כן הר. אבל, כשמגיעים לפסגה עם השמש בגב, הכחול הנוצץ של ים המלח מכה בך בסנוורים ומעליו הצהוב של החוואר ומעליו הכתום של הרי מואב. פסיפס מסעיר של בדידות וחלום. אני עומד למרגלות ההר, מתבונן בשביל שמתפתל למעלה בזווית תלולה, ומהרהר איך להמשיך. שלושים קילומטרים של רכיבה מאומצת מאחורינו, השעון מתקתק וצריך להתחיל לחשוב על הסוף. אבל, הפסגה קורצת. שם ציפורים כבדות יורדות לנוח, על שובל הרקיע האדום. אנחנו בפינה הדרום-מזרחית של מדבר יהודה, שעה רכיבה מנקודת הסיום בתחנת הדלק הדפוקה של צומת זוהר. שם מחכים לנו כלי הרכב והוודאות, והדרך הביתה. עשרה רוכבי אופניים עייפים תולים בי עיניים מאובקות שאומרות: יאללה די, בוא נגמור עם זה כבר. אני מסתכל עליהם במבט משועשע. אין להם מושג איפה הם נמצאים, וגם לי לא תמיד ברור איך התגלגלתי למצב הסוריאליסטי הזה. חבורת חתולי רחוב שהסתבכו בכל עבירה אפשרית, כלואים במוסד סגור במרכז הארץ. בחמש השנים האחרונות אני רוכב איתם בכל יום שלישי, שמש וגשם, ואחרי הרבה הרפתקאות בשטח הם הפכו לחבורה קשוחה ומגובשת שאפשר לקחת אותה לכל מקום. כמעט.

יבגני הוא נער קטן וצנום, הפכפך ולא צפוי. סובל מהתקפי זעם בלתי נשלטים. הוא המפסידן הנצחי, החוליה החלשה בשרשרת. לפני מספר שנים מישהו שם אותו על אנייה באודסה ושיגר אותו לישראל. אחרי קריירה קצרה של פריצות וסחר בסמים הוא התגלגל לאגף הנוער של כלא אופק, שם בילה את השנתיים האחרונות של חייו. ועכשיו הוא תקוע איתי בקצה המדבר. נער חמוד בן 17, ואני יכול לראות מהבעת פניו שהוא לא יאהב את מה שיש לי להגיד. "טוב, תסתכלו על השביל הזה שמטפס למעלה. רק טיפוס קצר, ובסוף נראה נוף מדהים". הנערים לוטשים עיניים בחוסר אמון: "השתגעת? לא רכבנו מספיק היום? מה אתה רוצה מהחיים שלנו? בא ניקח את הוואדי שהראית קודם ונחזור למכוניות!" לפני חצי שעה הצבעתי על הכניסה לנחל פרצים, והסברתי  שזאת אחת הדרכים להתגלגל לסיום, ועכשיו הם מריחים את הסוף ואת הארטיקים בתחנת הדלק. טעות, טעות. יבגני מתלקח ונותן את הטון: "שמעון, אתה דפוק? אנחנו מתים פה! וגם אין יותר מים! בוא נגמור עם זה כבר!" שאר הנערים מצטרפים להמולה, ופתאום יש ניצוץ של מרד באוויר. רז ואני מחליפים מבטים. היינו בסרט הזה כבר יותר מפעם אחת.

רז מרגיש שאני מתחיל להתעצבן, וכרגיל מנסה להרגיע את הרוחות. "תבינו, זאת הזדמנות של פעם בחיים. תמיד תחשבו שהייתם מטר מהפסגה של הר סדום ולא טיפסתם אליה. לא חבל?" הנערים מסתכלים זה על זה. משהו כנראה נקלט, אבל הם עדיין מהססים ומתווכחים ביניהם. יבגני מוביל את נס המרד, מתרוצץ ומנפנף בידיים. איזה טעות. למה נתתי להם בכלל אפשרות לדבר על זה? למה לא סתמתי את הפה הגדול והמשכתי ישר למעלה? רז ממשיך להרגיע את הרוחות. בסופו של דבר קובי מתרצה. נער נבון ודומיננטי, הוא פולט קללה ועולה על האופניים. "יאללה יבגני, שתוק כבר. בואו נטפס על ההר המזדיין הזה". זהו. הפור נפל. קסדות ותרמילים ומתארגנים לתזוזה. חוץ מיבגני. הוא לא מאמין שהמצב השתנה לרעתו. "אל תקשיבו לו! זה ייקח שעתיים! זה תמיד לוקח יותר ממה שהוא אומר! תראו לאן הם הביאו אותנו! כלום אין פה! אני לא זז לשום מקום!" פניו סמוקים מהשמש ומהעצבים, וקצף מכסה לו את השפתיים. בשבילו זו פדיחה אמיתית. גם התנגד בקולי קולות לעלייה, וגם צריך עכשיו לעשות אותה.

אופניים, סדום, הר סדום

רכיבה על אופניים במדבר יהודה. תצלום: רפי רבינוביץ'

אני עולה על האופניים ומתחיל לטפס. הנערים מתארגנים בטור קודר, כל רוכב מכונס בעצמו ובמחשבות שלו. נכנסים לקצב טוב ומדוושים כמו רובוטים. חוץ מיבגני. הוא נשאר למטה, צועק ובועט באבנים. אני ממשיך לדווש בלי להסתכל אחורה. הראות פנטסטית, ואני יודע שאוכל לשמור על קשר עין איתו כמעט עד הפסגה. חוץ מזה אין לו בדיוק לאן לברוח, ויש מספיק זמן לתמרן ולהחליט מה נעשה בהמשך. אז ניתן לו לקלל ולהרים אבק ונראה איך מתקדמים הלאה.

הטיפוס מפרך וטהור. החולצה ספוגה לגמרי, אבל הזיעה זכה ומלטפת. זר לא יבין זאת. השרירים מתוחים כמו מיתרים, הידיים לופתות את הכידון, כפות הרגליים שרופות בתוך הנעליים. אני מתנתק מהגוף המעונה, דואה גבוה באוויר הצרוב, ומתבונן מלמעלה על עצמי ועל הקבוצה, מאושר לגמרי. אנחנו נראים עשר – דבוקה חותרת לראש ההר. ממשיכים לטפס. בכל פעם שמשלימים עיקול רואים את יבגני עומד למטה, דמות קטנה ומיואשת על רקע הפנורמה האדירה של מישור עמיעז, שגדלה ועוטפת אותנו ככל שאנו מתקרבים אל קו פרשת המים.

ואז קורה דבר לא צפוי. יבגני קופץ על האופניים, מתחיל לטפס על ההר, ונעלם לי מהעיניים לשטח מת. אוי. אני מתכנן לבקש מרז לרדת אליו, ולפתע יבגני מגיח מהסיבוב ומתחיל להדביק אותנו. מקלל ומגדף, אבל רוכב כמו טיל קדימה. "פסיכים! אמרתי לכם שלא כדאי לכם! עכשיו טוב לכם?! פסיכים!" התסכול והחרון עוררו  בו טירוף. הוא עוקף את כל הרוכבים, מגיע אלי ועוקף גם אותי, ממשיך לטפס במעלה ההר כאחוז אמוק. אני מסתכל עליו מאחור בחוסר אמון – לא סביר שרוכב נורמלי יחזיק מעמד בעלייה תלולה בקצב הזה. אבל הוא ממשיך לדהור קדימה, שורף את העיקולים ומדרדר אבנים כמו אופנוע שטח, לא נעצר לרגע.

לפני הפסגה יש מצוק אדיר שמשקיף על השביל. אחרי חצי שעה של טיפוס מפרך אנחנו רואים את יבגני מרקד על הצוק וצועק אלינו מלמעלה: "עלייה רציתם! נראה אתכם עכשיו, דפוקים! שמעון, יא זקן, מה קרה? נגמר לך הכוח? כמה זמן לוקח לך להגיע?" ממשיכים לטפס את הישורת האחרונה, מופצצים מלמעלה בזרם בלתי פוסק של קללות וחרפות – חוויה מוזרה. רז ואני מבינים שקרה משהו מיוחד, אבל אין אוויר לדבר על זה. לא ברור איך יבגני תפר את העלייה הזאת – זה לא טבעי. הוא ממש לא טיפוס של רוכב-על. אבל הוא עשה זאת והגיע ראשון למעלה, הרבה לפני כולם.

מגיעים לפסגה. יבגני מתרוצץ מסביב, מקניט את כולם, על פניו שפוך חיוך גדול ולעגני. לאף אחד אין כוח לענות לו. אין מה לדבר, הוא שיחק אותה בגדול. אני טופח לו על השכם: "בוא הנה, איך עשית את זה? בחיים לא ראיתי רוכב מטפס ככה!" הוא שואג בפעם המאה: "עלייה רצית? עכשיו אתה מבסוט?" עיניים נוצצות מתוך פנים סמוקים ופה קרוע בחיוך רחב.

מורידים קסדות ותרמילים ונשפכים על הקרקע. אנחנו בפסגת הר סדום, בלב השבר הסורי-אפריקאי. במקום הכמעט הכי נמוך שיש, אבל מרגישים כמו על גג העולם. השמש מתחילה לשקוע, וירח מלא מתחיל לזרוח בול ממולנו ואנחנו מסודרים ומאושרים לגמרי. רז מוציא את הגזייה ומתחיל לעשות קפה. מחלקים חלווה ופירות יבשים, ומחליפים צ'פחות וחיוכים רחבים. ואז כולם משתתקים ומביטים מזרחה אל עבר הירדן. שמש גדולה ונמוכה מלטפת מאחור, חוֹמה ורודה אדירה של הרי מואב מלפנים, ירח ענק מתרומם כמו ההצגה הכי גדולה בעולם. הראות הכי מושלמת וברורה שיכולה להיות. זאת שעת תמורה, בה נעמוד אילמים על גבול האור; לאן יפנה ליבנו? האם נחזור אחי? הנעבור?

רז מוזג את הקפה, ויבגני מקבל את הספל הראשון. כבוד.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: "רכיבה ראשונה על אופניים", תצלום: סטסון בזוידנהוט, unsplash.com

Photo by Stesson Bezuidenhout on Unsplash

התצלום בגוף הטקסט הוא של רפי רבינוביץ', שכתב עם שמעון שוקן את הספר "ארץ זבת חלב ודווש" בהוצאת כנרת זמורה ביתן

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ניצחון במינוס 233