שקרים מהחיים ניק קייב הרס הכול

על מי אפשר לסמוך בימינו?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

זה לא היה אירוע חשוב במיוחד בתולדות העולם, ואני לא מתכוון להעמיד פנים שהייתה לו חשיבות אדירה בחיי, ובכל זאת קשה לי להתנער מהמחשבה על מותו של ארתור קייב, 15, הבן של ניק. ב-14 ביולי הוא נפל מצוק בברייטון ומת מפצעיו בבית החולים אחרי כמה שעות, אחרי שנה שבה אני מקשיב למוזיקה של אבא שלו יותר מבכל תקופה אחרת בחיי.

אם לומר את האמת, בכלל לא ידעתי שהיה ארתור, עד שמת. לא ידעתי שהיה לו אח תאום, ארל, ואמא סוזי, דוגמנית לשעבר. ידעתי רק על קיומו של ניק קייב, המוזיקאי, הזמר, היוצר היחיד במינו, שבטיפשותי כמעט לא הקשבתי למוזיקה שלו עד השנים האחרונות. המעט שהכרתי הוא האלבום הביזארי Murder Ballads, שידוע בעיקר בזכות הדואט המפורסם עם קיילי מינוג, אבל הפנינה האמיתית בו היא שיר מכשף באורך רבע שעה. ופתאום, כשהתממשו הנסיבות הנכונות, למדתי להכיר את השירים שלו עוד ועוד ונזכרתי שלא רק בגיל צעיר ומחוצ'קן אפשר לבנות חיבור עמוק למוזיקה, כזה שמתפתל בין הכלים, נשזר בעיבוד ובהגשה ומכה שורשים בין המילים.

בשלב הזה, אף שלא היה לי מושג לגבי חייו האישיים, ציירתי במוחי תמונה ברורה מאוד של ניק קייב. היה לי ברור לחלוטין מי האיש, אין צורך בקורות חיים, כיוון שהאינטרנט רוקם אשליה של קרבה, של שייכות: אני מדלג שוב ושוב בין קטעים מהופעות ומנסה לזהות הבדלים קטנים בין הביצועים החיים להקלטות המקוריות, מנסה ללמוד את המניירות שלו, את החולשות שלו. תווי הפנים הגסים-משהו קורנים מרוב עוצמה כשהוא שר על מערכות יחסים עקומות ומספר על הגיבורה של Hiding All Away המחפשת אותו נואשות בכל מקום אפשרי.

You searched through all my poets / From Sappho through to Auden /I saw the book fall from your hands / As you slowly died of boredom.

אבל אני לא מת משעמום למרות שהשיר, כמו רבים אחרים שכתב, נמשך ונמשך וטוחן את קצות העצבים. אני מביט מהופנט עד הקתרזיס האדיר שבסיום.

There is a war comin'.

כמה עלוב וחסר תחכום מצדי למצוא עכשיו במילים האלה משמעות חדשה המנותקת מן ההקשר של השיר, ולחשוב שהמלחמה שלו הגיעה, כי ארתור החליק, או מעד, או לא יודע מה.

וזה מרגיז אותי, להידרדר לקלישאות, רק כי איזה ילד לא שם לב לאן הוא הולך. כן, איזה ילד! כי מה אכפת לי בעצם מארתור קייב. אנשים מתים כל יום, כל דקה. אבל הילד הזה היה מבחינתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל המילים של אבא שלו, שהלהיבו אותי עד לא מזמן, שהיוו בחיי עוגן קטן של יציבות הנובעת מכך שאני יודע, כן, יודע בוודאות מה ניק קייב מנסה לומר לי ומה אני אמור להרגיש כשאני מקשיב לו, כל המילים האלה נמסות והופכות לאמירות נבובות כי כולנו נמסים בסופו של דבר וזה מעיק ובלתי נמנע. אני עוקב אחרי הסיקור הצנוע של המוות, מביט בתמונות של המשפחה המבקרת במקום האירוע, בוחן את ההודעה הקצרה והנוגעת ללב שהם שיחררו לעיתונות:

"הבן שלנו, ארתור, מת ביום שלישי בערב. הוא היה הילד היפה והשמח והאוהב שלנו. אנו מבקשים לקבל את הפרטיות שהמשפחה זקוקה לה על מנת להתאבל בתקופה הקשה הזו".

וניק קייב האדם, האב הָאָבֵל, פולש לחיי ומתחיל לסדוק את ניק קייב שבניתי לי בעבודה קשה מול מסך המחשב.

אני מתכונן בנחישות להדוף את הפלישה. בזמנים של שינוי אי אפשר לוותר בלי מאבק על אף נכס של נחמה, קטן ככל שיהיה. אני שואף לשלוט בדימוי שלו בעיני רוחי. אז אני פותח יוטיוב, מרחיב את היריעה, קורא את המילים של כל אחד מהשירים המתנגנים באוזניי ומנסה לפרש אותן בדרכי. אבל הניסיון אבוד מראש כי עם כל דקה שאני משקיע בקרב, ניק קייב של עצמי מתערבב עוד ועוד בניק קייב של עצמו. הדיאלקטיקה עושה את שלה ומניעה את אמות הספים. ובמקום לחשוב על המילים אני מוצא את עצמי חושב על היוצר: הוא כותב המון על מוות, אבל ברור לי לחלוטין שהוא עוסק בו מתוך אהבה גדולה לחיים. רק שלא יפסיק לאהוב אותם. והוא עוסק המון באלוהים (בישות מפקחת בלתי מוגדרת, הוא אומר בריאיון). רק שלא ייתן לדת הדכאנית להשתלט על חייו. והוא נובר המון בנפש. ואת הדברים שהוא מתכוון לומר אני מבין. ואני לא רוצה שהקלישאות שממתיקות את המוות ירדדו את הכוונה שלו, ואת ההבנה שלי, ושעוגן היציבות יתנתק מן האדמה, כי מסובך כל כך למצוא עוגנים טובים בתקופה הקשה הזו.

אז כן, המוות של ארתור קייב מעציב אותי, ועצב הוא עצב גם כשהוא נובע מסיבות אנוכיות. הוא מעציב אותי כי הוא מנפץ את הדימוי, משבש את ההאזנה, מזעזע את הקרקע. הוא מעציב אותי כי מת נער שאת אביו אני מכיר ואוהב ולפעמים אפילו צריך. כי דברים משתנים וזה בכלל לא תלוי בי. כי שינוי הוא לא תירוץ לקלישאות המטביעות את העומק והאמת. כי המוזיקה אמורה להתנגן לנצח, ואם גם היא משתנה, אי אפשר לסמוך עוד על שום דבר ואף אחד.

It ain't that in their hearts they're bad
They can comfort you, some even try
They nurse you when you're ill of health
They bury you when you go and die
It ain't that in their hearts they're bad
They'd stick by you if they could
But that's just bullshit, baby
People just ain't no good

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על ניק קייב הרס הכול

01
חשוב אבל נוותר

אני קורא שוב ושוב ולא מצליח להבין למה הדימוי של ניק אצלך מתנגש עם העובדה שניק הפך ביום אחד, ברגע אחד, לאב שכול.
מה כל כך מנוגד בין שניהם?

02
אליעזר החשמונאי

אתה לא חייב להבין, קורא-יקר. ה"מחשבה" הזו משקפת את מה שהרגיש הכותב שלה. לא כל דבר ניתן להביע במילים שכולם יבינו. ואם לא הבנת - לא קרה דבר... העולם מלא בדברים שגם אני לא מבין.

04
עומר

בסרט הדוקומנטרי הנפלא עליו "20000 יום על פני האדמה", יש קטע, שלאחר מעשה מקבל משמעות טרגית, שבו הוא משווה בין הילדות שלו לילדות של הבן שלו.
שהוא בתור ילד היה עושה רבה שטויות, מסתובב הרבה בחוץ ולמשל קופץ מעל פסי רכבת שניה לפני שהיא עוברת.
לעומת זאת הילד שלו חי חיים הרבה יותר מוגנים/עטופים, הרבה יותר בבית. והוא מצר על כך, שלילד שלו אין את החופש שהוא חווה בילדות בגלל השינויים בעולם הזה.

    05
    תומר

    הי עומר,

    אכן סרט נפלא. הדוגמה שהבאת נוגעת במיוחד, ואני חושב שבאופן כללי הצפייה בסרט השתנתה מאוד בעקבות מה שקרה. פתאום מוצאים את האירוניות הכואבות האלה בכל מקום.

06
ישי

מבטיח לך שחלק מהתחושות שלך עברו גם אצלי.
הכרתי את המוזיקה של קייב כבר לפני מספר שנים, אבל לאחרונה שמעתי שוב ושוב את הפסקול המדהים שיצר לסרט The Assassination of Jesse James by the Coward Robert Ford.
ועל הרקע הזה, החדשות הרעות הללו תפסו אותי לא מוכן, בצורה שקשה לי להבין מדוע, כפי ששאלת אתה.

09
ריקי1

חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון, וגם אם לא, אז זה מה שאני מרגישה:
כשיש אמן כמו ניק קייב שהמוזיקה שלו היא חלק כל כך חשוב מעולמך (כמו בעולמי, כבר שנים לא מעטות), אתה חש שיש מערכת יחסים בינכם, ישנה אינטימיות מסוג מסויים.
המוזיקה מהצד שלו שמדברת אליך ישירות והרגש החזק מהצד שלך - יוצרים סוג מיוחד של מערכת יחסים, מדומיינת, אמנם, אך גם אמיתית מבחינת החוויה שלה.
וכאשר המציאות הקשה פולשת פנימה פתאום, משהו במערכת היחסים המדומיינת הזאת מיטלטל וניסדק. הרגע הכל כך טרגי הזה מחייב אותך לחשוב על ניק קייב לא רק בהקשר למוזיקה שהוא יוצר ולרגש שהמוזיקה שלו מוציאה ממך ולדימוי שיש או אין לך עליו, אלא בהקשר לחיים האמיתיים שלו שמתנהלים בלי שום קשר אליך.

10
לואיז

הקטע היפה הזה שכתבת הזכיר לי איך כשלו ריד מת, הרגשתי כאילו מישהו קרוב אלי מת ושעכשיו, בלעדיו, העולם לא יהיה אותו דבר. מצחיק, כי מה זה בעצם משנה, הרי את המוזיקה שלו אני יכולה להמשיך לשמוע כרגיל...אבל כפי שכתבת - עוגנים. לפעמים עצם הידיעה שאדם אחד מסוים חי ויוצר על פני האדמה הזאת, היא עוגן

12
מאיריס

"TOM Storm"
על כותב אחד - תומר וינר, כותב שני - תומר בן אהרון, וקוראת בשם לואיז (ואחרים):
מרתק אותי צירוף המקרים שבו קראתי ב״אלכסון״ את מאמרו של תומר וינר ״מסביר שכולנו, בעצם, קוראי מחשבות״, ומייד לאחר מכן קראתי את מאמרו של תומר בן אהרון ״מבכה את מותו של ארתור קייב, הבן של ניק״. ואז, קראתי את תגובתה של לואיז שחיברה את הכל ביחד, ולקחה אותי רחוק יותר לסרט ״חייה הכפולים של ורוניק״ של קישלובסקי, ובהשראת דבריה של לואיז (וגם ורוניק): ״כאילו מישהו קרוב אלי מת (או חי), ושבלעדיו העולם הוא לא אותו הדבר...״
מרתקת אותי לא פחות כפילות שמות הכותבים ״תומ(ר)״ שמתקשרת לכתוב - ״כל הקשור לייחוס 'מיינד' לאחרים מכונה 'תיאוריה של המיינד', או בקיצור – TOM.״