שקרים מהחיים נפלאות העבודה מהבית

כשהבטתי בתאריך שעל צג הטלפון הנייד הבנתי שבמשך שלושה ימים ושלושה לילות לא יצאתי מהבית. זינקתי מהכיסא מזועזע, בבהלה עמוקה, ורצתי אל הדלת בכוונה לשאוף אוויר בתירוץ כלשהו, פעוט ככל שיהיה, אולי אקנה מסטיק או עיתון, כזה כמו של פעם, מנייר. אבל באמצע הסלון עשיתי טעות מרה, הבטתי מטה וראיתי שאני מעורטל לחלוטין מלבד זוג תחתונים. ההפתעה הזו חוללה עומס יתר במוחי, והוא איבד את יכולתו לתאם בין רגליי. בן רגע מצאתי את עצמי שרוע על גחוני כשידיי מושטות לפנים, לכיוון הדלת, כמתחננות להימלט. שלושה ימים ושלושה לילות הם די והותר זמן לפתח תסמונת קלה של ניוון שרירים.

וכעת, לאחר כמה רגעי ריכוז, אני מצליח להתרומם בתמיכתו של שותפי היקר לדירה, מר פריג'ידר. אני נאחז בידית ומושך את עצמי מעלה. הדלת נפתחת בצליל יניקה ומגלה לי מדפים ריקים. ריח מוזר עולה מהם, כמו הבל פה מעופש של שיכור המתעורר לאחר שקרן שמש ראשונה נוחתת על פניו. את התריסים הוא שכח להגיף כשחזר בלילה. אני סוגר את מר פריג'ידר, משפשף את הברך החבולה, בודק בזהירות את הסנטר. אין ברירה אלא לצאת לקניות, וכדי לצאת לקניות אהיה חייב להתגלח, להשיב לעצמי קורטוב של צלם אנוש.

במראה הקטנה שבאמבטיה אני רואה פאות לחיים מדובללות וזקן גס. לא זכרתי שהזקן שלי מתארך כל כך תוך שלושה ימים ושלושה לילות! הסוללה של מכונת הגילוח ריקה, ואני תופס מספריים קטנים ומנסה ביד רועדת להשליט מעט סדר בפניי. ההצלחה חלקית ביותר. לאחר כמה דקות הלחיים עמוסות מכתשים כפני הירח. לא נורא, אני מתכנן גיחה קצרה בלבד, אל הסופר. לא! יותר מדי אנשים, אולי אלך אל הפיצוציה, גם שקית במבה תספיק לי, גם שקית במבה תזין אותי די הצורך עד שאוכל להשיב לעצמי את עשתונותיי.

אני מפשפש בארון הבגדים, שולף חולצה, לובש אותה, מזכיר לעצמי שכדאי לשים דיאודורנט. מוריד את החולצה, מוריד משום מה גם את התחתונים, שם דיאודורנט ומתחיל להתלבש מחדש. לאחר רבע שעה אני נראה פחות או יותר כמי שמוכן לצאת אל העולם. האמנם? האם אני באמת סומך על כושר השיפוט שלי בעניינים מסוג זה? שלושה ימים ושלושה לילות אני כלוא בדירה, ובעידן הנוכחי דברים רבים יכולים להשתנות גם בפרק זמן קצר! ממשלות נופלות, טכנולוגיות צצות, אופנות באות וחולפות. אולי ג'ינס זה כבר לא משהו שיוצאים איתו לקניות. אני מצמיד את כפות ידיי לקיר כדי לשאוב אומץ מיציבותו ומנסה לסלק את כל החששות מהראש. יש רק דרך אחת לגלות איפה אני עומד ביחס לעולם: לצאת ולקנות במבה.

לאחר שאני שורך זוג נעליים שמצאתי מתחת למיטה, אני מציץ מבעד לפתח חדר השינה לעבר דלת הכניסה לדירה. הפעם אשמור על ריכוז, אני מדרבן את עצמי, עליי להיות ערני ולהימנע מכל המכשולים שעלולים להיקרות בדרכי החוצה. אני אוזר עוז ועושה צעד ראשון לפנים. סוֹ פאר, סוֹ גוּד. צעד שני כבר מפיח בי רוח חדשה ומעלה על פניי חיוך ואני כמעט ופותח בדהירה קלה כשהטלפון משמיע צלצול יחידי. הצלצול המתוק, הפבלובי, המתריע על מייל חדש. הלחץ שהיה באוויר מתנקז באחת, פעימות לבי מאטות, ואני ניגש אל הטלפון שנח על השולחן בפינת העבודה. זו הודעה מהעורך השואל בעדינות מתי אני מתכוון לשלוח את הטור החודשי. מוזר, אני חושב, הייתי בטוח שכבר שלחתי. ובכלל, על מה כתבתי? בחוץ גשם רך יורד, ואני מפעיל את התנור, מתיישב מול המחשב ושוקע בצג.

שעתיים חולפות. ואולי יומיים.

אני עובד בקצב סדיר, נינוח, בנשימות קצובות.

אני משלים את הכתיבה, ומשם ממשיך בטבעיות למשימה הבאה: תרגום, 5,000 מילה. בטח משהו רציני. ברוך השם, יש עבודה.

***

"מה השיא שלו?", שואלת רונית. היא לובשת חלוק לבן מעל חצאית וחולצה מכופתרת. משקפיה מחודדי-קצוות. המתמחה מפנה את מבטה בציפייה אל החוקר. דוקטור ג'ו מיכאליס הגיע לאוניברסיטת תל אביב לפני שש שנים. הוא מנהל את המחקר הזה כבר הרבה מאוד זמן. לבורנטים ומתמחים באים והולכים, ובשלב מסוים נמאס לו להקפיד על גינונים. כעת הוא מסתפק במכנסי קורדרוי חומים, נעלי הספורט הבלויות שלו וחולצה של אוניברסיטת סטנפורד שקיבל באירוע של המחלקה בימי הדוקטורט. הדבר היחיד שהוא מקפיד עליו הוא התנהלות המחקר. הוא מביט באובייקט מבעד לחלון הזכוכית החד-כיווני.

"ב-2014 הוא עבד חמישה ימים ברצף. בפרק הזמן הזה הוא אכל רק שלוש שקיות במבה, הלך פעם אחת בלבד לשירותים וישן פעמיים למשך שעתיים וחצי. לפי התקן המחקרי זה נחשב לשנ"צ, אפילו לא שינה אמיתית. זה היה הישג מדהים לצוות, ואם תסתכלי ברשימת המאמרים שקיבלת מיונתן, אני חושב שתמצאי את הפרסום שלנו ב…".

"לא פחדתם שהוא יגווע ברעב?", היא קוטעת אותו ומפנה אליו שוב את עיניה הבורקות. ג'ו מיכאליס מושך את זוויות פיו כלפי מעלה. לולא תחלופת המתמחים הוא היה עלול לשכוח בעצמו עד כמה מלהיב המחקר הזה, שעתיד לזכות אותו במשרה בכל אוניברסיטה שרק יבחר. הוא מכחכח בגרונו.

"הקירות של החדר מרושתים בחיישנים שעוקבים אחרי המדדים הפיזיולוגיים של האובייקט. אם יש חשש, אחד מאיתנו מתחפש לשליח ומביא לו קופסה של אוכל מבושל. כשהאובייקט מריח את המזון הוא אוכל בהתלהבות. החיסרון המרכזי כאן הוא קטיעה של רצף העבודה. לאחר ארוחה מלאה האובייקט מסוגל לחזור לתפקד בצורה נורמלית למשך 36 שעות…"

"ומה אתם עושים כשהוא מתכוון לצאת מהבית?", מתפרצת רונית. היא החליטה שעליה להוכיח לדוקטור מיכאליס שהיא חדה וערנית. הטקטיקה שהיא בחרה לשם כך היא לשאול שאלות מתבקשות רגע לפני שהתשובה תגיע ממילא.

"מובן שאנחנו לא יכולים להרשות לזה לקרות. לכן במקרים כאלה אנחנו מזרימים דרך פתחי האוורור אנדורפין מהונדס שפיתחנו כאן. החומר הזה מעורר בו תחושה קלה של שביעות רצון, ובמקביל אנחנו שולחים לו הודעה על משימה דחופה. וזהו, מתחיל מחזור חדש של עבודה".

“שמעתי שמחר יש דיון של ועדת האתיקה…", מעזה רונית.

"או, זה דיון לפרוטוקול", עונה לה מיכאליס בביטול. מאז שקיבל לפני שבועיים התראה חשאית על הדיון אשר עתיד להיערך בדלתיים סגורות, הוא ומקורביו כבר הספיקו לדבר עם חברי מפתח בוועדה. הובהר לו שהם מקיימים את הדיון כדי לצאת ידי חובה, כדי לספק את התקשורת וארגוני זכויות האדם. אך הם לא מתכוונים לעמוד בדרכו. הם מבינים מה מונח על כף המאזניים. מיכאליס כל כך מרוצה עד שהוא מרשה לעצמו להתיר את חרצובות לשונו בנוכחות סטודנטית שפגש זה עתה לראשונה.

"ועדת האתיקה לא תעשה שום דבר. תביני, אנחנו עומדים כאן על סף מאורע היסטורי. מהפכה חברתית ותרבותית שתעלה על כל מהפכות המאה ה-20 גם יחד. לא עוד חששות כלכליים, קיומיים. האדם החדש, שבדור הבא כבר יהיה רוב מכריע באוכלוסייה, מסור למשימתו באופן מוחלט. ממש כמו כל האנשים במעבדה הזו", הוא מלכסן מבט אל רונית. זה המשפט הקבוע שהוא זורק לכל המתמחים החדשים. תרגיל של יישור קו. נדמה לו שדעתה מוסחת.

הוא ממשיך, "ועדת האתיקה בוחנת שיקולים של רצון חופשי. אבל זה בדיוק העניין. לא רק שהתפוקה של האדם החדש תהיה גדולה מאי פעם, אלא שהוא יפיק סיפוק אישי אדיר, מוכח ביולוגית, מהשלמת משימותיו. אנחנו מודדים כמובן את כל ההורמונים הרלוונטיים. זה האיזון המושלם בין צורכי החברה לצורכי הפרט. כל אחד בוחר לעצמו דרך, מקצוע, ואנחנו רק מסייעים לו בשכלול היכולות. התהליך טבעי לחלוטין. אנחנו בסך הכול, איך לומר, היד המכוונת".

רונית הפסיקה להקשיב. היא רק מהנהנת, שקועה בטלפון שלה. לאחר רגע השתיקה מפרה את שלוותה, והיא מבחינה במבטו של החוקר ומתחילה לגמגם. "סליחה", היא מתנצלת, "זה מייל מאחת המרצות שלי". היא בוחנת את פניו ומנסה, "אתה זוכר איך זה, כמה עומס יש בהתחלה…".

דוקטור ג'ו מיכאליס מחייך בהבנה. "ברור, בטח, אני לא עד כדי כך מבוגר". בסך הכול יד מכוונת, נדרשת רק נגיעה קלה. הוא משחרר אותה לענייניה וחוזר להביט באובייקט מבעד לחלון. התקתוק הנמרץ לא פסק כבר דקות ארוכות. הוא עצמו כמעט מסוגל לחוש את הנתק מהסביבה, כמו חומה איתנה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # ספרות
- דימוי שערפיג'מה. תצלום: רנה גדמן.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על נפלאות העבודה מהבית