נשים שוהות לצד חלונות

מסורת אמנותית ארוכת שנים מציבה נשים ליד חלונות. אנחנו מתבוננים דרכן, בהן -- במה הן מתבוננות? דיאלוג עם סדרת צילומים של יעל אנגלהרט
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

ב-1975 הציגה מרינה אברמוביץ' עבודת פרפורמנס בשם Role Exchange. במסגרתה, היא החליפה מקומות במשך ערב בודד עם אישה שעמה התיידדה זמן מה קודם לכן. כך, במקום לנכוח בערב הפתיחה של תערוכתה בגלריה De Appel באמסטרדם, איישה אברמוביץ' את עמדת חברתה במשך ארבע שעות בבית בושת ברובע החלונות האדומים. האישה 'השנייה' – שביקשה ששמה יישאר חסוי – החליפה את אברמוביץ' בתפקיד האמנית בגלריה. כל אחת מהן בדיוק השלימה באותה העת עשור בתחום עיסוקה. הן חלקו ביניהן את שלוש מאות הדולר שהשתכרה אברמוביץ' על עבודתה.

במובנים רבים דווקא לא היה מיקומה המרחבי-גאוגרפי של אברמוביץ' 'ממוסגר' כל כך באותן השנים. זו היתה התקופה בה החלה בשיתוף הפעולה עם מי שעתיד היה להיות בן זוגה לחיים ולאמנות במהלך שלוש עשרה שנים, אמן הפרפורמנס הגרמני אולאי. כשנתיים לאחר מכן יצאו יחד לחיים משותפים בדרכים, בתוך ואן סיטרואן שקנו מהמשטרה הצרפתית. בנוסף, אף על פי ש-Role Exchange הוצגה בהולנד, ב-1975 אברמוביץ' עדיין חיה ולמדה ביוגוסלביה, מקום הולדתה שבעצמו מכיל היעדר מקום ומיקום יציבים.

yael engelhart_8

אך הנה באותו הערב ישבה כל אחת מהנשים במשבצת מוגדרת היטב.
כל אחת מהן הציגה את עצמה לקהל בספקטקל מודע לעצמו, ספונה בחלל סגור מחד, חשופה לחלוטין לעיני עוברי האורח, מאידך. בשני המקרים, בגלריה ובבית הבושת, ההתבוננות בהן וההתבוננות שלהן החוצה תווכה בעד חלון גדול ממוסגר הפתוח לרחוב, שסימן לצופים המזדמנים כי הם רשאים ואף מוזמנים להיכנס.

במאמר שעוסק במיצג ונכתב ב-2003 כותבת אנה נובאקוב שאברמוביץ' ביקשה לחקור את השימוש של החלון והדלת – המעבר – כמטאפורות רב-ממדיות ששואלות משהו על אודות הממשק שבין המרחב הפנימי לחיצוני, בין המרחב המסחרי לבין זה המיני, בין צופה למופע, בין אמנית לנערת ליווי, בין אני לאחר/ת. אברמוביץ' מצוטטת במאמר באומרה שהיא התעניינה לא רק בחללים עצמם, אלא בחלונות שלהם ספציפית, ובהיבטים מוסריים של מרחב ארכיטקטוני. "ישבתי שם בזמן שכולם התבוננו בי, מחצו את האגו שלי לגובה אפס. לבתי הבושת יש חזות צבאית. הכול בהם תועלתני. לכל אובייקט יש פונקציה".

yael engelhart_3

לפי נובאקוב, החלונות מתפקדים כמעין בולם שקוף, פרגוד רפלקסיבי בין החוץ לבין הפנים, אך כזה שתנועה מסוימת גם חולפת מבעדו – ממברנה דקיקה הנמתחת בין גוף פרטי לבין גוף ציבורי. בה בעת, החלון ממסגר את תשוקות הצופה, בעוד שהנצפית ניצבת עבורו כבמסגרת של תמונה. כלומר, החלון רוצה להקים חציצות, קרומים והגדרות במרחב הארוטי, בתוך הפנטזיה המינית עצמה. החלון מגלם נקודת אחיזה ארכיטקטונית שדרכה מובנית המיניות הגברית והנשית, דרכה היא מתכוננת, מדובררת, ודרכה היא גם מפורקת. לפי הארכיטקט לה קורבוזיה, מציינת הכותבת, "החלון הוא האדם עצמו".

נובאקוב אף מצטטת את האדריכל אדולף לוס באומרו כי חוץ הבית צריך להזכיר ז'קט מחוייט, מסכה גברית ללא תפרים, מלוכדת וקוהרנטית, ואילו פנים הבית – את אתר המיניות והרבייה.

2.

בהיסטוריה של האמנות, ובעיקר בהיסטוריה של האמנות האירופאית, נשים שהו זמן רב לצד חלונות. נאמר שדיוקן של גברת שצייר בוטיצ'לי, המתאר את סבתו של הפסל בן זמנו של בוטיצ'לי, באצ'יו באנדינלי, נבדל מפורטרטים אחרים מאותה התקופה (1470 בקירוב) בשל הפרונטליות של דמותה ההרה, ובשל הנחת כף ידה של המצוירת על משקוף החלון.
נערה קוראת מכתב מול חלון פתוח בציור של יאן ורמר, הצייר ההולנדי מהמאה ה-17 המוכר בזכות "נערה עם עגיל פנינה". ובציור אחר שלו – צעירה בשרשרת פנינים, מול חלון גם היא. השמלות של שתיהן מזהיבות באור החודר פנימה.

yael engelhart_7

אישה מתבוננת בתורן אלכסוני מעט, המסמן תנועה של ספינה חולפת, בציור של קספר דוד פרידריך. הסתגרותה בבית, כשבחוץ הנמל נע ונד, כמו מבקשת להדגיש את אותו סיפור ישן של כליאה וכמיהה ("היא יושבה בחלון"). בציור של קונסטנטין קורובין מ-1887 שתי נשים עומדות במרפסת, האחת לבושה שחורים והשנייה לובשת לבן, אך עוטה מעליו רדיד שחור, נוטף גדילים. אלו נשים ספרדיות, אחרות, רוחשות סוד, מביטות בסקרנות, מסתתרות אולי, בחלון המרפסת. נשים ונערות ערומות וערומות חלקית מול חלונותיו של הצייר הצרפתי-פולני בלתוס, נמצאות על הסף. על סף התבגרות, התמוטטות, נפילה או קריסה, בוודאי שכפירה כלשהי, ובו בזמן נפרדות מכל אלה, אוטונומיות, יציבות כבניין שמגיח מבחוץ. נערה תכלכלה-אפרפרה כסביבתה ניצבת בחלון של סלבדור דאלי, מתבוננת בים ובקו אופק קרוב של אדמה. הציור הוצג לראשונה ב-1925 וזכה לשבחי הביקורת בכל עיתון בן התקופה (כיום מזכיר לי יותר כריכה של רב מכר, נניח).

פיקאסו צייר כמה וכמה נשים בחלונות, חלקן ישובות בפרופיל, האור הנופל עליהן מצליח כמעט להיות מימטי בעוד שום דבר אחר בציור איננו. לפחות אחת מהן בשחור ולבן מביטה בעין בודדה, פעורה, החוצה. בזו אחר זו נשים וחלונות בציוריו של אדוארד הופר, מתבוננות אמנם בערים ובנופים אמריקאיים, אך כאלה שעורגים לאדריכלות הצרפתית, לחלונות שננעצו בבניינים אחרים ולגגות המנסארד שאהב, מציפים את ניכור המודרנה אך בו בזמן גם פסטורליה, כלומר, את השקט וההסתפקות במועט של העניים והנדכאים.

אישה שוכבת ליד חלון בית המלון בציור של לוסיאן פרויד מ-1954 והיא צהבהבה, ואולי חולנית, בדיוק כמו לבני הבניין שממלא את הנוף כולו, וגבר מושחר כתוצאה מהאור האחורי עומד בצד מיטתה, פניו לא מופנים לחלון ולא אליה, אלא אלינו, המציצים בהם מבעד חלון אחר. אישה אדמונית בחולצה צהובה סוערת ונרגשת בציור של רוי ליכשטנטיין מ-1963, רוח מתפרצת ומעיפה את הוילונות משני צדיה, והחלון ממסגר אותה רק בקושי, כמו ריבוע קטן לאורכו של פילם שמתאמץ להכיל את חלקיק התנועה שבתוכו.

yael engelhart_1

חוקרות אמנות כתבו על החלונות המופיעים בפורטרטים איטלקיים מהמאה ה-16, והאופן בו הם מדגישים את היות הנשים שיושבות בהם חפצים יפים להתבוננות, נוצצים כתכשיטים בוויטרינה. כתבו גם על כך שבקומדיה דל-ארטה האיטלקית באותה המאה, כשסוף סוף הותר לנשים לשחק על הבמה, תפקידיהן נכתבו או בוימו ככאלה שמציבים אותן תמיד במרפסות או בחלונות, שמהם נשקף רק הקהל הצופה בהן.

כותבות אחרות השיבו שהחלון דווקא פותח מרחב לימינלי שמשנה את מהותן של היצירות שבתוכן הוא נפער. עם החלונות ברקע, אלו לא רק נשים המדגמנות עבור גברים-ציירים ומצויות בתצוגה מבלי שליטה על אופן ייצוגן. החלון מהווה תזכורת להיותן של הנשים עצמן צופות על אחרים מבעד לחלון, אשר מאפשרות מתוך בחירה ובאופן אקטיבי את הפנייתם של מבטים נוספים אליהן, מבטים שאינם בחזקתו של הצייר.

ישנה גם מסורת ארוכת שנים אחרת של נשים בצד חלונות, שאינה מיוצגת בעבודות אלו ובכתיבה העוסקת בהן. בארכיטקטורה האיסלאמית שכיחים הפתחים הצורניים בשלד המבנה עצמו, חלונות שצורתם כצורת ערבסקה הנקראים משרבייה, עשויים עץ או אבן ונחתכים מראש בקירות בכדי לאפשר לאוויר ולאור להיכנס אל תוך הבית, למרחבן של נשים, אך גם כדי שתוכלנה להביט החוצה, אולי בדומה לרעיון העומד בעיצובם של הבורקה והחיג'אב.

yael engelhart_9

צורה זו קיבלה זה מכבר כמה התייחסויות מעניינות גם בארץ. האמנית רימה ארסלנוב שמכירה את המשרבייה היטב מילדותה באוזבקיסטן, יצרה אותה מחדש באובייקטים פיסוליים. האחד עשוי עץ, גדול ומכוסה בפרווה, האחר עשוי סוכר. ארסלנוב גם הטביעה אותה כאורנמנט ברקעים של כמה מציוריה. מעצבת האופנה אודליה ארנולד השתמשה באלמנט המשרבייה בקולקצית הקיץ האחרונה שלה, שנקראה על שמו. האלמנט הופיע הן במובנו הדו-ממדי, כדפוס, והן במובן התלת-ממדי, כחלון, חלון עבור הגוף עצמו, המבקש בו בזמן גם מעטה מגן וגם זרימת אוויר פתוחה, דו-כיוונית.

ב-2011 נאצרה בידי סטודנטים לאמנות תערוכה בשם "נשים, חלונות והמילה הכתובה" במוזיאון Lowe במיאמי, אשר דנה בחלון הפונה אל המזרח שממנו מתבוננים מערביים בנשים מוסלמיות, בחלונות-תמונות שלתוכם מביטות אותן הנשים בהתבוננן באמנות מערבית, בשיבוש סטריאוטיפים על אודות הרעלה ובמילים הכתובות בערבית הנשזרות תדיר באמנית נשית מוסלמית.

3.

החלון כדבר מה שנעוץ במבנה רחב יותר ומאפשר הצצה פנימה משמש מטפורה שגורה. העיניים הן החלון לנפש, או בדומה, בתיאוריות בלשניות שהתיישנו בינתיים, המילה נתפסה כחלון למשמעות. תיאוריות ספרותיות פשוטות יחסית ראו ביצירה הספרותית חלון לנפש הסופר או הסופרת. הגישה הסטרוקטורליסטית האמינה, בעצם, שניתוח ספרותי הינו לא פחות מחלון למבנה הנפש האוניברסלי באשר הוא, לתרבות כולה, לאדם, לכתיבה, לקיום.
התייחסויות אלו לחלונות, אף על פי שהן מאפשרות למרחבים לפעפע זה לזה, מניחות ספירות נפרדות, מופרטות, שקיומן קודם לחלון, משני צדדיו. ברבות מהן דומה שהאישה לא רק שעומדת בחלון, אלא היא החלון עצמו – האישה היא הפרט אשר בעדו מנסה המערכת התרבותית והשפתית כולה להתבונן בעצמה, כאותה החציצה השקפקפה שנמצאת תמיד גם מבחוץ וגם מבפנים. ניתן גם לומר שהאישה היא החלון שבעדו מנסה המערכת, הסטרוקטורה, לגעת בעצמה, במעין פעולה אוטו-ארוטית שהיא תמיד קודם כל מבנית, מערכתית (ואולי כל ארוטיקה היא כזאת).

yael engelhart_4

הדבר מזכיר שני ציטוטים מוכרים מאד, מפתים מאד, כל אחד בדרכו. האחד אומר שאין כלי האדון יכולים לפרק את ביתו של האדון (אודרי לורד, 1984). השני אומר שרעיון הוא לבנה, אשר ניתן להשתמש בה כדי לבנות בית משפט של הגיון, או שניתן במקום להשליך אותה דרך חלון (ז'יל דלז, 1980). שניהם נשמעים נכונים, אך הראשון מוציא מכלל שימוש את השני. אם הלבנה היא שבונה את הבית, היא לא תוכל לפרקו או לנתצו. ולא רק הלבנה לא תוכל, גם החלון עצמו לא. ההתבוננות והקריאה מבקשות שוב ושוב לצבוע בפיגמנט את מה שהיה קודם לכן "שקוף" ובכך לחשוף אותו. אך אולי ההיפך הוא שקורה כאן, במבט בחלונות ובנשים שלצדן? אולי מעולם לא היו שקופים, אלא אטומים לגמרי, או שלכל היותר, מזווית מסוימת ומכוסים אד כפור אירופאי, יכלו להיות מראה. אך בכל אופן, בהיותם חלק מהפיגום עצמו, לעולם אי אפשר יהיה לראות מבעדם החוצה (וגם לא לצאת).

יעל אנגלהרט היא צלמת אדריכלות ואדריכלית, בוגרת בצלאל. הסדרה המוצגת כאן, ששמה Intimate Structures, צולמה כולה בחורף 2011, בגרמניה ובפריז, והיא ממשיכה את עיסוקה המרכזי של אנגלהרט כצלמת בגוף ובסביבה, בהקשרים שונים של המונחים.
בצילומים נראים שיכונים ידועים בשוננברג אשר בנויים על בונקר, איזור תעשיה בפרנקפורט, מבנה פוסט מודרני בברלין המשמש כספא ואדריכלות קומוניסטית, וחברתה מריון בפריז. אנגהרלט שבה לרבים מהמקומות וצילמה אותם פעם אחר פעם, ואלו היוו מעין נקודות אחיזה עירוניות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על נשים שוהות לצד חלונות

01
פרנסואה אן-ליז

רשימה יפיפיה, מעין. מצאתי אותה כאחת העשירות והמרשימות ביותר שלך מבחינת הידע הטמון בה, ואחת הלכידות ביותר שלך מבחינה רעיונית. אקח איתי, ללא ספק את המשפט המקסים ובו דימוי החלון לממברסנה דקיקה המפרידה בין הגוף הפרטי והגוף הציבורי; את המילה השימוש במילה "שקפקפה" (המילה פשוט הצחיקה אותי); ולא אשכח גם את המשפטים האחרונים המוחצים והפיוטיים שלך. הם פשוט נהדרים. ולבסוף, ה"גם לא לצאת" שבסוגריים - מרגש, מטריד ורב עוצמה בעיניי.
מלבד האסוציאציה השחוקה של "חלון אחורי" של היצ'קוק (שהימנעותך מאפילו להזכיר אותה רק ממחישה לי עד כמה מעמיק הידע שלך - פשוט היו לך מספיק דוגמאות, מעניינות יותר, גם בלי זו), עלתה לי מחשבה על מושג ה"דבר" של לאקאן (קטונתי מלהבינו לעומקו), ועל הפונקציה החברתית והתרבותית של מושא התשוקה של התרבות שהנו המסמן הריק; ריק, אבל איכשהו, כמעט תמיד, בכל תקופה, מתמלא באיזשהו דימוי של אשה (הדוגמא הספציפית שהוא נותן היא הגבירה החצרונית); ואני יכול לראות דמיון בין הפונקציה של המסמן הריק הזה לבין הפונקציה של החלון עצמו, ושל האשה שהיא החלון, אשר דרכה מנסה המערכת התרבותית להתבונן בעצמה - אם לצטט אותך. סתם, הזכיר לי את זה, אז חשבתי ששווה לציין זאת.

02
גדעון גולדמן

במדבר בהר ביער ובים אין דלתות או חלונות.
בעלי החיים מסמנים טריטוריה בריח מגופן.
בני האדם זקוקים למחיצות וגבולות.
הדלת לחסום והחלון להציץ.
הדלת אטומה החלון שקוף
הדלת גברית החלון נשי.
הדלת מבוהלת לא לוקחת סיכון
החלון אמיץ בבואה פנימה והחוצה

03
רחל

אכן גם אני שותפה להרגשה של עושר יצירתי ופורה של מחשבות ואסוציאציות, שהייתי רוצה להמשיך כפי שעשה קודמי בתגובתו, בכישרון רב.
התמונה שהדהדה בתוכי באופן החזק ביותר, זו התמונה בה אין רואים חלון, אבל מבינים דרך השתברות קרני האור על גופה של האישה, שהיא ניצבת מול חלון. ולכן, אני נשארתי יותר עם המחשבה על המפגש בין פנים וחוץ, על הדיאלוג הנרקם ביניהם, כיצד הם משפיעים האחד על השני, החוץ שחודר לתוך... ואיזה אימפקט יש לו על הפנים, כמה הכרחי המפגש בין הפנים לחוץ, כדי שמשהו חדש יתרחש, כמה חשוב שיהיה פתח, סדק, שדרכו ייכנסו ואולי גם יצאו- דברים, שדרכו תהיה תנועה, חיים...
תודה מעין, על התנועה שאת מאפשרת דרך החלונות שאת פותחת בפני.

04
דינה

נהניתי מאד מהכתוב ובעיקר מההקשר של חלונות, נשים והצצה לנפש פנימה.
בהמשך לדבריו של גידי, הייתי מוסיפה שאצל הגברים עניין החשיפה הרגשית, הוא בדרך של "הכל או לא כלום" ואילו אצל הנשים זה יכול חשיפה חלקית שיש בה מינון מותאם לרצון האישה ולמצב. וכך היא הדלת הנעולה או פתוחה לעומת החלון שיכול להיות מוגף, או פתוח עם וילון, או עם תריסים חצי פתוחים ועוד.
ועוד מעין, הפעם הבנתי הכל. נראה שמשהו בכתיבתך השתנה.

05
הדר

רשימה יפה מאוד. כדאי להזכיר את דבורה שרה על אם סיסרא:
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא-- מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.

06
דליה

כדאי להוסיף את ההבט החברתי: נשים בחלון הן נשים בבית, במרחב המוגן והסגור - להבדיל מן המרחב הציבורי שהיה שמור לגברים במשך תקופות ארוכות (ובכלל זה המרחב הציבורי של הבית, למשל הדיוואן האסלאמי שהנשים מודרות ממנו ויכולות רק להציץ בו מבלי להיראות דרך המשרבייה). בתרבויות שונות עד היום הנשים מצוות להישאר בבית, או להתכסות לחלוטין כאשר הן יוצאות למרחב הציבורי.
לעניין הלבנה שהוזכרה במאמר - אפשר להוסיף את הלבנים שניתצו חלונות בידיהן של הסופרז'יסטיות במאבקן על זכות ההבצעה באנגליה.

07
ליטל א.

"דומה שהאישה לא רק שעומדת בחלון, אלא היא החלון עצמו"; כן כן ושוב פעם כן! ומה אם העונג הסקופופילי כלל איננו נעוץ באובייקט שמעבר לחלון אלא בחלון עצמו, דהיינו, בשקיפות (שקפקיפות?) של החלון, שמגלמת הבטחה תמידית בלתי ניתרת להפרה מעצם זכוכיותה, לראות את כל מה שמתרחש מבעדו (שקיפות מלאה, וכל זה)? וחוץ מזה, אולי דמויות הנשים שטופות האור מסתכלות על ההשתקפות של עצמן בחלון (אני היחידה שעושה את זה)?

08
משה אורין

מאמר מצוין, רגיש וחכם. וכמובן התגובות המעשירות. תוך כדי קריאה נזכרתי במוטיב חזק מאד המופיע אצל המשוררת לאה גולדברג: "מבט וחלון וראי". נפלא.

תודה על הסקירה המעניינת של האשה בחלון, אני דווקא מתייחסת לאשה כסובייקט המתבוננת מבעד לחלון ורואה את החוץ פרוש לפניה נקודת מבט שונה מזו של הנמצא בחוץ הזה נקודת מבט מתצפתת רחבה יותרמצד אחד ועמוקה יותר כי היא מודעת לקשר בין הפנים לחוץ והווה אותו.