סודות מתיבת הזבל

קרב המוחות בין יוצרי דואר הזבל ובין מסנניו מגלה לנו מי אנחנו ומה היינו רוצים להיות
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

תיבת ה'ספאם' שלי מכילה כרגע 46 הודעות. אלה כוללות הודעות אמתיות ומזויפות: הודעות על זכיות בלוטו ועל פרס של 2.5 מיליון דולר שאיש לא טרח לתבוע מ'הבנק העולמי'; הודעות מכתובות מייל (שנפרצו) של מכרים ותיקים המובילות אותי לכתובות אינטרנט ארוכות עם סיומות של אתרים באוקראינה; הודעות 'ווטסאפ' מזויפות; בקשות לתרומות מגופים שאינם למטרות רווח ומקבוצות פוליטיות, וצרורות של פרסומות מחברות אמתיות.

הנחתי להודעות האלה להצטבר במשך יותר מחודש (כדי להבטיח לעצמי מקורות ראשוניים לכתיבת מאמר זה, נמנעתי מלמחוק כל מה שהגיע לתיבת דואר-הזבל שלי אחרי 10 בפברואר 2017). האם 46 זה הרבה? שימו לב: בשנת 2012 העריכו חוקרים כי כמאה מיליארד מיילים נשלחו מדי יום, ומתוך המבול הזה 88% היו, כנראה, הודעות ספאם. לאור הנתונים האלה, קצב קבלת הספאם שלי – בערך 1.5 הודעות כאלה ביום – ולא כולם באמת הודעות זבל – מעיד על התחכום המפעים של תוכנות הסינון של ג'ימייל. הוא גם מעיד על יכולת ההסתגלות המעוררת התפעלות של משגרי הספאם, המצליחים תמיד להקדים בצעד אחד את המוחות המבריקים ביותר של עולם המחשוב – ומקדימים "בשלושה עד ארבעה צעדים" את תקנות החוק, כפי שהשופטת לשעבר בבית המשפט העליון של קליפורניה, ג'ניס בראון, ניסחה זאת בדיון בתביעה משנת 2003 שעסקה ב'ספאם'.

אפילו מיילים 'אמתיים' הדיפו לעתים קרובות ניחוח של 'ספאם'. שורת הנושא בהודעה שקיבלתי מחברת יחסי ציבור, שמשום מה (ובלי שום טעם) משגרת אליי הודעות כבר שנים, היא: "[שם החברה נמחק] מבטיחה כעת 25 פרסומים בתקשורת כבר בחודש הראשון שבו תשכור את שירותיה", הבטחה שנראית מפוקפקת לא פחות מההבטחה להשיר עשרה קילוגרמים בשבוע. הודעה אחרת, שנשלחה על ידי מה שנראה כמו חברת שיווק אמתית לגמרי, מתארת את מקום התרחשותו של אירוע שהיא מקדמת בז'רגון כה מוכה קלישאות, עד שנדמה כי רק תוכנת 'בוט' הייתה מסוגלת לכתוב אותה: "[שם המקום נמחק] נולד מתוך כמיהתה של תשוקה מעורבת למצוא את נקודת החיבור המשותפת, והוא מונע בכוחם של חבריו המגוונים". אלה הודעות אמתיות, אבל נשמעות דואר-זבליות מספיק, כדי לגרום לאלגוריתמים של גוגל לגלגל את עיניהם.

את התודה על השפע הנוכחי של ה'ספאם' אנחנו חייבים לשני עורכי דין. הנחשול העצום הראשון של דואר הזבל הפרסומי האלקטרוני החל בעזרתם, בשנת 1994. באותם ימים, דואר אלקטרוני אישי לא היה מקובל ורבים תקשרו באמצעות Usenet, רשת של קבוצות דיון שהיו פופולאריות בראשית ימי האינטרנט. חברים בקבוצות דיון כאלה הם שכינו את ההודעות הבלתי רצויות החוזרות ונשנות בשם 'ספאם' [הלא הוא הבשר המשומר בקופסאות], בהשראת המערכון הנודע של מונטי פייתון, שבו חבורה של ויקינגים נכנסת למסעדה ושרה שיר הלל ל'ספאם, ספאם, ספאם, ספאם! ספאם, נפלא!"

באפריל של אותה שנה, שני שותפים במשרד עורכי דין המתמחה בהגירה, הדגימו את כוחה המדהים והמעצבן של הטכנולוגיה החדשה: הם שלחו פרסומת לשירותיהם לששת אלפים קבוצות דיון כאלה. על פי הדיווח ב-Berkeley Technology Law Journal, תחת הכותרת “Spam—Oy, What a Nuisance!” עורכי הדין המיטו על עצמם "מבול של שטנה", וגרמו לספק האינטרנט שלהם צרות כאלה, שהוא מיהר לסגור להם את החשבון. למרות הזעם, תרגיל הפרסום הזה הביא להם לקוחות חדשים, לטענתם, והתברר כמועיל. אבל חשוב מזה, "עסקים, ועמם רמאים ומפיצי פורנו, זיהו את ההזדמנויות העסקיות העצומות הגלומות בכלי התקשורת הזול וההמוני – האינטרנט".

זינוק מהיר להווה, ונדמה שהרמאים וסוחרי הפורנו כבשו את העולם. למרות המוניטין היותר-מדוחה של ה'ספאם', הוא עדיין לא לגמרי חסר תועלת. אם תתבוננו היטב, תבחינו כי בפחי הזבל הדיגיטליים שלנו, העולים על גדותיהם, ישנם פרורים של תובנות בנוגע לתרבות הדיגיטלית ולחרדות והערכים שלנו כיום.

חשבו על הודעות הזבל עצמן. כשאני מציץ בתיבת המייל שלי, אני מזהה רצף של 'ספאם'. הוא נע בין הנכלולי להחריד (שורת הנושא: "ה-2,500,000.00 דולר שלך, בכרטיס משיכה מהבנק") למעורפל (שורת הנושא: "מימון עסקי חוזר והדול", הודעה שנשלחה אליי מ'חברת מימון עסקי' בכתובת ביתית בלונג איילנד). בקצה השני ישנן הודעות הזבל-לכאורה, מיילים שנשלחו מחברות אמתיות, המושלכים לתיבת ה'ספאם' בגלל הטקטיקות והניסוח הספאמיים.

כמו כן, אף שזה נשמע לא הגיוני, תיבות ה'ספאם' המוצפות שלנו הן למעשה סימן לכך שה'ספאם' עובד. אפשר לומר לא מעט דברים על הספאמרים, אבל הם לא בלתי הגיוניים. הם יודעים שיש להם לקוחות פוטנציאליים המתחבאים באיזושהי פינה נסתרת ברשת, והם מוכנים לרסס עשרות מיליוני הודעות – תפוקה אופיינית ביום עבודה של 'בוט' יעיל – כדי למצוא אותם.

רבים, כמובן, מעוניינים בעסקה שלא תאמן לרכישת גלולה כחולה קטנה, גם אם היא נושאת את השם V1agra, Viag!ra או כל איות אחר שמצליח לעקוף את מסנני הדואר האלקטרוני ועדיין לספק גרסה שתאפשר לנמענים לזהות את המוצר. למעשה, הצעות למכירות 'ויאגרה' זולה הן דוגמאות כל כך מובהקות ל'ספאם' – מחקרים שונים טוענים שזהו המוצר הנפוץ ביותר בפרסומי דואר זבל – עד שבשנת 2007, ה-American Scientist הקדיש מאמר שלם לנושא, “Computing Science: How Many Ways Can You Spell V1@gra?” מחבר המאמר חישב כי ישנן למעלה ממיליון אפשרויות לכתוב 'ויאגרה' בצורה שתחמוק מהפילטרים ותערים על קהל היעד.

ויאגרה, מצעד גאווה, ונקובר

ויאגרה: מצעד הגאווה בוונקובר, 2012. תצלום: ג'יי סיגרס

וזה לא רק !יאגרה. האמת היא, שאנחנו מקליקים על הרבה מאוד הצעות שלא ביקשנו. בדו"ח מקיף משנת 2012 שכותרתו "כלכלת הספאם", החוקרים ג'סטין מ. ראו (Rao) ודייוויד ה. ריילי (Reiley) העריכו כי ה'ספאם' מניב בערך 200 מיליון דולר בשנה. וזאת תחת ההגדרה הצרה של 'ספאם' ששימשה את ראו וריילי במאמרם, כ"דואר זבל מסחרי". אם מונים גם דואר 'דיוג' (Phishing), סוג של גניבת זהות שבה הנוכלים משיגים במרמה את הפרטים האישיים או המידע הפיננסי של קורבנותיהם, הקופה גדלה באורח משמעותי. על פי ה'הפינגטון פוסט', תרמיות כאלה גובות כמעט 500 מיליארד דולר בשנה.

אולם ערכו האמתי של ה'ספאם' הוא בחשיפת החששות והחולשות שלנו. לא במקרה כמעט כל הודעת זבל כזו שרובצת לה ללא הפרעה בתיבת המייל שלכם מכילה בחובה הבטחה ליותר כסף, יותר שיער, פחות שומן בבטן, בריאות טובה יותר, פין ארוך יותר או זקור תמיד, מצב רוח משופר. למעשה, ה'ספאם' שלנו מעיד עלינו יותר מאשר על הספאמר, שאינו אלא אופורטוניסט. נוכל-העל הכותב בשגיאות, זה שאולי יש לו קשרים במאפיה הרוסית, המפגיז את תיבות המייל שלכם, לא נולד אתמול, אתם יודעים.

כדי להבין מהם אזורי חוסר הביטחון של חברה, די להציץ בתיבת ה'ספאם' שלה (או בעגלות הקניות – יש ביניהן, כנראה, חפיפה לא קטנה). הודעות כאלה עשויות להיות מוזרות, מצחיקות, לקויות או כל האפשרויות גם יחד – ראו "ה-2,500,000.00 דולר שלך, בכרטיס משיכה מהבנק" – אבל כמכלול, הן לא כל כך אקראיות. מתחת לאיות הנורא ולפונטים המזוויעים טמונים נושאים שאינם משתנים: יופי, נעורים, גאוותנות, פחד.

ניתן למצוא משמעות רבה במשהו שנראה כל כך טריוויאלי. במאמר שפורסם ב-2011 בכתב העת לביקורת האמנות "אוקטובר", “Digital Debris: Spam and Scam”, האמנית והמבקרת היטו סטיירל (Steyerl) טוענת בלהט כי הקשר בין ה'ספאם' והעולם הבלתי מקוון (קרי: האמתי) רופף הרבה פחות מכפי שהיינו מעדיפים לחשוב. "אם כי נדמה שאין להם משמעות, החורבות הדיגיטליות מעוגנות היטב במציאות הגשמית", היא כותבת. מוצר המזון 'ספאם' הוא מטאפורה הולמת ל'ספאם' המטריד המגיע במייל – לא רק משום ששניהם הם סוג של קוריוז. המזון 'עבר במטחנת הבשר של תעשיית המזון' אומרת סטיירל, ממש כמו קידום המכירות הממוקד, המוזר, הלא אישי והתעשייתי, או לפחות מתקדם מבחינה טכנולוגית, המגיע לתיבת הדואר האלקטרוני שלנו.

גם מוצר המזון וגם מוצר המייל הם תחליפים לא אותנטיים, המציעים תרופות סינטטיות לתחלואי המודרניות:

"ברור לגמרי כי מרבית המוצרים המשווקים באמצעות ספאם אלקטרוני נועדו לשפר את הופעתנו החיצונית, את הביצועים שלנו ו/או את בריאותנו. דואר זבל הוא פורמט שמנסה לפעול על גופים: על ידי ניצול של דמויות חיקוי שכולן אנשים המסוממים באותה מידה, משופרים, רזים במיוחד, פעילים במיוחד וחרמנים במיוחד, הלובשים שעונים מועתקים בכדי להגיע בזמן לעבודות השירות שלהם".

מזווית ראיה זו, ה'ספאם' אינו שונה כל כך ממוצרים בנקאיים, תכשירי יופי ומוצרי בריאות מפוקפקים שמשווקים בתשדירי שירות באמצע הלילה, או במודעות הללו ברשת, שמפתות אותנו ללמוד את 'יתרונות התכסיס האחד המוזר ביותר'. במובן הזה, ניתן לראות בדואר זבל גרסה מוגזמת של תעשיית הפרסום, שגם היא משתמשת בתשוקה שלנו להיות צעירים יותר, בריאים יותר, סקסיים יותר, מאושרים יותר ומיוחדים יותר.

דואר זבל הוא ארטיפקט, מוצר מלאכותי – או ליתר דיוק, קבוצה של טריליוני מוצרים מבחילים ומלאכותיים – של התקופה הנוכחית. מה שניתן ללמוד ממנו, זה שמישהו, במקום כלשהו, תמיד ינסה להרוויח על חשבון חוסר הביטחון והחרדות שלנו. משווקי הוויא@רה של היום הם אותם שבעבר מכרו שמן נחשים. התוספים המזויפים משתנים, וכמוהם טקטיקות המכירה, אבל התשוקות נותרו כשהיו. למרות ההבטחות המהפכניות, עולם המחשבים עדיין לא הצליח לפצח את בעיית הדימוי העצמי הירוד. פתרון כזה דורש כנראה באמת תכסיס אחד מוזר ביותר.

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אדם מ. רוזן (Rosen) הוא כותב ועורך ספרים עצמאי בנאשוויל, דרום קרולינה. בעבר שימש עורך בהוצאת Oxford University Press ופרסם מאמרים ב-TheAtlantic.com, the Baltimore Sun, the Awl, the Onion ועוד.

מקורות:

The Economics of Spam, Justin M. Rao and David H. Reiley, The Journal of Economic Perspectives, Vol. 26, No. 3 (Summer 2012), pp. 87-110, American Economic AssociationSpam—Oy, What a Nuisance!, Adam Mossoff, Berkeley Technology Law Journal, Vol. 19, No. 2 (Spring 2004), pp. 625-666, University of California, Berkeley, School of LawComputing Science: How Many Ways Can You Spell Vagra?, Brian Hayes, American Scientist, Vol. 95, No. 4 (JULY-AUGUST 2007), pp. 298-302, Sigma Xi, The Scientific Research SocietyDigital Debris: Spam and Scam, HITO STEYERL, October, Vol. 138, Digital Art (Fall 2011), pp. 70-80, The MIT Press

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "ספאם",קופסאות של בשר משומר. תצלום: sandwich

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אדם מ. רוזן, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק