סודו של הוֶרֶד

ורד סמוק וביישן גדל בקצה הגן.
יפה היה הוורד, כי פרחים יפים הם. ניחוח נעים היה לו, כי ניחוח הוורדים תמיד נעים הוא.
רק קוצים לא היו לוורד הזה.

באו אל הגן חוקרים מלומדים ובחנו את הוורד האדום.
חוקר אחד אמר: "ורד בלי קוצים, מוזר!"
מלומד שני אמר: "מוזר מאד!"
ושלישי הנהן: "באמת מוזר..."
ובאו משוררים וכתבו עליו שירים ובאו ציירים וציירו אותו. יפים היו השירים והציורים, אבל הוורד היה יפה מהם.
ועוד מלומדים באו מרחוק לראות את הוורד שאין לו קוצים.
מלומד אחד התבונן בו וחזר ובחן אותו בזכוכית מגדלת ומדי פעם היה מזליף ריחות חריפים.
"משונה," מצמץ המלומד בעיניו הקטנות: "הוורד הזה אדום מכל הוורדים בגן." ימים אחדים חזר ובדק אותו וגם את הפרחים שצמחו סמוך לו בחן, כשהוא מדבר אל עצמו במילים סתומות וארוכות, שאיש לא הבין את פשרן.
בסוף רשם המלומד בפנקסו הירוק: אין זה ורד בכלל. זהו פרח מסוג אחר, צריך להמציא לו שם. המלומד הוסיף בקול: "עצוב להיות פרח בלי שם. אני מוכן להתיר לו להשתמש בשם משפחתי."
"אתה טועה!" כעס הגנן, "זהו ורד אמיתי! והרי אני יודע מה שתלתי בגן."
בידיו השזופות ליטף הגנן את גבעוליו הירוקים של הוורד והצטער צער רב, שאין לוורד הזה מה שיש לוורדים אחרים.

"די, אל אניח לאיש להתקרב אליו. אם אין הוא מצמיח קוצים לשמור על עצמו – אני אשמור עליו," חייך הגנן אל הפרח. בעצמו היה מרחיק מדי בוקר את פרת- משה-רבנו. החיפושית העקשנית הזאת אהבה להירדם בגביע האדום וללגום מתוכו אל טל הלילה.
"שמעי פרת-משה-רבנו, אפילו נסיכה בת-מלך אינה זוכה למיטה כזאת," היה הגנן לוחש והוורד היה שומע.

בוקר אחד אמר הגנן, כדרכו, "בוקר טוב וורד!". הפרח שתמיד שתק, נער את הגבעול וענה: "בוקר אור גנן!"
נדהם הגנן והוורד הוסיף: "תודה! תודה על החיוכים, על השמש, על המים, על הכול – אלפי תודות."
לאחר שתיקה ענה הגנן: "תודה לך! על היופי, על הצבע האדום שמעולם לא ראיתי כמוהו. על הכול! והרי ורד נפלא אתה!"
"שמעתי את החוקרים אומרים שאינני ורד. הסמקתי. איש לא הבחין שהאדמתי מבושה. תודה שהרחקת אותם מעלי. הם הזיקו לי בפטפוטיהם. שמעתי הכול ונעצבתי, העצב הוסיף כאב לגופי."
"כאב?" תמה הגנן, "לו רק יכולתי להרגיע ולרפא."
"אינך יכול," דיבר הוורד בקול נמוך, "רק הקשב לי, הקשב לסוד שלי: זה לא נכון שאין לי קוצים. יש לי! הו כמה קוצים יש לי! הם אינם צומחים החוצה. הם צומחים בתוך גופי. אתה שומע, בתוך גופי. מעולם לא שרטתי אחרים ולא דקרתי. רק את עצמי אני שורט ודוקר. לפני שגופי מתרפא מדקירה אחת באה השנייה. כל דקירה מכאיבה ומתיזה דם. עכשיו אתה יודע למה אני אדום יותר מוורדים אחרים."
המשיך הוורד לספר: "התרגלתי לדקירות הקוצים ולכאב הממושך בגופי, אבל לעלבון קשה לי להתרגל," נאנח בלחש, כי וורדים נאנחים בלחש, ומלבד זאת הוורד לא רצה שישמעו את סודו. "וגם אתה אל תגלה את סודי," התחנן.
חזר הגן וליטף את הוורד, אחר הניח את ידו על ליבו ונשבע: "איש לא יידע!" הבטיח בעצב והוסיף: "לו רק יכולתי להקל עליך..."
"עכשיו הכאב אינו גדול. כשאני מספר על הכאב – איני מרגיש בו, הוקל לי..."
חייך הוורד לגנן והגנן החזיר לו חיוך. היה זה חיוכם של שניים שיודעים סוד אחד, אבל החיפושית הסקרנית הקשיבה.

ב'

בוקר אחד, בוקר שכולו שמש, הצמיח הוורד ניצן. הניצן פקע והוליד ורד חדש. היה זה ורד ככל הוורדים, על גבעוליו היו מפוזרים קוצים ארוכים ודוקרניים.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שערילדה עם ורד ורוד מאת ריק בירהוסט. צילום: Rick&Brenda Beerhorst מפליקר


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על סודו של הוֶרֶד

01
יונה טל

לשלומית שלום. ספור נפלא. באיזו שהיא צורה גם את גנן, אם את יכולה לחבר ספור כזה שאפשר לספר אותו ולהועיל למישהו איתו. תודה על הסיפור הנפלא. יונה

רוח תזזית מחקה את התגובה. כותבת שנית. אוהבת מאוד את כתיבתה של שלומית. הסיפור הזה מתכתב עם אישיותו ומשנתו החינוכית של יאנוש קורצ'אק. יכולת ההכלה, הסובלנות הקבלה והתמיכה הן למופת דווקא בגגל צורתם המעודנת ללא שמץ של הטפת מוסר או הפקת לקחים. בוא אלי גנן מופלא...

נכון שהוא הפסיק לפצוע את עצמו, הוורד? אם בגלל הפקע הקטן, אם בגלל שכבר לא צריך, ואם בגלל שעבר מספיק זמן. עוד דבר חשוב על ורדים: אפשר להכין מעלי הכותרת שלהם (רק אלה שכבר נופלים) מי ורדים שמבשמים ומשביחים עוגיות, ואפשר להכין גם ריבה. אני לא יודעת איך עושים את זה בדיוק, אבל יודעת גם יודעת את טעמה הנפלא.
שלומית, הוורד שלך הוא באמת שושנה בין החוחים!

06
לאה זוכמן

"להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה; ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל האדם בחותמו של האדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם." זהו ציטוט ממסכת סנהדרין. הציטוט מדבר בעד עצמו, לא?
נוסיף רק משפט אחד למשתמע, לכל אדם כוכב יש בשמים, שהוא רק שלו, ועליו יש שושנה אחת שהיא מיוחדת רק לו...
ובעצם על האגדה המקסימה שלך, שלומית, כל המוסיף גורע.