סוד הכיבוש הנאור

תפיסת שטחי אויב במלחמה? כיבוש כדי למנוע איום מחודש לאחר ניצחון? גביית שילומים ופיצויים בדרך לשלום? פרק בתולדות אירופה עשוי ללמד אותנו דבר או שניים.
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

איך זוכים בשלום?

הכיבושים הצבאיים של השנים האחרונות מצדהּ של ארצות הברית באפגניסטן ובעיראק מדגישים את הסיכונים של מה שידוע כ"לנצח במלחמה אבל להפסיד בשלום", כלשון כותרת המשנה של ספרו של עלי א. עלאווי (Alawi) על עיראק. פעולות כיבוש והשתלטות כושלות עולות במחיר אדיר בכסף ובחיי אדם, וגם מחריפות את אי-היציבות הפוליטית בארצות הכבושות.

מי שמבקשים לבצע פעולת כיבוש ביעילות נוטים לא פעם לעיין במקרים הידועים שהתרחשו בעקבות מלחמת העולם השנייה, כשגרמניה ויפן נכבשו על ידי המעצמות המנצחות. אלא שההצלחה הגדולה ביותר בעמידה באתגר של עשיית שלום בעקבות מלחמה הייתה בכיבוש למטרת שמירה על שלום שנעשתה לפני יותר מ-200 שנה, בעקבות תבוסתו של נפוליאון בצרפת. הכיבוש הזה ראוי להיחקר כיוון שהוא לא היה תלוי באיום חיצוני משותף – כמו האיום מצד ברית המועצות בעקבות מלחמת העולם השנייה – כדי לגרום לנכבשים להיות תלויים בכובשים.

מעצמות הברית של אירופה המציאו סוג חדש של כיבוש בעיתות שלום, שמטרתו הייתה להבטיח שהמובסים ישמרו על ממשל יציב וכן שהמעצמות המנצחות יקבלו פיצוי כספי על העלויות שנגרמו להן

מקור השימוש בכיבוש לצורך שמירה על שלום במלחמות המהפכה והמלחמות הנפוליאוניות שעימתו את צרפת נגד רוב המעצמות האירופיות בין השנים 1792 ו-1815 (עם הפוגות קצרות ב-1802-1803 וב-1814-1815). קודם לכן מנצחים נהגו לכבוש שטחים כדבר שבשגרה ודרשו "תרומות" מן המעצמות שהם הביסו. אך במהלך המלחמות ה"טוטליות" החדשות שבאו בעקבות המהפכה הצרפתית, מדינות מנצחות החלו להשתמש בכיבוש הצבאי ככלי להשגת "שחרור" פוליטי במדינה המובסת או כדי לגרום להחלפת השלטון בה.

התבוסה הסופית של נפוליאון בווטרלו ב-18 ביוני 1815 הביאה איתה חידוש, שגרם לכך שמעצמות הברית של אירופה המציאו סוג חדש של כיבוש בעיתות שלום, שמטרתו הייתה להבטיח שהצרפתים המובסים ישמרו על ממשל יציב וכן שהמעצמות המנצחות יקבלו פיצוי כספי על העלויות שנגרמו להן במאבק בקיסר הצרפתי לשעבר.

כובע, נפוליאון

לפתוח דף חדש. תצלום: ז'וזף סרפאס.

סגנון הכיבוש החדש הזה התגבש באיטיות. לאחר ווטרלו, הצבאות הבריטיים והפרוסיים פלשו לצרפת, והגיעו לפריז לקראת ראשית יולי. שם, הם השיבו לכס המלכות את המלך הגולה לואי ה-18, שמשל במשך פחות משנה בין התבוסה הראשונה של הקיסר במרץ 1814 ושובו לשלטון במרץ 1815. עד מהרה באו בעקבות שני הצבאות הזרים גם כוחות צבא של אוסטריה, רוסיה, מדינות נוספות בקונפדרציה הגרמנית, דנמרק ואפילו פיימונטה-סרדיניה. באמצע יולי, כ-1.2 מיליון חיילים כיסו שני שלישים משטחה של צרפת, ולא פעם עסקו בביזה ובמעשי אלימות נגד התושבים המקומיים. על אף שרבים מהכוחות הללו שמחו לחיות מביזת הצרפתים ולא לשים לעניין גבול בזמן, המנהיגים שלהם נאלצו להתמודד עם המעבר ממלחמה לשלום בשטחה של צרפת.

השאלה עוררה מידה רבה של אי-הסכמה בין מנהיגי הברית. חברים אחדים בקואליציה, ובפרט פרוסיה ואוסטריה אך גם ראש הממשלה הבריטי לורד ליברפול, סברו שיש להעניש את צרפת על כך שהיא תמכה בנפוליאון בשובו לשלטון. הם רצו לגבות פיצויים כספיים משמעותיים מאוד – עד סך של 1.2 מיליארד פרנקים – וכן ויתורים טריטוריאליים משמעותיים, בעיקר באלזס ולוריין, שהיו עתידים להיות מועברים לידי פרוסיה ואוסטריה.

על פי המנהיגים המתונים יותר הללו מקרב הברית, המטרה העיקרית של כל הסדר צריכה להיות להבטיח שלום בר-קיימא, וכן פיצויים כספיים

אלא שהגישה המוצעת הזאת נתקלה בהתנגדות מצד מנהיגים אחרים בברית, כולל הצאר הרוסי אלכסנדר ובמיוחד שר החוץ הבריטי, לורד קסלריי וכן המפקד הבריטי הדוכס מוולינגטון, שחשבו שהדבר יערער את היציבות של צרפת. על פי המנהיגים המתונים יותר הללו מקרב הברית, המטרה העיקרית של כל הסדר צריכה להיות להבטיח שלום בר-קיימא, וכן פיצויים כספיים, למדינות אירופה.

וולינגטון הציע כיבוש זמני של המדינה המובסת עד שבעלות הברית יזכו לפיצוי כספי, וטען, במכתב לקסלריי מ-11 באוגוסט 1815: "הצעדים הללו לא זו בלבד שיתנו לנו, במהלך הכיבוש, את כל הביטחון הצבאי שאפשר לצפות לו מהעברת הנכסים באופן קבוע, אלא שאם הוא יבוצע ברוח המקורית, הצעדים הללו עצמם הם הערובה לשלום".

לאחר חודשים אחדים של משא ומתן בין דיפלומטים של בעלות הברית ובין שרי חוץ צרפתיים, הגישה המתונה יותר הזאת נכללה בהסכם פריז השני, שנחתם ב-20 בנובמבר 1815. המטרות העיקריות של ההסדר הזה היו להבטיח "פיצויים ראויים על העבר וערובות מוצקות לעתיד". צרפת הושמה תחת פיקוח של בעלות הברית עד שהן יהיו בטוחות שהיא אינה מציבה עוד איום לאירופה. בנוסף לכיבוש זמני על חשבונה של צרפת, ההסכם דרש תשלום של פיצויים משמעותיים על המלחמה. ההסכם קבע שמועצה של שגרירים של בנות הברית תפקח על ההתפתחויות הפוליטיות בפריז, והוא גם ביסס פורמלית את הברית המרובעת (של בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) כדי לשמור על "הסדר" מול האפשרות למהפכה, ובכך קידם את שיתוף הפעולה הפוליטי באירופה. ההסדר הזה, שלא היה לו תקדים בחוקי המלחמה, סימן גישה חדשה בתחום שמירת השלום.

בהסדר הזה, המפתח לערובה לכך שיהיה ביטחון בצרפת היה כוח הכיבוש. הכוח הבינלאומי לשמירה על השלום, שהוצב תחת פיקודו הכולל של הדוכס מוולינגטון, היה ראשון מסוגו. הכוח הוצב ב-18 קסרקטינים וסביבותיהם, בשבעה מחוזות לאורך הגבול הצפון-מזרחי של צרפת. צבא הכיבוש כלל 150 אלף איש: 30 אלף מכל מעצמת כיבוש עיקרית – בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה – וכן 30 אלף נוספים מגרמניה ודנמרק הקטנות יותר. נקבע כי הצרפתים יממנו את הכוח הזה לתקופה של עד חמש שנים, עד שצרפת תמלא את כל ההתחייבויות הפיננסיות שלה לבעלות הברית.

הדרישות הכספיות הללו היו משמעותיות. בנוסף לתשלום על האספקה, השכר והציוד ל-150,000 החיילים ו-50,000 הסוסים, ובנוסף על תשלום עבור דרישות שטרם נקבעו מצדם של נתיני בעלות הברית בעקבות המלחמות משנות המהפכה והשלטון הנפוליאוני, הצרפתים נדרשו לשלם פיצויי מלחמה, שבסופו של דבר נקבעו לסכום של 700 מיליון פרנק. תשלום הפיצוי הזה היה תנאי מוקדם לסיום הכיבוש. על אף שלפיצויים היו תקדימים בדמות הסכומים שצרפת דרשה בשעתה מפרוסיה, מאוסטריה וממדינות אחרות במהלך המלחמות בשנים שלפני כן, הפיצויים הללו הוגדרו כ"תיקון" במובן של תיקון הנזק כדי לשוב לחיק קהילת האומות.

המועצה, שביקשה למנוע מלחמת אזרחים אך גם לעצב מחדש את התרבות הפוליטית בצרפת

כדי להבטיח את יציבותה הפיננסית והפוליטית של האומה המובסת, ההסדר שלאחר תקופת נפוליאון גם קבע את הרכב מועצת שגרירי הברית. הגוף הורכב מהשגרירים בצרפת של ארבע המעצמות העיקריות שחברו בברית נגד נפוליאון, בתוספת מפקד הצבא הכובש בעת היותו בפריז. המועצה התכנסה בבירה הצרפתית לפחות פעמיים בשבוע במהלך הכיבוש, כדי לנטר את פעולת הממשלה החדשה. המועצה, שביקשה למנוע מלחמת אזרחים אך גם לעצב מחדש את התרבות הפוליטית בצרפת, בחרה בדרך ביניים בין המהפכנים היעקובינים מצד אחד ובין השמרנים הקיצוניים מן הצד האחר.

פריס, גשר

שגשוג צרפתי. תצלום: לאונרד קוט

הכיבוש, שכונה בשעתו "כיבוש של ערובה", היה נטל משמעותי על הצרפתים, ובפרט בצפון מזרחה של המדינה, שם הוצבו רוב הכוחות הצבאיים – לפעמים ממש בבתיהם של תושבים מקומיים. בנוסף למימון ההפקעות והפיצויים באמצעות מיסים ואגרות חוב, התושבים נאלצו גם לסבול "תרומות" אקראיות שנגבו מהם בכסף ובשווה כסף. הם גם סבלו ממידה לא קטנה של אלימות, כולל קטטות, מעשי רצח וגם מעשי אונס. בתגובה לכל אלו, הרשויות של בעלות הברית וגם הרשויות הצרפתיות פעלו כדי להפחית את האלימות למינימום ולקדם "הרמוניה טובה" בין החיילים הכובשים והתושבים המקומיים, וזאת באמצעות פיקוח משותף על הנתינים ועל החיילים, תוך שימוש באמצעי ענישה על כל הפרת חוק. המאמצים הללו קידמו הסדרה מעשית משמעותית של היחסים ואף הביאו להתערות בין כובשים ונכבשים.

כוחות בעלות הברית בצרפת לא עשו מאמץ גדול "לכבוש את הלבבות" או לשכנע את הנכבשים בצדקתם. יחד עם זאת, הם קידמו שיקום ובנייה מחדש של המעצמה המובסת הן ברמה הפוליטית והן ברמה הכלכלית

תחת לחציהם של הצבא הכובש ושל מועצת בעלות הברית, המלוכה שהושבה על כנה פעלה במהירות כדי לשקם את הממשל ואת האוצר של צרפת. בספטמבר 1816, המועצה דחפה את המלך לפזר את בית הנבחרים שהיה מלוכני-קיצוני. בבחירות שהתקיימו בעקבות זאת, השמרנים הפסידו מקומות בפרלמנט לטובת מתונים. הדבר סלל את הדרך לשורה של רפורמות ליברליות חשובות בכל הנוגע לבחירות, לגיוס לצבא, לעיתונות ולתקציב הלאומי, מה שהיה חשוב במיוחד לצורך מימון התשלומים שהיה צריך להעביר לבעלות הברית. בראשית 1818, הממשלה הצרפתית שכנעה את הנהגת בעלות הברית שהיא אכן יציבה ושיש לה די מזומנים כדי לסיים את הכיבוש שנתיים לפני המועד המתוכנן. בקונגרס שהתקיים באקס-לה-שאפל (Aix-la-Chapelle), בשטח פרוסי, לאחר משא ומתן על התשלומים האחרונים של הפיצויים על פי הסכם פריז השני, בעלות הברית הסכימו לפנות את צרפת עד סוף חודש נובמבר.

בסופו של דבר, אותו "כיבוש של ערובה" היה אחד מפעולות השמירה על השלום המוצלחות ביותר אי-פעם. כוחות בעלות הברית בצרפת לא עשו מאמץ גדול "לכבוש את הלבבות" או לשכנע את הנכבשים בצדקתם, כפי שכובשים בימינו ניסו לעשות, ובדרגות שונות של הצלחה. יחד עם זאת, הם קידמו שיקום ובנייה מחדש של המעצמה המובסת הן ברמה הפוליטית והן ברמה הכלכלית.

הכיבוש הזה היה סיפור הצלחה מסיבות רבות. הוא היה בינלאומי באמת מבחינת הרכבו. בנוסף לכך, על אף שהכוחות הכובשים באו ממדינות רבות, כמעט כל מפקדיו יכלו לתקשר בשפת הכבושים. אדריכלי הכיבוש קבעו את המטרות שלהם באורח ברור, מהרגע הראשון. בניגוד לכיבוש הצבאי של קיץ 1815, אותו "כיבוש של ערובה" אכן הבטיח את הריבונות של הממשל החדש. המעצמות הכובשות השתמשו ביעילות במוסדות קיימים, והן גייסו שיתוף פעולה מצד רשויות מקומיות כדי לתווך בין כוחות הכיבוש והקהילות הכבושות. לכיבוש הייתה גם הנהגה יעילה, בדמות המפקד הרוסי  הרוזן מיכאיל סמיינוביץ' וורונצוב, המפקד האוסטרי (שהיה אציל צרפתי לשעבר) יוהן מריה פיליפ דה פרימון, ובמיוחד המפקד העליון של הכיבוש, הדוכס מוולינגטון (שלמד מהחוויות הקודמות שלו בהודו ובספרד).

למרבה הצער, הלקחים של משימת שמירת השלום המודרנית הראשונה זכו להתעלמות מצדם של כובשים שבאו לאחר מכן, והמחיר ששולם על כך היה גבוה. היעדר זיכרון היסטורי והיעדרה של הכנה ראויה בולטים מאוד באפגניסטן ובעיראק, שם ממשיכים לשלם בחיי אדם הן בקרב כוחות בעלות הברית והן בקרב האוכלוסיות האזרחיות, גם לאחר יותר מעשור מאז הפלישות.

מלכתחילה, פעולות הכיבוש של ימינו חסרו מטרות ברורות. במקום להשתמש בפיצויים ככלי לעידוד הכבושים להקים ממשלות יציבות, הכובשים האמריקנים הוציאו מיליארדי דולרים משלהם, בעיקר לצורך הגנה על עצמם, במקום לצורך פיתוח. האמריקנים, שחסרו להם הידע הלשוני והתרבותי הבסיסי כדי לתקשר עם הכבושים, לא הצליחו לגייס את שיתוף הפעולה של הרשויות המקומיות, שמצדן הן היו בעלות ניסיון פוליטי מועט. במקומות ישוב רבים, לא היו מוסדות אזרחיים שהכובשים יכלו להסתמך עליהם.

יתרה מכך, ההבדלים התרבותיים – ובמיוחד ההבדלים הדתיים – בין הכובשים והנכבשים הזינו חוסר אמון בקרב שני הצדדים. בניגוד לצרפתים ב-1815, תושבי אפגניסטן ועיראק לא היו בהכרח בעלי מוטיבציה לשוב לחיק קהילת האומות. למרבה הצער, האתגרים הללו העומדים כמכשול בדרך לכיבוש מוצלח, זכו להתעלמות מצד המנהיגים הפוליטיים שלנו במערב.

אולי סיפורה של צרפת לאחר ימי נפוליאון, אילו היה מוכר יותר, יכול היה לשמש כתמרור אזהרה מפני ניסיונות דומים לבצע שינוי משטר במדינה כבושה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

כריסטין היינס (Christine Haynes) היא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת צפון קוליינה, שרלוט. היא מחברת הספר Our Friends the Enemies: The Occupation of France After Napoleon.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: מטוס תקיפה אמריקני A-10 בבסיס צבאי באפגניסטן. תצלום: דייויד אקס

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי כריסטין היינס, Zócalo.


תגובות פייסבוק