סקירת ספר מעולם לא קרה לי דבר כזה

חליפות מכתבים אינן נפוצות כשהיו. אבל פול אוסטר וג'.מ. קוטזי מפיקים את המרב מהפורמט האבוד
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

"אני יודע שלעתים קרובות אני מגיב להערות שלך בסיפורים על עצמי. הָבֵן: אני לא מתעניין בעצמי. אני מספק לך חקרי-מקרה, סיפורים על מישהו." כך כותב פול אוסטר לג'.מ. קוטזי באחד המכתבים ששלח לו בשנת 2009. ואכן, ההתכתובת המגוונת והעשירה של שני הסופרים הידועים, האחד בברוקלין והאחר באדלייד, מלאה בסיפורים אישיים. אלה נועדו, אמנם, לשמש כדוגמאות, בסיס לדיונים המעמיקים שסיכמו אוסטר וקוטזי לקיים ביניהם בחליפת המכתבים שלהם, אבל הם הופכים לחלק מרכזי בה ומספקים לקורא הצצה לחייהם האישיים של שני הסופרים ולידידותם המתחזקת.

פול אוסטר (66) וג'ון מקסוול קוטזי (73) מוכרים היטב לקורא הישראלי. ספריהם רואים אור, לרוב, בהוצאת עם עובד. ביניהם: "מר ורטיגו", "שיגיונות ברוקלין" (אוסטר) ו"מחכים לברברים", "חרפה" (קוטזי). השניים נפגשו לראשונה בפסטיבל ספרותי אוסטרלי בפברואר 2008. לפני כן הכירו זה את ספריו של זה, אך בפגישה התיידדו, ולאחר שחזר אוסטר לניו יורק הוא קיבל מכתב מקוטזי השואל אם הוא יהיה מעוניין לפתוח בתכתובת קבועה איתו. אוסטר השיב בחיוב ואמר שהוא מעוניין לנצל את המעמד כדי לדון בנושאים שונים באופן מעמיק. לא שיחת הסלון הממוצעת. כך נולדה חליפת המכתבים הזו. ולעובדה שמדובר בחליפת מכתבים, ולא חליפת אימיילים, עוד אחזור בהמשך.

בלתי אפשרי להציג בסקירה הזאת את כל מגוון הנושאים שאוסטר וקוטזי דנים בהם. מדובר בשני אנשים בעלי ידע כללי רחב ביותר וסקרנות היסטורית ותרבותית בלתי נלאית. הם מחליפים רעיונות, בין השאר, בנושא חברות; שפת אם; שמות; מקום האמנות בחיינו; אוכל ותרבות האוכל; טיולים; ישראל; האביב הערבי; טכנולוגיה וספרות; כתיבת רומנים וקריאתם; טאבו חברתי; וכמובן – יצירתם שלהם.

אבל לאורך שלוש שנים של תכתובת, הנושא הבולט ביותר בטקסט, נושא שחוזר ועולה לסירוגין בין אחרים, הוא נושא הצפייה בספורט. אני לא מתכוון לשאלות "כמה-כמה", אלא לפירוק לגורמים של הספורט כתופעה תרבותית. למעשה הם שואלים: מדוע, לכל הרוחות, אני רואה כל כך הרבה משחקים בטלוויזיה? כשקוטזי מעלה את הנושא הוא כותב: "אני מודה, זה אכן בזבוז זמן... איני לומד דבר. איני מפיק מזה דבר" (עמוד 31). אוסטר עונה: "אני מסכים איתך שזו פעילות חסרת תועלת, בזבוז זמן גמור. ובכל זאת, כמה שעות מחיי בזבזתי בדיוק כך....אין ספק שהסך הכולל מחריד, ועצם המחשבה ממלא אותי במבוכה."

העיסוק החוזר ונשנה בצפייה בספורט עומד לכאורה בסתירה לרהיטות ולכמויות הידע של שני הכותבים – הם מתייחסים פעמים רבות לסופרים ובמאים, מצטטים את פרויד, בקט ואפלטון – אך למעשה הוא מבליט את כישוריהם בפירוק מנגנוני החשיבה שלנו.

נושא שחוזר ועולה לסירוגין בין אחרים, הוא נושא הצפייה בספורט

קוטזי, למשל, מתייחס לטניסאי רוג'ר פדרר, ולמחשבות העולות בראשו כשהוא צופה בו. ראשית, הוא מתחרט שלא התאמן עוד על הבקהנד שלו בצעירותו. לאחר מכן הוא מבין שלוּ היה מתאמן, עדיין לא היה מגיע לרמת השלמות הזו. ולכן, הוא טוען, החן והיכולת של פדרר הן בה בעת אנושיות ובלתי אנושיות. "ראיתי כרגע את התממשותו של משהו הדומה לאידאל האנושי," הוא כותב. אוסטר מגיב על הערצתו של קוטזי לרוג'ר פדרר: "אני מסכים איתך לחלוטין. [אני חש] יראת כבוד מול העובדה שבן אדם אחר מבצע דברים כאלה, שאנחנו (כזן) איננו רק התולעים שנדמה שאנחנו, אלא מסוגלים גם להגשים דברים מופלאים..." (49). כך מתנהלים לרוב הדיונים שלהם – מהאישי אל האוניברסלי. הם משתמשים בעצמם שוב ושוב כחקרי מקרה. לא בכדי מגיעים אוסטר וקוטזי במהרה לנושא הספורט. זוהי אהבה גדולה של שניהם, והנושא מהווה פתח ראשון ומידי לעולמם האישי בחליפת המכתבים הזו. העמודים הראשונים האלה בנושא ספורט מאפשרים להם לפתח בנוחות ובהתלהבות את הסגנון המשותף שלהם.

בשנת 2010, ביקר אוסטר בישראל וסביב הביקור הזה מוחלפים כמה מכתבים אודות ישראל והמצב המדיני במזרח התיכון. ישראלים רגילים לשמוע אמירות של גורמים זרים בעיתונות לגבי יחסי ישראל והפלסטינים, אך כאן נחשף בפנינו דיון פרטי בין שני אינטלקטואלים מערביים. הם מנסים, כבכל הדיונים שלהם, לרדת לעומקה של הפסיכולוגיה שמניעה את הצדדים, אך מודים בגורמים החיצוניים שעלולים להטות את דעותיהם (אוסטר יהודי, קוטזי מספר שגורמים יהודיים תרמו לעיצוב אישיותו: קפקא, פרויד, ישו). אוסטר כותב לקוטזי בהרחבה על ביקורו בישראל ומציין בפליאה שהתבקש על-ידי עיתונאים להביע את דעתו על "המצב."

הוא מעלה את ההבחנה המעניינת: "סופר זר המבקר בצרפת או באיטליה לא יתבקש להתייחס לפוליטיקה צרפתית או איטלקית." הוא אף כותב על הביקור שלו ושל אשתו, הסופרת סירי הוסטוודט, אצל חברם דוד גרוסמן המתאבל על מות בנו (אורי, שנהרג במלחמת לבנון השנייה). המכתבים עוסקים, בין השאר, בשורשי המשבר המדיני ומעלים השוואות למצב בדרום אפריקה של שנות ה-80, מולדתו של קוטזי, אך לא מתגלה בהם תוכנית פוליטית חדשה. מתגלה בהם תסכול בפני המציאות.

אך הנושא הפוליטי אינו היחיד שבו מביעים אוסטר וקוטזי תסכול. הם מעלים את חרדותיהם גם בנושא שרבים ודאי מצפים לקרוא עליו במכתביהם של סופרים – כתיבה. לאורך הספר, השניים עוסקים בזה לא מעט, מזוויות שונות, בהן גם זווית הזמן. הם מנסים להבין מדוע בעידן זה של סדנאות כתיבה (כאן מורגשת נימה קלה של סלידה מצדו של אוסטר) יש מחסור של שמות ספרותיים גדולים, מדוע נדמה שלפני חמישים שנה מילאה האמנות תפקיד מהותי יותר בחיינו. קוטזי מכוון את הדיון אל השירה האמריקנית של שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20: זה היה תור הזהב, ומאז השירה הולכת ודועכת. אמנים מסרבים להוביל, לעמוד בחזית האינטלקטואלית. הוא מסייג: "הזקנים ידועים לשמצה בעיוורונם למעלותיהם של הצעירים," אך טוען שמשהו קרה בשנות ה-70 וה-80 שדחק הצדה את מקומה של האמנות בחיי הרוח. אוסטר מספק רשימה ארוכה של משוררים אהובים עליו, אך מסכים לטענתו של קוטזי. הוא ניסה מספר גישות להבנת המקור לבעיה ולא הצליח לרדת לעומקו של עניין. "עם זאת, דבר אחד בטוח," הוא כותב, "הטיפשות גברה בכל החזיתות." חלק זה של ההתכתבות הוא קינה למקומה של האמנות בתרבות כיום.

התכתובת מספקת לנו לא מעט סיפורים פרטיים על כתיבה. קוטזי מתייעץ עם אוסטר לגבי תגובה אפשרית לביקורת תוקפנית ולא הוגנת שקיבל. אוסטר מגיב באנקדוטה משלו. לפני כעשרים שנה קיבל ביקורת אכזרית במיוחד על ספרו, "ארמון הירח". שנה לאחר מכן הוא נתקל במבקר במסעדה, וכשראה אותו מחוויר, החליט שהעינוי המושלם יהיה להעמיד פנים שהוא כלל לא יודע על הביקורת. אבל בשנת 2008, נתקל אוסטר בביקורת נוספת של אותו אדם, המשתלחת בספרו "איש בחושך". אוסטר חש החמצה על ההזדמנות המפוספסת לחבוט במבקר. מדובר בסיפור הראוי להופיע באחד מספריו, העוסקים רבות במקריות ובגורל.

קוטזי: ...יש לי מספיק אמונה כדי לעבור את תהליך הכתיבה עצמו... אבל שם נגמרת האמונה או התקווה שלי. אין לי הרבה אמונה שהיצירה שלי תעמוד במבחן הזמן.

שני הסופרים ממשיכים בדיון הזה לאורך עוד כמה מכתבים כשבסופו חושף קוטזי, זוכה פרס נובל ובּוּקֶר, חוסר ביטחון של אמן בעבודתו: "...יש לי מספיק אמונה כדי לעבור את תהליך הכתיבה עצמו... אבל שם נגמרת האמונה או התקווה שלי. אין לי הרבה אמונה שהיצירה שלי תעמוד במבחן הזמן."

הקריאה בחליפת המכתבים הזו מוכיחה ששני הסופרים הם רומנטיקנים של נייר. ככאלה, הם עוסקים בחששותיהם לגבי סוגיות טכנולוגיות. גם כשאוסטר מתלהב מרעיון חדשני שקרא עליו, שילוב של סרטוני וידאו בספרי היסטוריה, הוא מביע את התלהבותו על דרך השלילה: "רעיון מצוין כל כך, למעשה, עד שאיני מוצא בו כל פגם" (176). אך המעניין ביותר הן החוויות האישיות שמחליפים השניים לגבי מקומה של טכנולוגיה בחייהם וביצירתם. קוטזי מעיד על עצמו כמי שהסתגל, פחות או יותר, למאה העשרים ואחת. אחד המכתבים המופיעים בספר הוא אימייל שנשלח לסירי הוסטוודט, שבו מספר קוטזי שהיה חולה ולכן הוא נאלץ להקל על עצמו בעזרת האינטרנט. האם היא תוכל להדפיס את המכתב המצורף ולהעבירו לפול? ובכל זאת, הוא אומר, "אני כותב ספרים שבהם אנשים כותבים (ושולחים בדואר) מכתבים מנייר, ספרים שבהם אמצעי התקשורת המעודכן ביותר הוא (פה ושם) הטלפון, המצאה מהמאה התשע עשרה, דרך אגב" (219). הטלפון הנייד מאפשר לנו לאתר זה את זה בקלות רבה, וכך נפגעים, בעיניו, מנגנונים חשובים רבים העומדים לרשות כותב הרומן: הפגשת הדמויות, הסתרת מידע מאחת וחשיפתו בפני אחרת ועוד.

בשלבים מתקדמים של חליפת המכתבים משתפים השניים זה את זה בעניינים אישיים ביותר ואף ברגשותיהם זה כלפי זה.

אצל אוסטר המצב הפוך. הוא טכנופוב חמור שכותב את ספריו במכונת כתיבה. הוא מספר לקוטזי על מכונת כתיבה ישנה שקיבל מחבר, ומספק את אחד הציטוטים המדהימים ביותר בספר: "היא קטנה וקלה מספיק לשמש בעתיד כמכונת כתיבה לנסיעות, משהו שחסר לי כבר שנים רבות" (222). לעומת זאת, הוא לא רוצה לכפות את נטיותיו הטכנולוגיות על הדמויות שבספריו, ומשלב בהם טלפונים סלולאריים, מחשבים ואינטרנט.

אין ספק שסופר שלא חווה את העולם הטכנולוגי במלוא עוצמתו, יתקשה לשלב את ההיבט הזה של החוויה המודרנית בספריו. אך אולי הוא לא רוצה בזה. אולי זו הסיבה שבספרו של אוסטר, "סאנסט פארק", המתרחש בימינו, שולח מיילס הלר בן ה-28 מכתבים ולא אימיילים. אולי זו הסיבה שהדמויות בספריו של קוטזי מתנזרות מטכנולוגיה. דברים אלה משקפים את האופי והאישיות ותפיסות העולם של אוסטר וקוטזי. ייתכן שללא ההסתייגויות הטכנולוגיות של שני הסופרים לא היינו מקבלים את חליפת המכתבים הזו. האם בעידן האימייל חליפת מכתבים – נדמה שהביטוי הנפלא הזה באמת לא שייך למאה העשרים ואחת – היא דבר שאבד עליו הכלח? האם אפשר לדמיין את אוסטר וקוטזי מנהלים תכתובת עשירה וחמה כל כך על צג המחשב? ניסיוני אומר לי שהתכתבויות באימייל עשויות להתחיל בתנופה, אך המידיות שלהן מדלדלת אותן מהר מאוד. ואילו בחליפת המכתבים הזו, המכתבים הולכים ונעשים אישיים יותר ככל שחולף הזמן. לא רק בהבעות של חיבה והערכה הדדיות. אנו מוצאים בתכתובת יותר ויותר אנקדוטות, סיפורים משפחתיים, מכתבים קצרצרים (שכחתי לומר ש...!), תיאומים לקראת פגישה ביבשת שלישית, חוויות מטיולים ועוד. בשלבים מתקדמים של חליפת המכתבים משתפים השניים זה את זה בעניינים אישיים ביותר ואף ברגשותיהם זה כלפי זה. אוסטר כותב לקוטזי ומתאר כיצד הוא הפך לחלק מהותי מחייו: "והנה אתה, ג'ון, בתוך הראש שלי כשאני מדבר אליך, ומעולם לא קרה לי דבר כזה – כנראה מפני שמעולם לא התכתבתי עם אף אחד זמן רב כל כך – וההשפעה, אני מבטיח לך, נעימה בהחלט."

קוטזי מגיב בהתקרבות משלו. במכתב מרגש הוא מתוודה שהוא מדמיין את אוסטר בדירה השכורה שבה הוא כותב: "אתה יושב לשולחן, אצבעותיך יציבות מעל מכונת הכתיבה, שבחזיונות אלה היא רמינגטון עתיקה וגמלונית למדי (לפעמים הסרט נתקע ואתה נאלץ לשחרר אותו: הכתם השחור שעל הבוהן שלך כבר חקוק בה). שם אתה יושב, שעה אחר שעה, יום אחר יום, שקוע במחשבותיך."

שליחת מכתבים היא בחירה טבעית מבחינתם של אוסטר וקוטזי, ועל אף הנוסטלגיות שבה, השניים אינם סולדים מהזמן שבו הם חיים

אוסטר מחליף סרט במכונת הכתיבה ומתקתק. הוא מקפל את הנייר, מדביק בול על המעטפה. קוטזי, שנות אור לפניו, מפעיל את הפקס. הטקסים האלה מוסיפים כובד משקל לדברים הנכתבים. אנו פותחים את הספר הנמכר בכריכה קשה ומוצאים דפים איכותיים, מכתביים. שליחת מכתבים היא בחירה טבעית מבחינתם של אוסטר וקוטזי, ועל אף הנוסטלגיות שבה, השניים אינם סולדים מהזמן שהם חיים בו, הם אינם מנותקים. "אם העולם באמת הולך לעזאזל כל השנים האלה, הוא לא היה אמור להגיע לשם עד עכשיו?", שואל קוטזי. דווקא בגלל הנייר, חליפת המכתבים שלהם היא חומר קריאה נפלא למאה ה-21.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על מעולם לא קרה לי דבר כזה

01
רענן

רשימה מקסימה ומעוררת חשק. תרגום לעברית, מישהו? מתישהו? וואו, ותענוג להקליד בפונט הזה! אתה מיד מתמלא תחושת ערך מזויפת. כיף גדול.