סיפוק כאן ועכשיו

מדוע איננו מסופקים? אולי כי אנחנו חיים בסיפור, שומעים בקולו של חבר דמיוני. אבל החיים הם כאן ועכשיו, בהווה שבו גם אין מוות
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

לודוויג ויטגנשטיין היה גאון יוצא דופן. הוא נולד לאחת המשפחות העשירות בתקופתו, תרם את הונו והפך לאחד מענקי הפילוסופיה של המאה העשרים.

הוא היה נחוש ונלהב ולעתים תכופות גם בלתי מובן. כפי שנזכר חברו גיאורג הנריק פון רייט: "הוא אמר פעם שהוא מרגיש שהוא כותב עבור אנשים שיחשבו אחרת וינשמו אחרת מאנשי ההווה". לא ממש מפתיע, בהתחשב בכך שהנושא המרכזי שבו הוא עסק היה הפילוסופיה של השפה, נושא הידוע כמורכב ומלא סתירות (לא מעט בהשפעתו של ויטגנשטיין). אבל בהשוואה לפילוסופים אחרים, מבקרים והיסטוריונים נוטים לגלות עניין רב לא רק בעבודתו אלא גם באורח חייו.

האדם חי באופן אינסופי אם הוא חי בהווה

מלבד העובדה שגדל במשפחה עשירה, ויטגנשטיין היה גם תלמידו של ברטרנד ראסל הדגול ופעם אף עזב את עיסוקו בפילוסופיה כדי ללמד בבתי ספר יסודיים באוסטריה. הוא לחם כקצין בחזית במלחמת העולם הראשונה, ועזב שוב את הפילוסופיה כדי לעזור במלחמת העולם השנייה.

אין ספק שחוויות אלה תרמו לעיצוב השקפת העולם שלו. בגיל 27, למשל, כשנלחם במלחמת העולם הראשונה, הוא כתב במחברת שלו מספר מחשבות שמאירות חלקית את האמונה המאוחרת יותר שלו, כי החיים (והפילוסופיה) אינם אסופה של בעיות מומצאות, אלא עוסקים באופן שבו אנחנו חיים.

כך עולה מאחת הפסקאות המדהימות ביותר שנכתבו אי פעם:

"רק מי שחי לא בזמן אלא בהווה הוא מאושר. בחיים בהווה אין מוות. מוות אינו אירוע בחיים. הוא אינו עובדה בעולם. אם במונח נצח איננו מתכוונים למשך זמן אינסופי אלא לאל-זמניות, אז ניתן לומר כי האדם חי באופן אינסופי אם הוא חי בהווה".

טיפת מים

טיפת מים. תצלום: לוקה הוטר

הבעיה בהתמסרות לסיפורים

בני אדם הם מספרי סיפורים. אנחנו לא רואים או מבחינים בדברים כפי שהם, אלא אנחנו כופים נראטיב על אירועים בחיינו, כדי להכניס בהם סדר.

כמו בכל הסיפורים הגדולים, גם לסיפורים שלנו יש התחלה, אמצע וסוף. הדבר יוצר אשליה לפיה אנו חיים במשך זמני, כפי שקרא לזה ויטגנשטיין – משך המתקיים על רצף הזמן.

דווקא משום שאנחנו המספרים הבלתי מוגבלים של החיים, אנחנו בטוחים שהעבר והעתיד אכן קיימים, ממש כמו ההווה. אחרי הכול, הדמיון שלנו מאפשר לנו גם לראות את העבר וגם לדמיין את העתיד

ישנן תיאוריות בתחומי הפילוסופיה והפיזיקה הטוענות כי רצף הזמן הזה הוא עיוות בתפישה שלנו, המונע מאיתנו לראות את המציאות כפי שהיא – שהזמן אינו קיים – אבל אנחנו יכולים למצוא אפילו הסבר פשוט יותר כדי להבין את דבריו של ויטגנשטיין.

דווקא משום שאנחנו המספרים הבלתי מוגבלים של החיים, אנחנו בטוחים שהעבר והעתיד אכן קיימים, ממש כמו ההווה. אחרי הכול, הדמיון שלנו מאפשר לנו גם לראות את העבר וגם לדמיין את העתיד.

אנחנו יכולים להביט לאחור בחרטה, ואנחנו יכולים לדמיין עולם שבו איננו בחיים או כזה שבו אנחנו מאושרים או מצליחים או מסופקים (ואתם מוזמנים להכניס כאן כל תשוקה הבוערת בכם) אף ששתי ההפשטות האלה המעסיקות אותנו, קשורות לעולם פנימי מומצא, על כל בעיותיו, תוך התעלמות מן העולם האמיתי, החיצוני.

כל היעדר סיפוק שאנו חשים בחיים נולד מן המצב הזה: אנחנו כל כך קשורים לסיפור הפנימי המומצא על אודות מי שאנו, הסיפור הגורם לנו חרדה ופחד כאחד, ואנחנו שוכחים שהעולם שמולנו אינו מוכתב כולו על ידי הסיפור הזה. הוא פשוט ישנו, על יופיו ופשטותו.

אולם הבעיה הגדולה מכולן היא שהעולם החיצוני הזה (הנחווה באמת רק בהווה) הוא אמנם מדהים ושלם, אם נשים לב אליו – אבל במובן מסוים, הוא גם ריק ודומם ולפעמים בודד.

אם כך, מה עלינו לעשות? אנחנו יוצרים חבר דמיוני במוחנו, כדי שימשיך לספר לנו את הסיפור על זה ועל ההוא. חשבו כמה פעמים, כשהייתם לבדכם, פשוט הייתם שם, ברגע המסוים, במקום להיקלע למעגל אינסופי של מחשבה הנשלטת על ידי הקול שבראשכם המארח לכם חברה. קרוב לוודאי, שזה לא קרה לכם הרבה.

הקול הזה אמנם עשוי לגרום לכם מדי פעם עונג, באמצעות זיכרון אהוב או חלום בהקיץ רב משמעות, אבל רוב הזמן הוא רק גורם לנו לחוש מבוכה וחוסר ביטחון, מתח ופחד.

בהווה, דבר מכל זה אינו מתקיים, משום שדבר מכל זה אינו אמיתי. קיימת רק הסביבה שלכם ומה שיש לה להציע. ולעתים קרובות, מה שיש לה להציע חשוב בהרבה מן הנראטיב השקרי.

אין דבר מלבד העכשיו, ורק לעתים נדירות העכשיו הזה אינו מספק.

מוות כאמצעי לחיי נצח

כשחושבים על זה, בניגוד לטיעון של ויטגנשטיין, הנוכחות המלאה והאמתית בהווה היא סוג של מוות. כדי להגשים אותה עליכם להרוג את הקול שמספר את הסיפור בראשכם – קול שרבים מאתנו קשורים אליו אינטימית.

רבות מהחרדות העתידיות שלנו – שלעתים קרובות מושפעות ישירות ובעקיפין מן הפחד מפני המוות – אינן מבוססות במציאות האובייקטיבית

אולם בו זמנית, ויטגנשטיין גם צודק: מוות אמיתי, מוות נתפש, המתרחש בחיינו, אינו קיים. ומשום שהמוות הזה אינו מתרחש, כך גם רבות מהחרדות העתידיות שלנו (שלעתים קרובות מושפעות ישירות ובעקיפין מן הפחד מפני המוות) אינן מבוססות במציאות האובייקטיבית. ישנו רק מות המספר.

כשאיננו חיים בזמן לינארי, כשאנחנו חיים באל-זמני כפי שכינה זאת ויטגנשטיין, או-אז ישנו רק יקום של שינוי. היקום אינו טורח להציב גבולות מלאכותיים שמבדילים בין מושגי העבר והעתיד שלנו, וגם אין לו עניין במה שאנחנו מכנים חיים ומוות. הוא פשוט נע ופועל בהתאם לתהליכים השולטים בו, ההופכים מצב אחד לאחר.

לרוע המזל, עד שנפסיק לספר את הסיפור, הנצח הזה יחלוף על פנינו בכל רגע מבלי שנשים לב. במקום לראות את עצמנו כריקוד של התהליך האצילי הזה, תהליך שאינו מוגדר על ידי בעיות מומצאות, אנחנו נסוגים אל חברתו של הקול שאנחנו מפחדים מדי להינתק ממנו.

פרפר, אבנים שחורות

החיים, כאן ועכשיו, לנגד עינינו ממש. תצלום: חוסה איגנסיו גרסיה זיאצ'קובסקי

אבל האמת היא שהדרך היחידה לצאת מן המעגל הזה של חוסר הסיפוק היא קודם כל להשלים עם מותו של הקול ולהקריב את חברתו, כך שיפסיק להסתיר לנו את המציאות הממשית.

זה, כמובן, לא קל, ועבור מרבית בני האדם, השתקה מוחלטת של הקול אינה אפשרית. עם זאת, כולם יכולים לעשות קצת יותר כדי לפחות לשים לב לדברים הנכונים בכל פעם שהם מקבלים תזכורת, במקום לבחור בדרך הקלה החוצה.

המחקר הפסיכולוגי גילה כי בני אדם מדווחים על סיפוק רב ביותר כשהם שקועים לגמרי בפעילות שסביבם במקום במאבק המדומיין המתרחש בראשם.

כשהם נמצאים בהרמוניה עם היקום הממשיך להשתנות, הם מסוגלים לראות אל מעבר לסיפורים הלא גמורים שמוחם המציא, ולשקוע כל כולם בסיפור האמיתי ההולך ונפרש סביבם.

מה שחשוב ונצחי נמצא לנגד עינינו, אבל כדי להתחבר אליו באמת, אנחנו צריכים להקריב את נוחות הדמיון שלנו.

המסקנות

למען האמת, זוהי דרך מפותלת כדי לומר את מה שכבר שמענו או הבנו בשלב זה או אחר: עלינו להיות נוכחים יותר.

אנחנו יכולים להתאמץ יותר כדי לחיות בעולם האמיתי ולא בזה המסופר בראשנו, משום שהאחרון הוא המקור לבעיות הגורמות לנו חוסר סיפוק

האם החיים שרובנו מנהלים, עם המשרות שלנו והמטלות היומיומית, מקלים עלינו לעשות זאת? ברור שלא. חברות מודרניות מתוכננות כך שנתפשר על היום לטובת המחר, והבחירה כבר נעשתה עבורנו.

עם זאת, רבים מאיתנו יכולים לעשות יותר מכפי שאנו עושים כיום – אנחנו יכולים להתאמץ יותר כדי לחיות בעולם האמיתי ולא בזה המסופר בראשנו, משום שהאחרון הוא המקור לבעיות הגורמות לנו חוסר סיפוק.

אם נקבל מדי פעם בברכה את מותו של הקול שעמו אנו קשורים בקשר קרוב כל כך, נוכל, באורח פרדוקסלי, לחיות מעבר למוות, ונוכל לחוות את השינוי והמעברים ביקום בעת שהם מתרחשים סביבנו, באורח מדהים ומלא משמעות ובאמת כובש.

המסקנה של ויטגנשטיין הייתה שהפילוסופיה הקדישה יותר מדי זמן להמצאת בעיותיה שלה, והתרחקה מן הבעיה האחת החשובה באמת – בעיית הקיום והחיים.

גם אנחנו התרגלנו, מלידתנו, לנהוג כך. אנחנו ממציאים דברים בראשנו, אנחנו מוסיפים רציפות והיגיון למה שאנחנו ממציאים, ואז אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בחיים כאלה, עד שאנחנו שוכחים שדבר מכל זה אינו מבוסס – שאנחנו מחפשים במקום הלא נכון.

לעתים קרובות נאמר כי יש לנו כבר את מה שאנחנו רוצים יותר מכל. זהו בדיוק המצב בכל הנוגע לחיים במה שאנחנו חושבים שהוא רצף הזמן.

אנחנו לא כאן כדי לברוח מבעיה דמיונית אחת לשנייה. אנחנו כאן כדי לראות, ולחוות, ולאהוב ולבטוח במה שנוכח – כרגע.

 

זאט ראנה (Zat Rana) כותב על המצב האנושי לאור המדע, הפילוסופיה ואמנויות. מאמריו זמינים בבלוג שלו, Design Luck.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חתול מסופק כאן ועכשיו. תצלום: Nadi Whatisdelirium, ב-unsplash.com

Photo by Nadi Whatisdelirium on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי זאט ראנה, Design Luck.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על סיפוק כאן ועכשיו