פרויקט המחילה סיפורה של מגדלין

"מחילה ואמון הם לא אותו הדבר. אתם לא חייבים לסמוך על מישהו רק בגלל שסלחתם לו".
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

בדצמבר 2008, ג'אסטיס נגמה, מהגר בלתי-חוקי מדרום אפריקה, חטף את מגדלין מקולה, אחות ילידת דרום-אפריקה, מביתה בסקוטלנד ונעל אותה בתא המטען של מכוניתה. רק כעבור 10 ימים שמעו שוטרים את קריאותיה המעומעמות וחילצו אותה מתוך תא המטען. בשנת 2009 נגזרו על נגמה 8 שנות מאסר.

ג'אסטיס נגמה היה חבר של אחד ממכריי. הוא הופיע בפתח ביתי יום אחד וביקש להשאיר את חפציו בדירה שלי, אבל אני סירבתי. חשבתי שבזה העניין הסתיים, אבל כשבוע לפני חג המולד, בשעת לילה מאוחרת, הוא הופיע שוב. הפעם הוא ביקש משהו לשתות. בתמימותי כי רבה נתתי לו להיכנס לביתי. כעבור שניות הוא כבר לפת את צווארי. "אני מאד מקצועי במה שאני עושה ואני הורג אנשים אם אני רק רוצה", הוא אמר כשהוא מצמיד אליי סכין. הוא הצמיד את זרועותיי מאחורי גבי, החזיק אותן באמצעות הברך שלו, כפת את ידיי ואת רגליי ואז חסם את פי וכיסה את עיניי. בתוך דקות כבר מצאתי את עצמי במכוניתי אחרי שהוא סחב אותי והשליך אותי לתוכה. הייתי מבועתת.

נסענו במכונית במשך שעות. בשלב מסוים הוא עצר ליד כספומט ורוקן את חשבון הבנק שלי. אח"כ הוא דרש שאשיג עוד כסף באמצעות שירות הבנקאי הטלפוני, אבל משזה לא צלח הוא התמלא זעם. הייתי משוכנעת שהוא עומד להרוג אותי.
אבל הוא לא הרג אותי. במקום זאת הוא פשוט השאיר אותי שם לבד, כלואה בתוך תא המטען של המכונית, כשאין לי מושג קלוש היכן אני נמצאת.

שכבתי שם במשך שעות וחשבתי עליו בשנאה ותיעוב עמוק. גיליתי בתוכי כעס שמעולם לא ידעתי שנמצא שם. אבל כשהבנתי שהוא לא חוזר, ידעתי שאני צריכה להירגע. עכשיו כבר איבדתי כל תחושת זמן ונדדתי הלוך חזור בין ערות לשינה. מדי פעם שמעתי אנשים מדברים וניסיתי לקרוא לעזרה אבל אף אחד לא שמע אותי. היה יום אחד שקט במיוחד – הבנתי שזהו חג המולד.

התפללתי לאלוהים שמישהו ימצא אותי אבל אף אחד לא בא, ואני התחלתי להכין את עצמי למוות. ישנתי שעות ארוכות כל פעם. כבר לא חשתי כעס או שנאה – רציתי למות בשלווה. אבל בדיוק כשכבר חשבתי שחיי הסתיימו, שמעתי קולות מבחוץ, וכשאני נאבקת בנייר הדבק שסתם את פי ולועסת אותו, הצלחתי להוציא קול. "שמישהו יעזור לי", קראתי בקול ענות חלושה. הפעם, למרבה המזל, קריאתי נשמעה.

חולצתי מתא המטען ביום שאחרי חג המולד כשאני סובלת מכוויות קור קשות, אך עדיין חיה! חשתי רוממות רוח. תפילותיי נענו. זמן קצר לאחר מכן הגיעו אבי ואחי מדרום אפריקה כדי לטפל בי, ואחר כך חזרתי אני לדרום אפריקה כדי לחגוג בחיק משפחתי. אף אחד מאתנו לא חש כעס. כולנו רק הודינו לאלוהים על כך ששרדתי. אמי אמרה שהיא מרחמת על אמו של נגמה.

בגלל השמחה על כך שחולצתי בעודי בחיים, מעולם לא חשתי שנאה כלפי ג'אסטיס נגמה, רק צער עמוק. שנינו היינו דרום אפריקאים בארץ זרה, והיינו צריכים לעזור זה לזו, כמו אח ואחות.
ההחלמה שלי הייתה מדהימה. לא סבלתי אפילו מפוסט טראומה. אני מאמינה שהסיבה לכך הייתה שהבנתי שכעס רק יעכב אותי ושלבסוף אסבול מדיכאון. יש אנשים שחושבים שאני משוגעת כשהם שומעים אותי מספרת את זה, אבל אני תמיד אומרת ש"זה לטובתי, זה מאפשר לי להתמודד עם החיים לבדי".

מה שהכי העציב אותי בכל הסיפור היה שאחרי שחולצתי, כמה מחבריי התעניינו יותר בפרסום שיכול להסב להם המקרה מאשר בשלומי. התנהגותו של אחד מחבריי הקרובים ביותר פגעה בי במיוחד – הרגשתי שהוא בגד בי. זה עשה לי יותר נזק משעשה לי המקרה עצמו. קשה לי מאז לתת אמון באנשים.

לפני שהתחיל המשפט של נגמה חשבתי לבקר אותו במעצר ולשאול אותו למה הוא עשה לי את זה, אבל בגלל שהוא לא הביע כל חרטה במהלך המשפט והרשויות טענו שהוא עדיין מהווה סכנה לציבור, החלטתי שמוטב שאמשיך בחיי ואשכח ממנו. מחילה ואמון הם לא אותו הדבר. אתם לא חייבים לסמוך על מישהו רק בגלל שסלחתם לו.

קשה לנסות ולהבין למה הוא עשה את מה שעשה. הוא לא היה תחת השפעת סמים או אלכוהול, ולא היו לו כל בעיות נפשיות. הוא היה פשוט בן אדם שהונע על ידי חמדנות וייאוש. אני מקווה שבכלא תהיה לו אינטראקציה עם אנשים שיוכלו לעזור לו להבין את הנזק שעשה ולשנות את חייו. חייבים להיות חיוביים אם רוצים לתת למישהו פתח להפוך לאדם טוב יותר. אם אשנא אותו, אגרום לו להתחפר עוד ועוד בעמדה שלו, של חמדנות וייאוש. אני רוצה לתת לו הזדמנות.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק