פרויקט המחילה סיפורה של מדלן

מדלן בלאק היא יועצת פסיכולוגית. היא גדלה בלונדון בשנות ה-70 ומתגוררת היום בגלזגו. כשהייתה בת 13 נאנסה על ידי שני נערים אמריקאים. ב-2014, לאחר שהשלימה עם האופן שבו הטראומה הזו עיצבה את חייה, החליטה לספר את הסיפור שלה ברבים בפעם הראשונה.

כשהייתי בת 13, הותקפתי על ידי שני נערים אמריקאים כששהיתי בדירה של אמא של חברה שלי שנסעה לסוף שבוע. הם הצמידו סכין לגרוני ואנסו אותי כמה וכמה פעמים, במשך 4-5 שעות. התחננתי שיפסיקו, אבל הם פשוט בעטו בי וצחקו עליי. אני זוכרת שרציתי שיהרגו אותי כדי שלא אצטרך לסבול את זה יותר.

בזמן האונס יכולתי לראות נזיר טיבטי צעיר העומד מימין לגופי. הוא לבש חלוק ארגמן והחזיק של כתום. שמתי לב גם שריחפתי אל מחוץ לגופי עד לנקודה מסוימת מעל ארון הבגדים ומשם התבוננתי במתרחש למטה. הנזיר עמד והתפלל לצדי וחזר ואמר לי שהכול יהיה בסדר. הוא כיסה את גופי העירום בשל הכתום והרגיע אותי.

מעט לפני שהכול נגמר, אחד התוקפים השתין עליי. מכל הדברים הנוראים שהם עשו לי זה היה הנורא ביותר והתמונה הזו רדפה אותי שנים אחר כך. לפני שהלכו, האלים יותר מבין השניים נתן לי אגרוף בחזה, הצמיד את הסכין לגרוני ואמר שאם אספר על המקרה למישהו הם ימצאו אותי ויהרגו אותי, ואני האמנתי לו.

אחר כך אני זוכרת שהתעוררתי במיטה כשחברתי לצדי. כששמעתי את קרקוש הצמידים שלה חשבתי שאלה מפתחות בדלת וחששתי שהתוקפים חזרו. הייתי מכוסה בקיא, צואה ודם.
את הבוקר העברנו בסידור הדירה והחלטנו שלא נספר לאף אחד על המקרה מכיוון שלא היינו אמורות להיות בכלל בדירה, מה גם ששתינו שם אלכוהול. זה היה יום ראשון בבוקר ולמחרת חזרנו לבית הספר כאילו לא קרה דבר.

חייתי בפחד ששני הבחורים שאנסו אותי יהרגו אותי יום אחד. חשתי תחושה עמוקה של חוסר ערך, השפלה וריקנות. חשבתי שהכול היה באשמתי, ויותר מהכול הרגשתי מלוכלכת ומחוללת. במשך שנים אחרי המקרה נהגתי לעשות אמבטיות ארוכות בהן הייתי מקרצפת את עורי בחומרי ניקוי.

לא היה לי כל כבוד עצמי, וכשבחורים היו מתחילים איתי הייתי נותנת להם לעשות בי כל מה שרצו כי חשבתי שאם אתנגד הם יפגעו בי. נהייתי מופקרת. באותו זמן התחלתי גם לשתות ולהשתמש בסמים. הפסקתי לאכול כי זה היה הדבר היחיד שהרגשתי שיש לי שליטה עליו.

כל כך סבלתי מהחיים האלה עד שלילה אחד בלעתי את כל הכדורים שהצלחתי למצוא אצל אמי. בעקבות ניסיון ההתאבדות הזה אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית לילדים במשך חצי שנה. בכל הזמן שהייתי מאושפזת אף אחד מעולם לא שאל אותי אם משהו קרה לי, על אף שאפשר היה לראות בבירור שעברתי איזושהי טראומה.

כשהייתי בערך בת 16 סיפרתי לאמי על האונס באמצעות פתק שהשארתי יום אחד על הכרית לפני שהלכתי לבית הספר. הוריי התקשרו לאִמה של חברתי, אבל היא הכחישה הכול ואמרה שדבר ממה שסיפרתי לא באמת קרה. אבי לא האמין לה ורצה לפנות למשטרה, אבל התחננתי שלא יעשה זאת כי חשבתי שזה היה באשמתי ושהתוקפים יבואו ויהרגו אותי. לא האמנתי למשמע אוזניי כששמעתי את מה שחברתי אמרה.

פעמים רבות תהיתי מה קרה באותו לילה לחברתי שהייתה גם היא בדירה, אבל אני חייבת להשלים עם העובדה שלעולם לא אדע. גם היא וגם אני שתינו הרבה אלכוהול באותו הלילה, ואותה שמו בחדר אחר בדירה. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שהשתכרתי. או שהיא נאנסה כמוני והדחיקה את זה, או שהיא פשוט התעלפה ולא קרה לה דבר. כשאני חושבת היום על מה שהיא אמרה כשהוריי התקשרו לאִמה, נראה לי ששני התרחישים אפשריים באותה מידה.

עזבתי את בית הספר בגיל 16, וההורים שלי חשבו שמוטב שאתרחק קצת, אז כשהייתי בת 17 נסעתי לשנה לישראל, שם עבדתי בקיבוץ וכן בעיר שבה הכרתי את בעלי. אני מרגישה שהפגישה איתו הצילה את חיי, שהיו על מסלול של הרס עצמי כשפגשתי אותו, אבל הוא אהב אותי ובזכותו חשתי שוב שיש לי ערך. הייתי משגעת אותו ושואלת אותו כל הזמן למה הוא אוהב אותי. כשהיינו מדברים על להקים משפחה, תמיד הייתי אומרת לו שאני לא יכולה ולא רוצה לעשות ילדים. חשבתי שללדת ירגיש כמו להיאנס שוב.

עם זאת, אחרי זמן מה החלטתי שאני לא רוצה לתת לאנסים לגזול ממני את החלק הזה של החיים, והייתי צריכה לעשות זאת כדי לרפא את עצמי. החלטתי שהנקמה שלי תהיה לחיות חיים מאושרים.

ממש לפני שבתי הבכורה הגיעה לגיל 13, התחלתי לחוות פלשבקים. במשך יותר משלוש שנים, הייתי מתעוררת בלילות מסיוטים ומרגישה את הנוכחות של הבחורים בחדר שלי ולפעמים גם את גופם על שלי. אבל גם הנזיר היה שם תמיד לצדי.

בערך באותו זמן עשיתי קורס בפסיכותרפיה, וידעתי שהגיע הזמן לדבר על מה שקרה. הבנתי שהדרך היחידה להתמודד עם כל הזיכרונות שהציפו אותי היא להשלים עם האונס ולקבל אותו כמה שהוא. אחרי הכול, יצאתי מהאונס הזה בחיים ועכשיו אני צריכה לחיות אותם.
רוב חיי שנאתי את הגברים שאנסו אותי ואיחלתי להם מוות איטי בייסורים. אבל מתישהו בתהליך הטיפולי שעברתי קרה משהו שלא תכננתי – בחרתי לסלוח להם. פעם חשבתי שהם פשוט היו רעים, אבל באיזשהו שלב הבנתי שהם לא נולדו ככה. הם באו לעולם כתינוקות טהורים ותמימים, בדיוק כמוני. התחלתי לתהות איך הם למדו, בגיל צעיר כל כך, להיות אלימים ואכזריים כל כך כלפי אדם אחר. זה גרם לי לחשוב שכנראה לא היו להם חיים נהדרים ושהם נחשפו לאלימות או ספגו אלימות בעצמם.

אז הבנתי גם שהם לא יכולים לחוש את השנאה שלי כלפיהם, ושאני היחידה שנפגעת ממנה. אני יכולה לומר בכנות שאין עוד בלבי פחד, שנאה או רצון לנקמה כלפיהם. אני יודעת שלא משנה מה הם עשו לי, לעולם לא יוכלו לפגוע במהות שלי, במי שאני. אני מרגישה בת מזל כי זכיתי לבנות את חיי מחדש, להקים משפחה נפלאה ולהרגיש אסירת תודה על כך שאני חיה. היום אני מאמינה שהחיים שלהם בצל האשמה על מה שעשו כנראה מייסרים יותר מאשר החיים שלי בצל הסבל שהם גרמו לי.

© The Forgiveness Project״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פרויקט המחילה.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על סיפורה של מדלן

אני מוצאת את עצמי בדיעות חלוקות אל מול הנאמר. לא סביב החוויה הפרטית של הכותבת, כמובן. לא אל מול הריפוי שהיא עצמה מצאה וחוותה באפשרות לסלוח לתוקפיה, אך בהיבטים נוספים של שאלת המחילה והפרויקט הזה, על כל כוח הפיתוי הרב שבהחלט יש בו.
ראשית, ישנה שאלת הבחירה, והרעיון הרואה כל תהליך נפשי או התמודדות כבחירה סובייקטיבית מוחלטת, הנובעת מהחלטה (ותהליך, כמובן, המילה האהודה כל כך), שהוא מאד מערבי ופסיכולוגיסטי (ואמריקאי). בין שזה עבד עבור הכותבת, או רבים ורבות אחרות, מי יודע אם מדובר באמת בבחירה המתאפשרת לכל אחד ואחת? על כל הרקע, המבנה האישיותי וההיסטוריה הפרטית? ואולי גם לא נכונה עבור כל אחד ואחת? ואפילו, במקרים מסוימים, מזיקה?
שנית, גם אם בהיבטים האישיים, נפשיים, והרוחניים , יש ערך רב בלסלוח, נשאלת השאלה איך זה בא לידי ביטוי בהיבטים אחרים, למשל, משפטיים? ואיך אפשר לתבוע, לאסור ולכלוא, ולדרוש פיצוי, מנקודת המוצא הזו? והאם גם לאלה יש להניח, בשם הריפוי? ואולי הריפוי יכול להגיע דווקא מתוכם במקרים אחרים?
בעיקר, אני תוהה אם גישה זו לא משמרת איזו חלוקה בין תוקף לקורבן ששוב מטיל את האחריות על כתפי הקורבן. אם קודם לכן (ולמעשה עדיין) הוטלה על קורבנות (אונס, ולא רק) חובת ההוכחה, אז כעת תהיה זו חובת המחילה? אך מה "פרויקט החרטה", למשל? מדוע התנצלות, הכרה בפגיעה וחרטה הינן נדירות כל כך? ואם אנו מקבלים את תפיסת התוקפים כבני אדם שווי ערך (בין שהיו תינוקות טהורים ובין שלא, אין זה משנה), האם לא "מגיעה" גם להם האפשרות, והחובה, לתהליך מרפא? או האם- כנהוג- נמשיך לפשפש רק בקרביו של מי שנפגע, נחשף ונפרם, ונתייחס אל הפוגע כמין סובייקט אחדותי ושלם שכלל לא מתעסקים במתרחש בו?

    02
    איתי

    נראה לי שיש משהו שפספסת. כשמדובר על למחול ולסלוח מדובר רק על שינוי ברגש האישי שלנו, על מניעת תחושות הנקמה והכעס כי הן כשלעצמן לא מועילות בדבר ואף מזיקות לנו. אם זאת אין לשכוח את ההיגיון הבריא ואת הפעולות הנדרשות בכדי להגן עלינו ועל החברה - להעמיד את המקרה על חומרתו, ללמוד ממנו ולעורר את המודעות הציבורית והאישית. כמו כן, לפעול כדי למנוע מקרים דומים - להעמיד לדין ולכלוא את הפוגע. אין סתירה בין הדברים האלו ובין המחילה. כמה שאדם אונס יכול להיות תינוק טוב לב בעברו שהושפע מגורמים רעים, עדין הוא מסוכן לחברה וזקוק לתיקון (לא שכליאה תעזור..).

    ובנוגע להתעסקות בנפגע על פני הפוגע, אני חושב שטקסט כזה מתמקד בהשפעה נקודתית אישית על קוראיו ולא חושב שהוא יכול לכוון לתיקון מוסרי כלל חברתי, שהוא במישור שלו, צריך להיעשות.

    אני מבינה שמדובר בחוויה רגשית אישית, ובזו שעברה הכותבת, כאמור, לא פקפקתי לרגע. אך הדברים אינם נפרדים ולכן אני תוהה איך אדם שעסוק בתהליך סליחה יגייס את כל מה שדרוש בבית המשפט למשל, שידוע שבו מתנהל גם סוג של מופע אחרי הכל ולא מדובר באיזו בדיקה סטרילית של עובדות יבשות הנוגעות לפגיעה. איך ניגשים לדבר כזה ללא גיוסם של כל הזעם והיעדר המחילה הדרושים?
    מעבר לכך, ההתמקדות בעצמי הזו- שהיא דרך הפסיכולוגיה- לא תמיד לוקחת בחשבון את החלקים שאינם תלויים בנו- הסוציולוגיה- ואני חושבת שאלה צריכים להיות שלובים זה בזה. ובפרט, שאני לא משוכנעת כלל שמדובר בהליך פנימי אישי בלבד, המבוסס על החלטה, אלא בתרכובת של נסיבות, אפשרויות, מבנה אישיות והיסטוריה (וסתם ארעיות).
    לצד כל זה, אני מעריכה ומכבדת מאד את הבחירה (או "הבחירה") לסלוח, נניח ונסכם לצורך העניין שהיא מתקיימת בזכות עצמה. אני גם תוהה מדוע אותה הבחירה לא מופנית גם אל עבר החברה שנכחה שם.