פרויקט המחילה סיפורה של סטפני

אמה של סטפני קזאטלי נרצחה בשוד חנות בניו אורלינס ב-1980. מאז, הספיקה סטפני להפוך לפרופסור, רעייה, אם, דוברת וכותבת. עיקר עבודתה עוסק באבל, בריפוי ובאפשרות למחילה.

הרצון שלי לדעת יותר על רצח אמי נולד למעשה מפגישה מקרית עם זר גמור. במפגש בכנסייה שנכחנו בו בעלי ואני, נעמד כומר בית סוהר והתחיל לספר על עבודתו בכלא הגברים המקומי. לא יכולתי שלא לחוש בוז כלפי מי שנראה לי כאיש דת צבוע, בזמן שהוא פסע הלוך ושוב ובידו ספר תנ"ך בלוי ודיבר על ההשפעה החיובית של מחילה על חייהם של אסירים.
על אף שראיתי במחילה דבר טוב כשלעצמו, מעולם לא העליתי על דעתי למחול לאיש שרצח את אמי. הרגשתי שסוג כזה של מחילה מתאים יותר לאנשים קיצוניים שהולכים להתארח בתוכנית של אופרה ווינפרי. למען האמת, הייתי תומכת נלהבת של עונש המוות ובתוך תוכי די התמרמרתי על כך שהרוצח של אמי קיבל רק מאסר עולם.

אחרי הכול, מה שהוא עשה לה היה פשוט נורא. הוא כיוון אליה אקדח בזמן שהעבירה אליו את כל תוכן הקופה ואז, בזמן שצעד אחורה בדרך החוצה מן החנות, ירה בה בחזה. היא מתה בתוך דקות בזרועותיו של עובד אחר בחנות. יומיים לאחר מכן הרוצח נתפס כשהוא נוהג במכונית גנובה. נגזר עליו מאסר עולם ללא אפשרות חנינה בכלא אנגולה בלואיזיאנה. אני הייתי סטודנטית, בשנתי השנייה בקולג' במדינת ג'ורג'יה, כשהביאו אותי הביתה ללוויה כסהרורית, בהלם מוחלט.

באותו מפגש בכנסייה, שנים לאחר מכן, דבריו של הכומר חלחלו עמוק לתוך נפשי. מצאתי את עצמי תוהה אם אוכל אי פעם לסלוח לאיש ששינה את מסלול חיי בצורה כל כך אלימה וסופית. בזמנו נחסכה ממני זוועת המשפט, אבל כעת רציתי לדעת הכול על האיש שרצח את אמי. חיפשתי מידע על הפשע וחקרתי אותו כאילו הייתה זו משימה במסגרת העבודה. את כל המידע שאספתי תייקתי בתיקייה מיוחדת, כשלאט לאט אני מרכיבה פרופיל נפשי מפורט של הרוצח, נת'ן וולף. המשכתי כל הזמן להתחבט בשאלת המחילה, עד שאחר צהריים אחד, נפל פתק מהתיקייה בזמן שדפדפתי בה. היה זה מספר הטלפון של משרד הכומר בכלא אנגולה. החלטתי לחייג אליו.

לטלפון ענה האב דמרו ששאל כיצד יוכל לעזור. סיפרתי לו שאני עושה מאמצים כבירים לסלוח לאדם שרצח את אמי. "הייתי רוצה גם לדעת מה קרה באותו לילה ואם הוא חש חרטה", אמרתי. "את חושבת שזה חשוב אם הוא חש חרטה?", שאל האב דמרו.
באמת שלא ידעתי את התשובה. היה לי ברור שיהיה לי קל יותר לסלוח לאדם שמראה חרטה, אבל חשתי באיזשהו אופן שלא זה צריך להיות מה שינחה את החלטתי.
האב דמרו התנדב לתווך בינינו והציע להעביר מסר ממני אל הרוצח באופן אישי. הוא ביקש שאומר לו בדיוק מה להגיד. חשבתי לרגע ואז, בפרץ של צלילות בלתי צפויה, אמרתי: "תגיד לו בבקשה שהבת של האישה שרצח ב-1980 רוצה לסלוח לו על מה שעשה והייתה רוצה לשמוע אם יש לו מה להגיד לה בחזרה".

האב דמרו אמר שייקח לו שבוע להעביר את המסר לנת'ן וביקש שאצור איתו קשר ביום ששי לאחר מכן. כשניתקתי את השיחה חשתי נואשת ולגמרי לא בטוחה לגבי מה שעשיתי. מה אם ישחררו אותו והוא יבוא לפגוע במשפחה שלי? מה אם אני לא באמת מוכנה לסלוח?
ביום ששי לאחר מכן התקשרתי לאב דמרו. הוא סיפר איך אחרי שאיתר את נתן במחנה א', אגף ברמת אבטחה מינימלית, הלך והעביר לו את ההודעה שלי. "כמו שאת יכולה לתאר לעצמך, הוא די נבהל מהעניין אחרי 20 שנה בכלא... למעשה, הוא לא ידע מה להגיד בכלל", אמר האב דמרו. "אחרי ששתק כמה רגעים, הוא אמר שהוא צריך זמן לחשוב על זה, אז אמרתי לו שאשוב בעוד כמה ימים".

האב דמרו סיפר גם שביום רביעי שלאחר מכן, בדרשה הקבועה שהוא נוהג לשאת באגף, הוא ראה את נת'ן יושב בחלקו האחורי של החדר. "אחרי שהסתיימה הדרשה דיברנו", הוא אמר. "אבל לפני שאספר לך מה הוא אמר, אני מוכרח להגיד לך שנת'ן גוסס. אני חושב שהוא חולה בסרטן". בכל התרחישים שדמיינתי, לרגע לא חלפה בראשי המחשבה שאצטרך למחול לאדם גוסס. בעודי רועדת ודמעות זולגות במורד לחיי, הבנתי שלראשונה מאז 1980 אני חשה שלווה. לא נשאר לי יותר ממה לחשוש.

"נת'ן רצה שאומר לך כמה הוא אסיר תודה על המחילה שאת מעניקה לו", המשיך האב דמרו. "הוא אמר שכעת, לפני מותו, הוא מוסר את חייו לאל. הוא ביקש גם שאומר לך שהוא מצטער מעומק ליבו על מה שעשה. הוא אמר שלעולם לא יוכל לתרץ את מעשיו, אבל שזו הייתה תקופה רעה מאד בחייו, שמעולם הוא לא התכוון להרוג אף אחד ושהסמים הפכו אותו למטורף. הוא ביקש ממך שתספרי גם לבני משפחתך שהוא מצטער ומתחרט על מה שעשה".
הודיתי לאב דמרו וניתקתי את השיחה. ישבתי לשולחני והרגשתי איך דמעות של הקלה, עצב, הכרת תודה וסגירת מעגל מתחילות להציף אותי. ואז, כאילו היה זה חלון שנפתח, חשתי משב רוח קר והרגשתי את הנוכחות של אמי בפעם הראשונה מאז שנרצחה. היא ישבה ממש לצדי, ואני בזרועותיה.

מיד אחרי חג המולד, הגיע אליי בדואר מכתב מבית הכלא אנגולה ובו היה כתוב:

הודעת שחרור
בהתאם לתקנות המחלקה, מוטל על משרד זה להודיעך על שחרורו של נת'ן וולף, שנפטר ב-23.12.2000.

נעמדתי כשאני מאמצת את המכתב לחיקי ומהרהרת במילה "שחרור". שנינו יצאנו לחופשי. במשך שנים כה רבות התאבלתי על אמי. כמה משונה היה פתאום להתאבל על הרוצח שלה, על החיים שמעולם לא היו לו, על הבחירות השגויות שעשה ועל האהבה שכנראה מעולם לא חש.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פרויקט המחילה.


תגובות פייסבוק