פרויקט המחילה סיפורה של סלימאטה

סַלימַאטָה באדג'י נַייט גדלה בקהילה המוסלמית בסנגל, שם היא נימולה בגיל חמש. היא עברה לפריז כשהייתה בת תשע, ואת רוב חייה הקדישה לפעילות נגד תופעת מילת הנשים בתרבויות האפריקאיות (FGM – female genital mutilation). היא עבדה עם המשטרה המטרופוליטנית בלונדון במערכת ההסברה שלהם נגד FGM וגם עם ארגונים בינלאומיים רבים ביניהם הפורום לקידום מעמד האישה (www.womenadvancementforum.com).

 

הייתי בת חמש כאשר אישה מהכפר שלי אמרה לי שאנחנו עומדות ללכת ליער. הייתה שם קבוצה של ילדות בגילאים 5 עד 16. שמחנו כי חשבנו שאנחנו הולכות לפיקניק. אבל לא היה זה פיקניק. מעבר לבכי ולצעקות, אני זוכרת את ההלם כשהבנו שרימו אותנו. ידעתי שהם חתכו חלק ממני, אבל לא ידעתי בדיוק מה הם חתכו. הנשים היו נחמדות בדרכן, ונתנו לנו אוכל וממתקים. זו הייתה דרכן לבקש את סליחתנו. אבל הייתה זו גם דרכן לבקש נקמה – לחזור ולבצע את הפשע שבוצע גם בגופן.

רק מאוחר יותר, כשהייתי נערה, הבנתי מה בדיוק התרחש שם. מלו אותנו. לכאורה כדי להפוך אותנו לנקיות יותר ולמנוע מאתנו קשרים עם בנים. מבחינת הורי הייתה זו מעין הכנה לחתונתי – הם עשו זאת לטובתי, ואני קיבלתי את זה מפני שנשים מוסלמיות שעברו מילה זוכות לסטטוס גבוה וכבוד. מאוחר יותר, כשעברתי לגור בפריז, נדהמתי לגלות שזה משהו שלא כל אישה עוברת. הייתי מבועתת לראות ילדות סנגליות שנאמר להן שהן עומדות לנסוע לחופשה באפריקה, בעוד שלמעשה הן נסעו כדי לעבור מילה. עבור אימי היה זה חלק מהתרבות שלה, ובפריז היא מָלה בחשאי שלוש מאחיותיי הצעירות.

נמלאתי זעם והחלטתי שיש להפסיק את המנהג האכזרי הזה. התחלתי לדבר על כך עם כל מי שמוכן היה להקשיב: שירותי הרווחה, רופאים, המשטרה ואפריקאים שחיו בפריז. במשך תקופה ארוכה האשמתי את כל הנשים בקהילה שלי שחברו יחד לעשות לי את זה, והאשמתי את הגברים שעמדו מהצד ואפשרו לזה לקרות. האשמתי את אימי על שקיבלה את הדבר בסלחנות ואת אבי על שלא ניסה למנוע את זה.

כאשר גיליתי שמרבית האנשים חושבים שמילת נשים היא עוול נוראי, היו לי מחשבות אובדניות. מילת אברי המין פוגעת בזהות ובכבוד העצמי שלך. רק כאשר הפכתי לבודהיסטית והפסקתי לראות את עצמי כקורבן, הפסקתי להרגיש חסרת ערך. מתוך הזעם בקעה החמלה וההבנה שלא הייתה זאת אשמתה של אימי, וגם לא אשמתן של הנשים שעשו לי את זה. הן פשוט קורבן של תרבותן המעוורת.

לא הייתי מצליחה להמשיך לחיות אילו הייתי נצמדת לכל הכעס והאשמה. אבל לכעס שלי היה גם יתרון כיוון שהוא הוביל אותי למאבק לעצירת המנהג.

כיום שלושת אחיותיי עובדות עמי ופועלות לעצירת מנהג כריתת אברי המין אצל נשים. אפילו אימי מבינה שזוהי הפרה של זכויות אדם. היא אמרה לי שהיא מעולם לא רצתה שאעבור מילה ועשתה כל שביכולתה להגן עלי. שמחתי לשמוע את דבריה, זה אפשר לקשר שלנו להתהדק ויותר לא האשמתי אותה במה שקרה לי.

מעבר לכך, לפני מות אבי הצלחתי לשוחח עמו על הנושא. פתחתי את ליבי לפניו והסברתי לו כיצד הכריתה משפיעה הן בממד הפיזיולוגי והן בממד הנפשי. הוא בכה ואמר לי שאף אישה מעולם לא הסבירה לו באיזה סבל זה כרוך. אחר כך הוא התנצל וביקש מחילה. למחרת הוא התקשר לקרוביי בסנגל וביקש מהם להפסיק את המנהג. בעקבות בקשתו, בוטל מפגש מתוכנן ו-50 ילדות ניצלו.

 

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק