פרויקט המחילה סיפורו של אסעד

אסעד אמיל שפתארי שירת בתפקיד מודיעיני בכיר במיליציה הנוצרית "הכוחות הלבנוניים", במלחמת האזרחים בלבנון (1990-1975), והיה אחראי למותם של רבים. בשנת 2000, כתב מכתב התנצלות לכל קורבנותיו שפורסם בכל כלי התקשורת הלבנוניים. מאז הוא מקדיש את חייו לבניית שלום ולקידום הרעיון של שינוי אישי.

התחנכתי בבית ספר נוצרי ולאחר מכן למדתי באוניברסיטה נוצרית, ועל אף שכמה מחברי לספסל הלימודים היו מוסלמים, אמרתי לעצמי שאלה לא יכלו להיות מוסלמים אמיתיים, שכן הם היו מנומסים ומחונכים וכמעט נוצרים באורחותיהם. המלחמה שלי נגד המוסלמים התחילה ב-13 במרץ 1975, כשפרצה מלחמת האזרחים בלבנון. עד אז כבר הייתה ההתייחסות למוסלמים כ"מלוכלכים", "עניים", "עצלנים", שגורה בפי כל – מוריי, חבריי וכל האנשים סביבי. הם נהגו לומר: "תראו איך הם נראים מגוחכים כשהם מתפללים... תראו כמה ילדים יש להם." כך השתנתה התפיסה שלי אותם. אנחנו האמנו שהצרפתים נתנו את לבנון לנו, לנוצרים, ושלנו הזכות החוקית על הארץ, בעוד המוסלמים הם לא יותר מפולשים ובוגדים. שנאנו גם את הפלסטינים, שהפכו את לבנון זה מכבר לבסיס הפעילות שלהם ובה זכו לתמיכתם של לבנונים מוסלמים במאבקם בישראל.

בתחילה פשוט לא חיבבתי את המוסלמים ואת הפלסטינים, אחר כך שנאתי אותם שנאה של ממש, ולבסוף פחדתי מהם וכל שרציתי היה לחסל אותם. כשפרצה המלחמה הצטרפתי ליחידת הקשר של "הכוחות הלבנוניים" ובהמשך עשיתי קורס תותחנים. כשהפצצנו את הרבעים המוסלמיים הייתי אחראי למותם של רבים והיה לי אז קל מאוד להצדיק את מעשיי. ככל שגדלה תנועת המרד שלנו, גדלתי אני יחד איתה ולבסוף מוניתי למספר שתיים בשרשרת הפיקוד של יחידת המודיעין של המיליציה הנוצרית. הוטל עליי להכריע לגבי גורלם של כל אלה שנעצרו ונאספו במחסומים השונים. הייתי צריך להחליט לגבי כל אחד אם ישוחרר בלא פגע, יוחזק לצורך חילופי שבויים, או ייהרג. בני אדם הפכו עבורי ללא יותר ממוצרי צריכה. כל אותה תקופה המשכתי ללכת למיסות של יום א', ובתא הווידויים הודיתי רק בחטאים קטנים, למשל כשהייתי מתרגז יותר מדי לפעמים. מעולם לא התוודיתי על ההרג שהייתי אחראי לו, כי לא ראיתי בו חטא. ראיתי בעצמי לוחם למען הנצרות.

בשנת 1985 היה כבר ברור שהמלחמה לא מביאה לנו שום הישגים פוליטיים, והחלטנו לקיים משא ומתן עם אויבינו. חתמנו על הסכם שסיים את המלחמה באופן עקרוני, אבל 15 ימים לאחר מכן חברינו הנוצרים ביצעו הפיכה. מאותו רגע לא נתפסנו עוד כגיבורים נוצריים -- אלא כבוגדים נוצריים. ההסכם התמוסס, רבים מאתנו נהרגו ואני ברחתי מביתי יחד עם אשתי ובני התינוק.

הושלכנו אל לועו של האויב, ובשש השנים שלאחר מכן היה עלינו לחיות בקרבת המוסלמים והפלסטינים, כשהסורים, בני בריתנו היחידים באותו זמן, מגנים עלינו. אף אחד לא אהב את המצב הזה, ונעשו כמה וכמה ניסיונות להתנקש בחיי. אשתי אמרה שהיא מבינה את השנאה שבמבטם של הפלסטינים, כי אז הבינה איך מרגיש מי שהוא מושא תיעוב.

ב-1988 השתתפה אשתי בפעם הראשונה במפגש שאורגן על ידי התנועה הבינלאומית "יוזמות לשינוי" (Initiatives of Change). כמו כל קצין מודיעין טוב שאלתי אותה מיד מה האג'נדה הנסתרת של התנועה, אבל היא לא הצליחה לענות לשאלתי ובמקום זאת הזמינה אותי למפגש הבא. הצטרפתי אליה, אבל הבאתי איתי אקדח והתלוו אליי שני שומרי ראש שהמתינו מחוץ למבנה. במפגש הזה התחיל אצלי שינוי כלשהו. זה קרה כשביקשו ממני להביט אחורה על חיי וכל מה שהצלחתי לראות היה נתיב ארוך של דם.

לאט לאט הבנתי שלא הייתי האיש המושלם שחשבתי שהייתי. כל היבט בחיי היה טעון שינוי ושיפור. באותה עת הייתי עדיין מעורב בלחימה, אבל שנתיים לאחר מכן הוזמנתי למפגש הדיאלוג הראשון שלי. נאמר לי כי במפגש ישתתפו מוסלמים, ולכן הכנתי לקראתו רשימה ארוכה של תלונות נגדם. כשהגיע תורי לדבר התחלתי להקריא את הרשימה; אבל כולם מסביבי רק חייכו. אחר כך סיפר אחד המוסלמים כי הוא הגיע מצויד ברשימה ארוכה עוד יותר. גיליתי הרבה דברים חדשים במפגשים האלה. גיליתי שלמוסלמים היו שמות אמיתיים, שהיו להם משפחות, חלומות וציפיות, ושגם אם הייתה בינינו מחלוקת פוליטית יכולנו לכבד זה את זה.

בשנת 2000, כשהיה בני בן 13, שמעתי אותו משתמש באותם ביטויים מכוערים כדי לתאר מוסלמים. הזדעזעתי מכך עמוקות כי הבנתי שכך בדיוק הייתי אני 40 שנים לפני כן. שאלתי את עצמי, "האם אנחנו באמת זקוקים למלחמת אזרחים נוספת כדי שהדור של בני יבין שצורת החשיבה הזו שלילית?" ובאותו רגע הבנתי שדבר לא ישתנה כל עוד אנשים כמוני, שגילו את האמת, לא יפיצו אותה ברבים. ולכן, כמה ימים לאחר מכן, החלטתי לפרסם בעיתונים מכתב פתוח לכל אזרחי לבנון, שבו אני מבקש מהם מחילה.

מאז אני מקדיש את חיי למען השלום, גם אם הדבר כרוך לעתים בקורבן גדול מצדי. הייתי מוכן לעבור גיהינום לו רק היה מובטח לי שהסיפור האישי שלי ישנה את השקפותיו של אדם, יהא זה אדם אחד בלבד, וירחיק אותו מדרכים אלימות.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.