פרויקט המחילה סיפורו של ג'וד

"רוב האנשים אף פעם לא סולחים כי הם חשים שזו תהיה רמיסה של זיכרון יקיריהם"
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

ג'וד ווייט נולד בבלפסט בשנת 1957 למשפחה קתולית. לאחר פרוץ הסכסוך בצפון אירלנד בין הקתולים לפרוטסטנטים בסוף שנות השישים, כמה משבעת אחיו ואחיותיו עזבו לאנגליה. אבל ג'וד נשאר בבלפסט, עשה תואר בסוציולוגיה והתחתן. באפריל 1984 חייו השתנו לתמיד כשאמו, שעבדה כנהגת מונית במשרה חלקית, נהרגה מפיצוץ מטען מחוץ לבית המשפחה.

עד שהתחילו להיערך הפגנות סטודנטים למען זכויות אדם בקצה הרחוב שלנו בשנות השישים, מעולם לא חשדתי שאני חי בחברה לא נורמלית. אמי נהגה תמיד לומר שהמפגינים הם לא יותר מעושי צרות. על אף היותה קתולית, היא הייתה תומכת נלהבת של המדינה הבריטית שהעניקה לה "הטבות ילדים" וחינוך חינם. ביתנו לא היה חממה רדיקלית בשום צורה, וכל לילה אחרי ארוחת הערב היינו נוהגים לכבות את הטלוויזיה, לכרוע על ברכינו ולשאת תפילה קתולית.

בשנת 1969 חלה הסלמה בסכסוך, ומהר מאד נראתה בלפסט כמאיימת לקרוס תחת האלימות הבין קהילתית הגואה. כשהחלו המעצרים המנהליים ואנשים – בעיקר קתולים – נעצרו ללא משפט, המצב היה כבר של מלחמת אזרחים דה-פקטו. כשהייתי בבית הספר התיכון, כל יום אחרי הלימודים הייתי מניח את הילקוט מאחורי פח אשפה והולך להילחם בצבא הבריטי עם לבנים ובקבוקים. זה הפך לחלק נורמלי בהתבגרות שלנו. עבורי הפחד התחיל כשראיתי בחור צעיר נהרג לידי מסוללה שנורתה עליו. ואז, בחמישה בספטמבר 1971, חייל UDR (חטיבת הצבא הבריטי שהוצבה בצפון אירלנד) עיכב אותי ברחוב כדי לשאול אותי לשם אבי. כשהוא שמע את השם, הוא אמר לי שהוא הולך להרוג את אבא שלי כי הוא קתולי. שאלתי אותו למה והוא אמר "כי אנחנו שונאים קתולים". הם ראו בי, ילד בתלבושת בית ספר, האויב שלהם. זה היה היום שבו ילדותי נגמרה.

ב-1983 הופצץ הבית שלנו בפעם הראשונה, בידי מתנדב צעיר של כוח המתנדבים מאלסטר (UVF), בן השכונה שלנו. אמי הייתה זו שניגשה לבחור וטיפלה בו כשפוצץ את עצמו בטעות. היא ביקשה ממני להביא כרית מהבית כדי להניח תחת ראשו. אם אי פעם ראיתי קורבן בחיי – זה היה הוא. הוא היה לבד והיה לו קר, ורק אמי הייתה שם כדי לעזור לו.
באיזשהו מקום חשבתי שה-UVF לא יחזור לפגוע בנו בגלל שהצלנו את החיים של אחד משלהם, אבל הם כן חזרו, והפעם עשו זאת כמו שצריך. כשאמי ראתה את מטען הנפץ על אדן החלון מחוץ לחדר האורחים היא צלצלה למשטרה. לרוע המזל, המטען התפוצץ כשהיא פתחה את הדלת, והיא נהרגה יחד עם השוטר הצעיר שנשלח למקום, מייקל דוסון.
עבורנו המשטרה הייתה בעצם האויב, אבל אמי לימדה אותנו להושיט עזרה לנזקקים, כך שאחד הדברים הראשונים שעשיתי היה ללכת לביקור ניחומים בבית השוטר הצעיר. זה היה הצעד הראשון במסע שלי, שנמשך עד היום.

באותם ימים עוד לא היה ייעוץ פסיכולוגי לנפגעי טראומה, ובהתחלה הייתי מלא זעם ושנאה מהמקרה. הייתי אבא רע, בעל רע ומרצה גרוע. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה נקמה, ויכולתי לחוש את המרירות מאכלת בי. בסופו של דבר, אחרי שעברתי התמוטטות עצבים, הבנתי שאני חייב לעשות משהו כדי לשנות את המציאות הזו. עבורי המחילה הייתה החלטה פרגמטית וצורך רגשי – לא היה לה כל קשר לדת. היא אפשרה לי לחיות, לישון בלילה כמו שצריך. אפשר לומר שהמחילה הייתה הנקמה שלי על רצח אמי, כי היא שנתנה לי כוח. אני סולח לא בשם אמי, אלא על הסבל שנגרם לי מכך שאיבדתי אותה. על אף שלא הייתה לאמי ההזדמנות להרשות לי לסלוח, צריך לזכור שהיא ביקשה ממני להביא כרית לשים תחת ראשו של איש ה-UVF שניסה לפוצץ אותנו.

קשה אמנם להגיד שתושבי צפון אירלנד סלחו זה לזה, אבל יש התקדמות מרשימה. אנחנו עדיין חברה מלאת איבה, אבל אנחנו כבר לא חברה אלימה. עם זאת, אנשים כמוני הם חלק מהבעיה. מעולם לא הייתי חבר ב-IRA ולא החזקתי בנשק, אבל כשפרוטסטנטים נהרגו, אני עמדתי מנגד. מכיוון שמחיתי רק כשבני הקהילה שלי היו הנפגעים, אני אשם במעשי האלימות הללו ממש כמו אלה שביצעו אותם.

אני מאמין שהדרך היחידה להגיע לפיוס היא באמצעות חתירה לאמת – והדרך לעשות זאת היא באמצעות מתן חנינה כללית לכל המעורבים בשני צדי הסכסוך. פירוש הדבר שאף אחד לא יוכל להיענש על מעשיו בעבר. רק כך יוכלו אנשים לקחת אחריות על מעשיהם ועל מעשי הקהילה שלהם – כשהם מרגישים בטוחים מספיק כדי לדבר על מה שהיה. אני יודע שרבים היו מעוניינים שמבצעי הפשעים ייאסרו, אבל הבעיה היא שאם אכן יורשעו לא יוכלו לקבל עונש מאסר של יותר משנתיים, כפי שהוגדר בהסכם "יום ששי הטוב". עד היום, אני מכיר אנשים רבים שהאירועים הללו, שקרו לפני כמה עשורים, מגדירים את הווייתם. רבים עדיין פגועים, ורובם לא יסלחו לעולם כי הם חשים שזו תהיה רמיסה של זיכרון יקיריהם.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פרויקט המחילה.


תגובות פייסבוק