סיפורו של חיוך

כיצד מקימים החיים את קווי הכוח שאנו חיים בהם? מהיכן מגיע הכוח המושך אותי לעבר ביתו של החבר הזה? מה הם אם-כן הרגעים המרכזיים ההופכים את הנוכחות הזאת לאחד הקטבים שיש לי צורך בהם? מאילו אירועים סודיים מעוצבים רגשי הרכות הפרטיים ודרכם גם האהבה לארץ?
הנסים האמיתיים, כמה רעש הם מקימים! והאירועים המהותיים, כמה הם פשוטים! על אודות הרגע שאני רוצה לתאר כאן, יש כה מעט לומר שאני נדרש לחוות אותו מחדש כחלום, ולשוחח עם אותו חבר.
היה זה אחד הימים שלפני המלחמה, על גדת נהר הסאון (Saône), מהצד של העיירה טורנוס (Tournus). לארוחת הצהריים בחרנו מסעדה שהמרפסת שלה, שהייתה עשויה לוחות עץ, השקיפה על הנהר. יושבים ליד שולחן פשוט בתכלית, שהלקוחות חרטו בו בסכיניהם, הזמנו שתי כוסות של פֶּרְנוֹ. הרופא שלך אסר עליך לשתות אלכוהול, אבל אתה רימית בהזדמנויות מיוחדות. ואותו יום היה הזדמנות כזאת. לא ידענו מדוע, אבל כך היה. מה שגרם לנו לשמחה היה בלתי-מוחשי יותר מאיכותו של האור. וכך אתה החלטת לשתות את הפרנו הזה השמור להזדמנויות מיוחדות. והיות שבמרחק צעדים אחדים מאיתנו שני מלחים פרקו דוברה, הזמנו אותם. קראנו לעברם ממרומי המרפסת. והם באו. הם פשוט באו. נראה לנו כל כך טבעי להזמין חברים, אולי בגלל החגיגה הבלתי-נראית הזאת שלנו. היה כל-כך ברור שהם ייענו לאיתות. וכך השקנו כוסות!
השמש הייתה נעימה. הדבש החמים שלה שטף את עצי הצפצפה בגדה הנגדית, ואת המישור עד לאופק. הלכנו ונעשינו עליזים יותר, והמשכנו לא לדעת מדוע. השמש הבטיחה להאיר היטב, הנהר הבטיח לזרום, הארוחה הבטיחה להית ארוחה, המלחים הבטיחו להיענות לקריאה, המלצרית הבטיחה לשרת אותנו במין אדיבות מאושרת, כאילו היא מנהלת חגיגה נצחית. היינו נתונים בשלווה גמורה, משולבים היטב בתרבות מושרשת, מוגנים מפני אי-הסדר. התענגנו על מעין מצב מושלם, שבו, לאחר שכילינו את כל האיחולים, לא היה לנו עוד מה לגלות זה לזה. חשנו טהורים, ישרים, מוארים ומפויסים. לא היינו מסוגלים לומר איזו אמת התגלתה לנו. אך התחושה שמשלה בנו הייתה בהחלט תחושה של ביטחון. ביטחון כמעט גאה.
וכך, באמצעותנו, היקום הוכיח את רצונו הטוב. התעבות העננות בשמיים, התקשותם של גרמי השמיים, היווצרותן של האמבות הראשונות, העמל האדיר של החיים שמוביל מן האמבה ועד לאדם, הכל חבר יחד באושר כדי להוביל, דרכנו, למהות הזאת של העונג! בתור הצלחה, העניין לא היה רע ביותר.
וכך התענגנו על ההרמוניה הדוממת הזאת ועל הטקסים הללו שהיו כמעט דתיים. מעורסלים על ידי הלך-ושוב של המשרתת שהייתה כעין כומר, השקנו כוסות יחד עם מלחים כמו מאמינים בני אותה הכנסייה, על אף שלא היינו מסוגלים לומר בדיוק איזו כנסייה היא כנסייתנו. אחד משני המלחים היה הולנדי. האחר, גרמני. הלה נמלט פעם מן הנאצים, שכן הוא נרדף שם על היותו קומוניסט, או טרוצקיסט, או קתולי או יהודי. (איני זוכר עוד את התווית שבשמה הודר אותו איש). אך באותו רגע המלח היה בהחלט דבר-מה אחר ולא תווית. התוכן הוא שקבע. המהות האנושית. הוא היה חבר, פשוט מאוד. והייתה בינינו הסכמה, כחברים. אני הסכמתי. אתה הסכמת. המלחים והמלצרית הסכימו. הסכמה באיזה עניין? בעניין הפרנו? בעניין משמעות החיים? בעניין מתיקותו של היום? לא היינו מסוגלים לדעת באיזה עניין, בוודאי לא לומר. אך ההסכמה הייתה כה שלמה, כה מוצקה בעומקה, מונחת על גבי ספר קודש כה ברור מבחינת מהותו, אף כי לא היה אפשר לנסחה במלים, עד שהיינו מסכימים ברצון לבצר את המקום על מרפסתו, לעמוד במצור שהיה מוטל עליו, ולמות מאחורי מכונות ירייה כדי להציל את המהות הזאת.

חיוך הוא לעתים קרובות העניין המהותי. משלמים לנו בחיוך. מפצים אותנו בחיוך. מעודדים אותנו בחיוך.
איזו מהות?...זהו בדיוק העניין שקשה להתבטא עליו! אני מסתכן בכך שאוכל ללכוד רק ניצוצות שלו, ולא את עצם העניין. המלים הלא-מספיקות היו גורמות לאמת שלי לחמוק. הייתי מתבטא באורח לא-ברור אילו טענתי שהיינו נלחמים בקלות כדי להציל איכות מסוימת בחיוך של המלחים, בחיוך שלי ובחיוך שלך, ובחיוכה של המלצרית, איזשהו נס של אותה שמש שטרחה כל-כך, בתום מיליוני שנים, להגיע, דרכנו, לאיכות של חיוך שהיה כה מוצלח.
על פי רוב, לעניין המהותי אין כל משקל. לכאורה, העניין המהותי כאן לא היה אלא חיוך. חיוך הוא לעתים קרובות העניין המהותי. משלמים לנו בחיוך. מפצים אותנו בחיוך. מעודדים אותנו בחיוך. ואיכותו של חיוך יכולה לגרום לך למות. יחד עם זאת, היות שהאיכות הזאת שחררה אותנו באורח מוצלח כל כך ממועקת ההווה, העניקה לנו ביטחון, תקווה ושלווה, הרי שהיום יש לי צורך, כדי לנסות להתבטא באורח מוצלח יותר, לספר גם את סיפורו של חיוך אחר.

 

מצרפתית: יורם מלצר

פרק מתוך "מכתב לבן-ערובה", מאת אנטואן דה סנט אקזופרי (1900-1944). הטקסט נכתב תחילה כהקדמה לרומן של לאון וורת (Léon Werth), שהסתתר מפני הנאצים בלבה של צרפת, בשל מוצאו היהודי. הרומן של וורת אל ראה אור וסנט אקזופרי עיבד את המבוא לטקסט עצמאי, שראה אור בשנת 1944.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנטואן דה סנט אקזופרי.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על סיפורו של חיוך

01
גדעון טיקוצקי

ספרו של סנט-אקזופרי 'מכתב לבן-ערובה' תורגם במלואו על ידי וראה אור בספרית פועלים בשנת 2009, בצירוף ספר נוסף פרי עטו, 'טייס קרב' (Pilote de guerre). ראו גם רשימתי על ורת ועל חברותו עם הסופר-הטייס, שפורסמה בשעתה במוסף 'הארץ':
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1273516

07
גדעון טיקוצקי

תודה לכל המגיבים, וליורם מלצר, שהזכיר לנו את יפי כתיבתו של סנט-אקזופרי ואת אנושיותה.
לשאלה שנשאלה כאן, ניתן לרכוש את הספר 'טייס קרב | מכתב לבן-ערובה' באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים.

08
רני רוזנטל

ברגע מסוים הטריד אותי משהו שקשור במשהו ולא ידעתי לקרוא לו בשם, לכן כתבתי שיר

משמעות הדברים

לי לא יעשו תערוכה
לא יבואו בערב המון אנשים בלבוש חגיגי
לא ישאו נאומים ולא ירימו כוסית
עיתונאים לא יראינו אותי
תלמידי שנה ראשונה באקדמיה לאומנות
לא יתקרבו אחרי הטכס עם מחברות ועטים
לא יבקשו בנימוס שאסביר את עבודתי
לא יחפשו אותי במקורות כי לא יהיו מקורות
כול זאת החמצתי ואני מצטער
אבל לא מאוד
אני בספק אם יש לִדְבָרִים משמעות
ולא מחפש בניסתר
לעתים רחוקות אני חש משהו בקרבתי
שומר על קשר
אם בימי חיי אכתוב שיר, אפסל פסל
אעשה משהו ספונטני שייראה לי חשוב
ואחרי שנה אקרא את שירי ואחייך
אביט בפסל ויתעורר בי רצון לגעת בו
אֶזָכֶר במעשה והוא עדיין ייראה לי חשוב
ארגיש שאותו משהו
התקרב אלי בצעד קטן ולשניה כמעט נגע בי