פרויקט המחילה סיפורו של טוני

למדתי שכדי להחזיק באידיאולוגיה של גזענות דרוש לב סגור ומסוגר.
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

טוני מקאליר שימש בעבר כמארגן פעולות של "המחתרת הארית הלבנה" (WAR) בקנדה ופעל כמגייס בארגוני ימין קיצוני. הוא היה הבעלים של Canadian Liberty Net (מוקד טלפוני אוטומטי שמפיץ הודעות נאצה) וניהל את להקת הרוק הגזענית Odin's Law. האהבה שלו לילדיו היא שגרמה לו בסופו של דבר לצאת למסע רוחני של שינוי עצמי. כיום הוא עומד בראש ארגון Life After Hate ומרצה בפורומים שונים על דרך החמלה שבה הוא דבק.

כדי להבין איך הפכתי לפעיל קיצוני אלים, נצטרך להסתכל על היַלְדוּת שלי. רבים מאנשי העליונות הלבנה גדלו בשכונות מצוקה, אבל אני גדלתי למשפחה ממעמד הביניים עם אבא רופא.

הבעיה הייתה שאבי היה מתעלל בנו רגשית, ובתור ילד רגיש מאוד, הייתי חייב ללמוד איך להשתמש באינטלקט שלי כדי להדחיק את רגשותיי ולנתק את עצמי. זו הייתה הדרך שלי, היחידה שהכרתי, להתמודד עם היחס המבזה והמשפיל של אבי – זה הפך למנגנון ההישרדות שלי.

אני זוכר שתי חוויות מכוננות בילדותי. הראשונה היא כשראיתי בטעות את אבי עם אישה אחרת כשהייתי בן 11. הדבר השפיע עלי מאוד, ומאותו רגע הפכתי למנותק רגשית וכועס. הזיכרון השני הוא מבית הספר הקתולי הפרטי שבו סבלתי הן מהתעללות של ילדים אחרים והן מענישה פיזית בידי הצוות. שתי החוויות הללו גרמו לכך שהגעתי לגיל העשרה כשאני מרגיש לא אהוב, לא חשוב וחסר אונים.

התחלתי להרגיש שיש לי איזשהו כוח רק כשנכנסתי לסצנת הפאנק רוק. סצנת גלוחי הראש הייתה תת-סצנה של הפאנק רוק, ובה רכשתי לי מוניטין. בטעותי חשבתי שהיכולת שלי לכעוס ולזרוע פחד באחרים היא עוצמה. כעס לא פתור תמיד יוצא החוצה כאלימות, ואני בחרתי לבטא את האלימות הזאת במסגרת תת התרבות הענקית הזאת של גלוחי הראש.
הבעיה הייתה שכנער פעלתי בעולם מתוך חסך רגשי חמור שגרם לי לעשות בחירות רעות מאד שפגעו בהרבה אנשים. מעשי האלימות שביצעתי נגד אנשים חפים מפשע היו פשוט זוועתיים.

אירוע אחד כזה רודף אותי עד היום, אירוע שאני מתבייש בו מאוד. רדפנו אחרי בחור צעיר עד שהוא נכנס לתוך אתר בנייה והצליח להסתתר מאיתנו באחת מן המרפסות באתר. לא יכולנו להגיע אליו ולתפוס אותו, ובמקום זאת התחלנו להשליך לכיוונו אבנים. לא יכולנו לראות אותו, אבל שמענו אותו צועק בכל פעם שאבן פגעה בו. מן הראוי היה שארחם עליו – הרי סבלתי מהתעללות בעצמי – אבל בשלב זה הייתי כל כך מנותק רגשית שלא יכולתי לחוש חמלה כלל.
בסופו של דבר הצטרפתי לכמה מארגוני הימין הקיצוני הרדיקליים ביותר בארה"ב כגון "האומות האָרִיוֹת"(Aryan Nations), ו"המחתרת הארית הלבנה". לקחתי חלק באימונים צבאיים של המיליציות האזרחיות הללו והחזקתי בכמות יפה של רובי סער ובכמות עצומה של תחמושת. המנהיג של ארגון "המסדר" (The Order– ארגון מיליטנטי אמריקאי לאומני), רוברט מאת'יוס, היה הגיבור שלי, ובכוונתי היה להתכונן למלחמת הגזעים הבלתי-נמנעת.

שיערתי שעד שאגיע לגיל 30 או שאמות או שאכנס לכלא, וממש לא הייתה לי בעיה עם זה.
הפכתי לתועמלן רציני, ובשיא יוהרתי האגו שלי היה מנופח כל כך עד שהייתי מופיע בטלוויזיה כשאני פוגע במיליונים של אנשים כל פעם, באמצעות המילים והאידיאולוגיה שלי.
מה שגרם לכול להשתנות היה הפיכתי לאבא. כשהחזקתי את בתי התינוקת שזה עתה נולדה, היא פתחה את עיניה, ובפעם הראשונה מאז ילדותי הרגשתי חיבור לאדם אחר. החוויה הזו הותירה עליי רושם עז, אבל למרות זאת השינוי לא התרחש ביום אחד.

מה שבסופו של דבר גרם לשינוי עמוק אצלי היה שהפכתי לחד הורי ונאלצתי לגדל את שני ילדיי בעצמי. ילד לא מסוגל לדחות את ההורה, ולכן בפעם הראשונה הרגשתי מספיק ביטחון כדי לפתוח את ליבי וללמוד לאהוב שוב. בדרך גם למדתי שכדי להחזיק באידיאולוגיה של פירוד, או גזענות, דרוש לב סגור ומסוגר. לב פתוח הופך את האידיאולוגיה ללא רלוונטית.
היום אני מקווה להצליח להעניק השראה לאנשים ולגרום גם להם לבחור בדרך של חמלה ומחילה. כשאנחנו חשים חמלה כלפי כולם מלבד עצמנו, זה עניין של אגו. כשאנחנו חשים חמלה כלפי עצמנו ולא כלפי אחרים, מדובר בנרקיסיזם. ככל שאני מצליח לחוש יותר חמלה ומחילה כלפי עצמי, כך קשה לי יותר לפגוע באחרים. במחילה אנחנו לא משחררים את האדם מאחריות, אלא משחררים את עצמנו מהכעס. אבל הדבר חייב לבוא יחד עם גבולות בריאים ועם הבנה של ההשלכות. כשאתה מבליג על התנהגות אלימה, לא מדובר במחילה – זה הרגע שבו עליך לקום וללכת.

© The Forgiveness Project״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פרויקט המחילה.


תגובות פייסבוק