אלכסון קלאסיק סיפורי דגים

האצת החיים היא תופעה חדשה ומשונה. כמו דגים, אנחנו חומקים מהכריש, מחפשים אתגרים ללא הרף, עד ששף הסושי מחליט אחרת
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

היפנים משתגעים על נתחי דגים טריים. לכן, זה עשרות שנים, מי החופים של יפן עניים בדגה. כדי להאכיל אפוא את אוכלוסיית יפן בדגים שהיא כה אוהבת, בנו חברות הדיג ספינות גדולות יותר ומרחיקות שיט מתמיד.

אך אליה וקוץ בה. ככל שהדייגים הפליגו רחוק יותר, כך התארך גם המסע בלוויית הדגה העולה ברשת חזרה לחופי יפן. כשהדרך ארכה יותר מקומץ ימים, איבדו הדגים מטריותם. היפנים לא אהבו את הטעם.

מתוך כוונה לפתור את הבעיה, התקינו חברות הדיג מקפיאים רחבי מידות בספינותיהם. כך יכלו הדייגים לתפוס את הדגים ולהקפיא אותם בעודם בים. ההקפאה איפשרה לספינות להפליג רחוק עוד יותר ולשהות בים תקופה ממושכת יותר.

הכריש טורף אמנם כמה דגים חסרי מזל, אבל רוב הדגים מגיעים לחוף רעננים למדי. הם הפכו מאותגרים.

היפנים חשו בהבדל בין הדג הקפוא ובין הדג הטרי. הדג הקפוא נמכר במחיר נמוך בהרבה.

לפיכך ישבו מנהלי חברות הדיג על המדוכה ולבסוף התקינו על סיפון הספינות מכלים ענקיים של מי ים. הדגים שעלו ברשת הוכנסו למכלים שעל הסיפון והצטופפו שם סנפיר אל סנפיר. לאחר חיבוטים קצרים במים, חדלו הדגים לנוע. הם היו עייפים ואינרטיים, אך לפחות בחיים.

למזלם הרע של הדייגים, גם הפעם יכלו היפנים אניני הטעם לחוש בהבדל. מכיוון שהדגים לא זזו במשך ימים, לא היה טעמם כשל דגים טריים, והיפנים העדיפו, כמובן, את טעמו של הדג הטרי על פני טעמו של הדג החבוט.

נניח שבשלב זה הייתם מייעצים לתעשיית הדיג ביפן, מה הייתם אומרים לה? ובכן, כדי לשמור את טריות הדגים, ממשיכות חברות הדיג להתקין את המכלים בספינותיהן, אלא שעתה הן מוסיפות כריש לכל מְכל. הכריש טורף אמנם כמה דגים חסרי מזל, אבל רוב הדגים מגיעים לחוף רעננים למדי. הם הפכו מאותגרים.

הסיפור הזה, שנולד בשנות החמישים, חוזר מאז במחזוריות צפויה בנאומי תחילת השנה של דיקני אוניברסיטאות שמאיצים בתלמידיהם להצטיין, אצל מאמני כדורסל לפני סדרת משחקים חשובה ואצל מנהלי מפעלי גלידה לפני עונת החורף.

מי שמצטט את הסיפור מזכיר גם, כמעט תמיד, את רון האברד, הסופר האמריקני, מייסד תנועת הסיינטולוגיה. האברד הוא האיש שטבע את האמירה: "האדם משגשג, באופן מוזר, רק בנוכחותה של אווירה מאתגרת."

האם הוא סיפור אמיתי? גיליון כתב העת טרוולר הסוקר את עשרת האתרים שנחשבים חובה למטייל בטוקיו, כולל ברשימה גם את שוק הדגים. למבקר בשוק מציע המדריך לא להחמיץ את מסעדת "אדו-ג'ין", שבה מוזמן התייר להצביע על אחד הדגים השוחה במכל בטרם יוגש טרי לשולחנו. המדריך לא שוכח לציין כי הכריש הקטן, השוחה גם הוא במכל, אינו נכלל בתפריט. בהחלט חומר למחשבה למי שמתחקה על מקורות הסיפור הפנטסטי הזה.

אמיתי יותר או פחות – הסיפור הזה הוא האלגוריה העומדת כיום בבסיסה של תרבות הצריכה המערבית. השגה של כל שאיפותיכם – איתור בן זוג מתאים, משרה נוחה וסילוק כל חובותיכם – עשויה לדלל את שאפתנותכם, לפתות אתכם לנוח על זרי הדפנה והנורא מכול – להפסיק לצרוך.

ה"אתגר", המפתח הפסיכולוגי להתפתחותנו האישית, גויס לשמש כמנוע המרכזי של כלכלת הצריכה שתרומתה להתפתחותנו עדיין דורשת הוכחה.

על פי גישה זו, עצם המחשבה על האתגרים העומדים לפניכם מטעינה אתכם באנרגיה. אתם נרגשים לנסות פתרונות חדשים. אתם מלאי חיים! אך אל תתבסמו בהצלחתכם. אם הצלחתם להדביר את האתגר המרכזי, מהרו וגבשו אתגר חדש שאפתני ממנו. בקיצור: שימו כריש במכל שלכם וראו עד כמה רחוק אתם יכולים להגיע.

אינדיבידואליות היא משקל הנגד האמיתי לקונפורמיות אשר כופה עלינו השיטה הכלכלית שכרישים מאתגרים הם מרכיב מרכזי בה.

האצת הקצב שבו מתנהלים חיינו היא תופעה חדשה יחסית בתולדות האנושות. שורשיה במהפכה התעשייתית ובתנועת "הנאורות" של המאה ה-18. מייצגה הכלכלי החשוב ביותר הוא הפילוסוף והכלכלן אדם סמית, שקבע בספרו עושר העמים כי מטרתו היחידה של הייצור היא הצריכה. אכן, דרך ארוכה עברה האנושות מאז טען אריסטו שהתנאי המקדים לכל פעילות הוא פנאי. פילוסוף דגול אחר, לורד ברטרנד ראסל, פירסם בשנת 1935 קובץ מאמרים בספר הנושא את השם בשבח הבטלה. הספר היה יכול להיקרא בקלות "בזכות האינדיבידואליות". תרבותנו, טוען ראסל, מכוונת כולה להסיח את דעתנו מהנושא המרכזי: קִצנו הבלתי נמנע. רק האטת קצב החיים שלנו תאפשר את הפניוּת הנפשית הנדרשת לנושא זה, שאנו כה מצליחים להדחיק בהמולת חיינו. אינדיבידואליות היא משקל הנגד האמיתי לקונפורמיות אשר כופה עלינו השיטה הכלכלית שכרישים מאתגרים הם מרכיב מרכזי בה.

שבעים שנה מאוחר יותר, לאחר שהצלחנו להאיץ את קצב חיינו אפילו יותר, הגיע ספר חדש של קרל אונורה, עיתונאי קנדי החי בלונדון, כמשב רוח רענן.

ספרו בשבח האטיות מציג דוגמאות מצמררות לכישלונה של חברה רדופת יעילות להציע אורח חיים בריא ומספק לאזרחיה. אונורה בוחן בעדשתו האטית סדרה שלמה של נושאים: מזון, ערים, עבודה, פנאי וגם את מעשה האהבה. לכל אחד מהנושאים מציג המחבר דוגמאות של תנועות-נגד ברחבי העולם, המאמצות אורח חיים אטי יותר, עם פחות אתגרים ויותר תרבות פנאי.

האתר www.slowdownnow.org, המטיף, כשמו, להאטת הקצב, מציע לקורא הנינוח סיפורים אטיים במיוחד. סיפורי טקס תה אנגלי של בין ערביים מככבים באתר לצד מסה פילוסופית על הקושי שבקימה בבוקר. מקום מיוחד מוקדש שם לציטוטי הוגים וסופרים מפורסמים, כגון המתמטיקאי והפילוסוף בלז פסקל שכתב ב-1650 ש"מקורן של רוב הרעות החולות הפוקדות אותנו הוא בחוסר יכולתו של האדם לשבת בשקט בחדר," או הסופר מרסל פרוסט שעבד עשר שנים מתוך מיטתו בשל מחלה אמיתית או מדומה. גאוניותו של פרוסט באה לידי ביטוי בתיאור שכתב על אדם שמנסה לחזור לישון במיטתו. נדרשו לו לכך לא פחות מ-17 עמודים.

ולסיום, אם נחזור רגע לסיפור הדגים שבו פתחנו: האתגר לא מצליח להאריך את חייהם של הדגים, הגם שהוא שומר על טריותם. מקץ זמן לא רב הם מתים ממילא – מפיו של הכריש השוחה במכל או מידו של שף הסושי הגדול, השוכן במרומים.

מתוך "האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה" מאת יעקב בורק, בהוצאת כנרת זמורה / אלכסון. הספר הוא מהדורה מחודשת של רב המכר "האם שימפנזים חושבים על פרישה".

תמונה ראשית: לוריין מקימסון, בקבוק "Fish Bitters", סביבות 1935. תמונה: The National Gallery of Art, וושינגטון.

המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-11 באפריל 2019

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על סיפורי דגים

02
תומר

בעקבות הקטע, ראיתי עכשיו הרצאה בטד של מחבר ''בשבח האיטיות''. אחד הדוברים המהירים ביותר שראיתי. ובהרצאה הוא גם מספר על כך שהוא מתקתק עניינים בחיים (הלוואי עליי)
לעומתו אנשים איטיים יותר (כמוני) צריכים ללמוד איך לשפר מהירות. עניין של קצב רצוי.