סיפורי צבים ואגדות חיזרים

אם איננו מבינים בני-אדם אחרים, איך נוכל להבין בעלי חיים או יצורים מהחלל החיצון? הספרות וגם המדע מתמודדים עם אתגר אנושי חיוני
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

קסנדרה התעוררה כשקרני השמש חדרו מבעד לחרכי התריסים, וכיסו את חזה העירום. היא התמתחה, שדי התרוממו כשזרועותיה ברכו את השמש. היא יצאה מן המיטה ולבשה חולצה, ופטמותיה בלטו מבעד לבד הדקיק. היא היטלטלה כמי שכפאה שַד אל עבר המדרגות, ועמדה, מציצה מטה.

הפנינה המוגזמת הזו [כאן בתרגום עברי משתדל] מסתובבת כבר זמן מה בטאמבלר. היא שבה והופיעה באפריל 2018, בתגובה לאתגר ציוצי ויראלי שהעלתה הפודקאסטרית האמריקנית ויטני ריינולדס: "נשים, תארו את עצמכן כפי שכותב זכר היה מתאר אתכן".

ספרות גדולה רבה כל כך נכתבה על ידי גברים שהיו מסוגלים לתאר בפרטי פרטים את הגוף הנשי, ועם זאת גילו הבנה כה דלה במוחה של האישה

האתגר נגע בכולנו. היו מי שנזכרו בפסקאות מספרים המכילות תיאורים מיניים מחרידים של נשים. חלקנו נזכרו בהרוקי מורקמי, שאת כל ספריו ניתן לסכם כך: "הגיבור הוא גבר רגיל, אלא שנשים רבות ויפות רוצות לשכב איתו". אחרים נזכרו בג'.מ. קוטזי ובנוסח שלו לאותה עלילה: "פרופסור ותיק לספרות אנגלית שוכב עם תלמידה יפהפייה". זו הייתה דרך  שלנו להתבדח על העובדה שספרות גדולה רבה כל כך נכתבה על ידי גברים שהיו מסוגלים לתאר בפרטי פרטים את הגוף הנשי, ועם זאת גילו הבנה כה דלה במוחה של האישה.

משום כך הפרויקט הפילוסופי המנסה למפות את גבולות המחשבה שלנו, זקוק לבוחן מציאות. אם בני אדם אחרים הם מעבר להבנתנו, איך נוכל לקוות להבין חיות, אינטליגנציה מלאכותית וחייזרים?

קוף, מראה, התבוננות

קוף מתבונן ותוהה. תצלום: אנדרה מוטון

אני חוקרת ספרות. אחרי אלפי שנות היסטוריה ספרותית, סופרים ניסו ונכשלו לבטא הבנה של ה-אחר (בהא הידיעה). כתיבת ספרות היא תרגיל שמותח את גבול דמיונו של הסופר עד קצה היכולת. והספרות מראה לנו שוב ושוב, שהיכולת שלנו לדמיין את מוחם של אחרים מוגבלת להחריד.

נדרשנו לפמיניזם ולפוסט-קולוניאליזם כדי להבין שכותבים כושלים בשיטתיות בייצוגן של דמויות שאינן כמותם. במקרים רבים, סופרים גברים, כנראה, עדיין מתקשים להציג דמויות נשיות משכנעות. אותה בעיה צצה שוב כשהכותבים מנסים להציג דמות ממוצא אתני שונה משלהם, ונכשלים כישלון מוחץ.

כותבים שאינם מפסיקים לקשקש מטפורות מתחום המזון כדי לתאר פיגמנטציה כהה מוכיחים שאין להם מושג איך חי מישהו שעורו כהה, וגם אין להם מטפורה מתאימה

ברצינות: "עור בגוון הקפה"? אני צריכה לברר כמה חלב אתה שותה בבוקר כדי לדעת לאיזה מוצא אתה מתכוון? כותבים שאינם מפסיקים לקשקש מטפורות מתחום המזון כדי לתאר פיגמנטציה כהה מוכיחים שאין להם מושג איך חי מישהו שעורו כהה, וגם אין להם מטפורה מתאימה.

לעומת זאת, לאחרונה למדנו כי ישנם מו"לים שדחו את ספרו של הסופר הקוריאני-אמריקני לנארד צ'אנג The Lockpicker (משנת 2017), משום שלא התחשב באי ההבנה של קוראים לבנים את האוכלוסייה הקוריאנית-אמריקנית. צ'אנג לא סיפק פרטים "המבדילים בין קוריאנים וקוריאנים-אמריקנים לביננו", כתב לו אחד המו"לים. "למשל, בסצנה שבה הגיבורה מביטה במראה, אינך מציין איך היא רואה את עיניה המלוכסנות..." כל כישלון להבין דמות שאינה לבנה, כך נדמה, הוא אשמתו של הסופר שאינו לבן.

הספרות הבדיונית הראתה לנו שמוחות שאינם אנושיים גם הם מעבר לתפישתנו. מדע בדיוני מספק מגוון עצום של תיאורים מצועצעים של טיסות בין כוכבים ותקשורת בחלל –  אבל ההאנשה חוגגת. חיים חוּצניים תבוניים הם אנשים ירוקים קטנים (או צהובים, או אדומים, כשהסופר רוצה לבטא באופן בוטה משהו שקשור בגיאופוליטיקה של המאה ה-20). משום כך מוחותיהם של חייזרים סובלים גם הם מאותן השלכות והנחות שסופרים מאפיינים באמצעותן דמויות אנושיות השונות מהן באורח מהותי.

למשל, בואו נביט במפגש בין מוחות אנושים וחייזריים. סופר המדע הבדיוני הסיני ליו סיז'ין (Cixin) ידוע כמחבר הטרילוגיה The Three Body Problem (משנת 2008). הספרים ראו אור באנגלית בשנת 2014, ובמהדורה זו, כל ספר מכיל הערות שוליים –  כי ישנם מושגים שפשוט לא ניתן לתרגם מסינית לאנגלית, וקוראי האנגלית צריכים להבין מה מניע את הדמויות. אבל ישנם גם חייזרים בטרילוגיה הזו. ממערכת שמש אחרת. אבל המניעים שלהם אינם דורשים הערות שוליים בתרגום.

על אף שזו טרילוגיה משובחת, הדבר נראה לי מוזר ביותר. ישנו מחסום של שפה ותרבות המונע את הבנת הספר עצמו, על הכוכב שלנו. דמיינו כמה הערות שוליים היינו צריכים כדי להבין את מניעיהם של מוחות חוצניים.

ניסיונותינו לדמיין אינטליגנציה מלאכותית נשלטים באופן דומה על ידי פנטזיות האנשה. התיאור הנפוץ ביותר אינו מבדיל בין תבונה מלאכותית ורובוטים. תבונה מלאכותית היא גברים ממתכת. בין אם התקשורת מדווחת על פלישה של עדרי רובוטים לבריסטול, ובין אם היא כותבת על דו"ח שהוכן בבית הלורדים: העיתונות תכלול תמיד תמונה בנוסח "שליחות קטלנית". אלא אם הגברים מדמיינים שהרובוטים התבוניים הללו רוצים לעשות איתם סקס, ואז אלה יהיו נשים ממתכת, עם שדיים ענקיים ומחשוף מתכת –  דימויים שמופיעים בקולנוע מאז "מטרופוליס" של פריץ לאנג מ-1927, ועד הסדרה "ווסטוורלד" משנת 2016. האופן שבו אנו מדמיינים את מי שאינם אנושיים משקף כמה מעט אנו, בני האדם, באמת מבינים אלה את אלה.

אישה שחורה, יפהפייה, עור כהה

באילו מלים תתארו את צבע עורה? האם תוכלו לדמיין את עצמכם בעורה? תצלום: תמי אלן

אדם אינו יכול לדעת מה פירוש להיות עטלף, משום שאלה שני יצורים זרים לחלוטין: איברי החישה שלהם והתנועות שלהם שונים לגמרי משלנו. אבל אנחנו יכולים לדמיין "חלקים"

בכל אלה יש כדי להסביר כי התגשמות –  התגלמות בגוף –  היא מהותית לאופן שבו אנו מבינים אלה את אלה. המצב המגוחך שבו סופרים טועים טעויות כל כך גדולות, נובע מההבדלים בין גופו של הסופר ובין זה של הדמות. קשה לדמיין מה פירוש להיות מישהו אחר אם איננו יכולים לחוש זאת. לכן, אף שנהניתי לראות אישה על עקבים משיגה טירנוזארוס רקס ב"עולם היורה" (2015), ידעתי שאת הסצנה הזו הגה מישהו שאין לו שום מושג איך מרגישים בגוף נשי, של אדם או של טירנוזאורוס.

משום שסיפורים יכולים ללמד אותנו חמלה והזדהות, יש הטוענים כי עלינו להניח ליצורים בעלי תבונה מלאכותית לקרוא ספרות כדי לעזור להם להבין בני אדם. אני לא חושבת שחמלה והזדהות מבוססות על היכרות עמוקה עם נפשם של אחרים. ברור, ישנן יצירות ספרות המנסות לגרום לנו להבין אחרים. אבל אנחנו לא צריכים יותר מהצצה חטופה על מהותו של האחר כדי להזדהות ואולי אפילו לא לרצות להרוג ולהשמיד אותם.

כפי שהפילוסוף האמריקני תומאס נייגל (Nagel) טען בשנת 1974, אדם אינו יכול לדעת מה פירוש להיות עטלף, משום שאלה שני יצורים זרים לחלוטין: איברי החישה שלהם והתנועות שלהם שונים לגמרי משלנו. אבל אנחנו יכולים לדמיין "חלקים", כפי שכתב נייגל. כלומר, על אף שאיננו מבינים את נפש העטלף, אנחנו יכולים למצוא דרכים להגן על עטלפים מכל רע, או אפילו לרפא ולגדל גור עטלפים, כפי שסרטונים חמודים ברשת מוכיחים.

הבעיה היא שלעתים איננו מבינים כי החלקיק הוא הצצה אל משהו גדול יותר. אנחנו לא מבינים עד שאישה, אדם שאינו לבן או דינוזאור מוצאים דרך להצביע על מגבלות הדמיון שלנו, ומגבלות ההבנה שלנו. כל עוד מוחות אנושיים אחרים אינם מובנים לנו, ברור שלא נוכל להבין גם כאלה שאינם אנושיים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

קנטה דיהאל (Kanta Dihal) היא פוסט-דוקטורנטית ומרכזת פרויקט מחר במרכז ליבריוּם (Leverhulme) לחקר עתיד האינטליגנציה באוניברסיטת קיימברידג'.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: צב ים בקריביים ההולנדיים. תצלום: כריס מיכאל קריסטר, unsplash.com

Photo by Kris Mikael Krister on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קנטה דיהאל, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על סיפורי צבים ואגדות חיזרים

קו המחשבה הזה מוביל בסוף להרג הספרות שכן אף אחד מאיתנו איננו זהה לאחר ואיננו יכול להיכנס ל-"עורו" של האחר. המסקנה של קו המחשבה הזה זהה לטענה של רבי נחמן שהיות ואי אפשר לדון את חברך עד שתגיע למקומו והיות ואי אפשר להגיע למקומו של האחר אי אפשר לשפוט אף אחד אף פעם (ראה בדיון הבא של הרב מיכי אברהם הכופר בטענה הזו של רבי נחמן: https://mikyab.net/%d7%a2%d7%9c-%d7%aa%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%93%d7%99%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%98%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%a8-91/).

המסקנה שלי שלא מדובר באהבת הספרות אלא בשנאת הספרות הנובעת מקנאה הרסנית באותם סופרים גדולים שלעומתם הסופרים והסופרות בני עמה של אותה כותבת פשוט חסרי חשיבות. אבל במקום להכיר בגדלותם וללכת בעקבותם מנסה הכותבת במין עליבות רוח שכזו למחוק אותם רק כדי להציב את עצמם במקומה. זה מזכיר את הנסיון של אשתו של מאו במהפכת התרבות בסין למחוק את כל התרבות הקיימת רק כדי להציב אותה ועוד כמה מקורבים כתרבות העכשווית.

אני לא דואג לסופרים הגדולים. כל עוד אנשים ימשיכו לאהוב אותם, ימשיכו להדפיס אותם ולקרוא אותם. אולם התבונה נפגמת כאשר כותבים מהסוג שהתפרסם כאן תופסים עמדה אשר איננה מייצגת שום זרם תרבותי אמיתי. כאשר קנאות מטופשת מחליפה את שיקול הדעת, רמת הדיון נפגמת.

ושוב, אם בכל זאת מישהו רוצה הפרכה לכותבת שיקרא את "מיכאל שלי" של עמוס עוז.

04
יורם גרשמן

אולי הסופר שתיאר בצורה הטובה ביותר ׳תקשורת׳ (מדוייק יותר, העדרה) עם חייזרים - סטנסליב לם, ב״סולאריס״ וב״עדן״. אם לא קראתם.ן רוצו לקרוא.
יורם