סיפור סיפור שעל הקיר

קשה לנו להכיר את עצמנו, אבל לדעת מה לספר לעצמנו עשוי לעזור
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

במחזמר הקלאסי "גבירתי הנאווה", הרי היגינס הפדנטי והמחוספס מתקשה להבין את דעתה של סוכנת הבית שלו ביחס אליו. "הנה אני, אדם ביישן ונחבא אל הכלים", הוא אמר לידידו, "ועם זאת היא משוכנעת בכל לבה שאני אדם גחמן, כוחני ושתלטן. איני מסוגל להסביר זאת".

החוקר טימותי ד. וילסון מצטט את האנקדוטה הזאת מהתאטרון כדוגמא לגבולות של הבנתנו את עצמנו, תחום מחקר שהוא מחלוציו. למי שאינם מכירים את המחזה, היגינס הוא אכן גחמן, כוחני ושתלטן. בוועידה של החברה הפסיכולוגית האמריקנית (APS) שהתקיימה בניו יורק, נשא וילסון נאום לרגל קבלת פרס ובו הוא העלה מחשבות על אודות מחקרו פורץ הדרך בתחום הידע שלנו ביחס לעצמנו.

וילסון החל את הצגת הדברים שלו בדיון בדבר האופן שבו בני-אדם מבינים את תכונותיהם, רגשותיהם ואמונותיהם מן העבר וכיצד הללו מנבאים את מעשיהם ורגשותיהם העתידיים.

כשבני-אדם מהרהר על ה"אני" שלהם בעבר, לעתים קרובות הם נופלים קרבן ל"אשליית הגישה הישירה", האמונה המוטעית שהם יכולים לשלוף את גישותיהם והתנהגויותיהם מן העבר באורח שלם, ללא שינויים. האמת היא שאנו רואים את ה"אני" שלנו מן העבר "מבעד לעדשות ההווה". במלים אחרות, אנו בוחרים כיצד אנו מרגישים כיום ומחילים זאת על האופן שאנו מאמינים שהרגשנו בעבר.

איך היינו
וילסון מציין כי הטיות רבות משתתפות בתהליך הזה. אנו נוטים לשחזורים מיטיבים של העבר שלנו – למשל, אנו זוכרים את הצלחותינו יותר מאשר את כשלונותינו –, ואנו גם נוטים לראות את עצמנו כיציבים באורח אמין לאורך זמן.

כדוגמה, וילסון הצביע על ניסוי מעבדה של מייקל רוס (מאוניברסיטת ווטרלו בקנדה) ועמיתיו, שבו סטודנטים קיבלו מידע על היגיינת הפה מאיגוד רפואת השיניים של אונטריו. לסטודנטים מסוימים נמסר שצחצוח השיניים מדי יום הוא רכיב הכרחי לטיפול נכון בשיניים, ואילו לאחרים נאמר שצחצוח השיניים מדי יום אינו רצוי כיוון שהוא פוגע באמייל של השיניים. החוקרים המתינו שבועיים ואז שאלו את הנבדקים באיזו תדירות הם צחצחו את שיניהם בתקופה שחלפה. אלו שקראו על הסכנות של צחצוח מדי יום דיווחו על צחצוח פחות תדיר מאשר אלו שקראו על התועלת. המחקר הראה כיצד בני-אדם מעוותים את זיכרונותיהם ביחס לעבר על פי האופן שבו הם מרגישים בהווה.

בשנת 1998, וילסון הוביל מחקר שהראה שבני-אדם יכולים לשנות את דעתם בלי אפילו לשים לב לכך. יחד עם עמיתים, הוא ביקש מסטודנטים שהתנגדו ללגליזציה של מריחואנה לבחור בין האזנה להקלטה שכללה או נאום בעד לגליזציה או מסר סמוי לטובת לגליזציה, והורה למשתתפים לבחור את ההקלטה שתשפיע עליהם במידה הפחותה ביותר. חלק ניכר מן הנדבקים בחרו בנאום – שבאורח אירוני, גרם לשינוי בעמדות ביחס ללגליזציה במידה משמעותית, בעוד שלמסר הסמוי לא הייתה כל השפעה.

חשוב מכך: המשתתפים ששמעו את הנאום חשו שגישתם המשתנה לא הייתה בבחינת שינוי ממשי ביחס לעמדתם הקודמת בנושא. הם טעו להאמין שהאופן שבו הם מרגישים היום זהה לאופן שבו הם הרגישו בעבר.

מסכה שבורה בשדה פתוח

"פנים שבורות", תצלום: גויון מורה

להכיר את עצמנו היום
לבדוק את מצב הידיעה העצמית העכשווית של אדם הוא עניין מאתגר יותר מבחינה מתודולוגית, הסביר וילסון. במאמר קלאסי בכתב העת Psychological Review משנת 1977, וילסון ועמיתו ריצ'רד ניסבט (Nisbett) העלו את הרעיון שזכה מאז לתהודה רבה, לפיו בני-אדם עשויים לספק הסברים לא מדויקים ביחס להתנהגותם כיוון שאין להם גישה אינטרוספקטיבית ישירה לתהליכים המנטליים שלהם.

למשל, בניסוי שנערך בשנת 1982, וילסון ועמיתיו ביקשו מסטודנטים בקולג' לדרג את מצבי רוחם ולציין גורמים שמנבאים את מצבי-הרוח, כגון איכות השינה או היום בשבוע, מדי יום במשך 5 שבועות, ולאחר מכן להעריך את איכות הניבוי של כל גורם כזה. התוצאות הראו שהנבדקים לא היו חסרי ידע ביחס למה שניבא את מצבם הרגשי, אבל הם גם עשו מספר טעויות.

לאחר מכן, הצוות של וילסון ביקש מקבוצת סטודנטים אחרת לנחש את הקשר הממוצע בין מצב רוחו של אדם ובין אותם גורמים מנבאים (שינה, מזג-אוויר וכו'). הם גילו שהתוצאות היו שיקוף של הממצאים בקרב קבוצת הסטודנטים המקורית.

"אם לסכם את הנקודה, אנחנו יכולים להביא מידע רלוונטי שמסייע לנו להבין מדוע אנו עושים מה שאנו עושים", אמר וילסון. "אבל בסך הכול, המידע הזה אינו נותן לנו יתרון בולט על פני זרים".

בתחומים אחרים, לחברים עשויות להיות תובנות ביחס אלינו, תובנות שחסרות לנו. הדוגמה הבולטת האחרונה לממצא הזה עולה ממחקר שהתפרסם ב-Psychological Science בשנת 2015, שהראה שהאישיות שלנו בשנותינו המוקדמות כבוגרים יכולה לנבא את תוחלת חיינו ושחברים קרובים לרוב טובים מאיתנו בזיהוי התכונות הללו.

קבוצת מחקר בראשון ג'ושוע ג'קסון, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, ניתחה נתונים ממחקר אורכי משנות ה-30 של המאה העשרים שבחן מבוגרים באמצע שנות ה-20 לחייהם. המחקר כלל נתונים רבים על אודות תכונות האישיות של כל משתתף, הן מן המשתתף עצמו והן מחבריו. תוך שימוש בנתונים ממחקרי המשך ומנתונים רשמיים, ג'קסון ועמיתיו תיעדו תאריכי פטירה לרוב המשתתפים וגילו שדירוגי אישיות שנעשו בידי עמיתים מנבאים טוב יותר את הסיכון לתמותה מאשר דירוגים של הנבדק עצמו.

תחושות עתידיות
באשר לידיעה על האני העתידי שלנו, וילסון דיבר על "חיזוי רגשי", מושג שהוא פיתח יחד עם דניאל גילברט. המחקר האמור מתרכז בטעויות סובייקטיביות שבני-אדם עושים כשהם מנבאים כיצד הם ירגישו אם אירוע עתידים יקרה וכמה זמן הם ירגיש כך. מסתבר שאנו מפריזים בעצמה ובמשך של התחושות הללו כיוון שאנו מתמקדים באירוע עתידי בודד ולא באירועי חיים אחרים שישפיעו על רגשותינו. אנו גם נוטים לא להעריך במידה מספקת את העמידות שלנו לאירועים שליליים.

יתרה מכך, המחקר מראה שאנחנו לוקים בהטיה של השפעה רטרוספקטיבית: אנו מעריכים הערכת יתר את ההשפעה של אירועי עבר על אושרנו.

וילסון וגילברט, יחד עם הפסיכולוג הכמותי ג'יי מאיירס, חקרו את הטיה ההשפעה הרטרוספקטיבית במהלך המירוץ לנשיאות ארה"ב בשנת 2000. באותן בחירות התוצאות היו כל כך צמודות עד שבסופו של דבר בית המשפט העליון של ארה"ב נאלץ להורות על הפסקת ספירת הקולות החוזרת ולקבוע שג'ורג' וו. בוש ניצח בבחירות. לפני החלטת בית המשפט העליון, החוקרים ביקשו מהמשתתפים במחקר לצפות איך הם ירגישו אם המועמד המועדף עליהם, בוש או יריבו, איש המפלגה הדמוקרטית אל גור, יוכרז כמנצח.

לאחר מכן הם יצרו קשר עם הנבדקים הללו בשני מועדים: יום  לאחר פסיקת בית המשפט העליון, וארבע חודשים לאחר מכן. הם שאלו אותם כמה הם מאושרים מהתוצאות. הם גילו שלפני החלטת בית המשפט, תומכי בוש העריכו הערכת יתר את השמחה שהם יחושו כשהם ישמעו את התוצאה, בעוד שתומכי גור העריכו הערכת יתר את מידת האומללות שלהם נוכח הודעה על ניצחון של בוש. ובמבט נוסף על האירוע ארבעה חודשים לאחר מכן, קרה אותו הדבר: תומכי בוש העריכו הערכת יתר את מידת האושר שהם חשו בשעתו, ואילו תומכי גור העריכו בהערכת יתר את מידת אומללותם.

וילסון ציין שמחקרים שנערכו לאחרונה מרמזים לכך שיתכן שיש פונקציה מוטיבציונית להטיית ההשפעה הזאת. למשל, סטודנט עשוי להפריז במידת האכזבה שהוא יחוש אם הוא ייכשל במבחן כיוון שהערכה כזאת תדחוף אותו ללמוד ביתר יסודיות. אך אין משמעות הדבר שטעויות בחיזוי רגשי מועילות תמיד. במחקר משנת 2008, וילסון, גילברט ומוביל המחקר קווין קרלסמית' מאוניברסיטת קולגייט הראו שבני-אדם ציפוי להפיק עונג מנקמה באדם אחר, בעוד שלמעשה הדבר גרם להם להרגיש רע יותר.

כיוון שהאינטרוספקציה שלנו מוגבלת, אמר וילסון, ישנן דרכים נוספות  לידיעת עצמנו כמו למשל ההתבוננות  בהתנהגויות שלנו, האפשרות לראות את עצמנו דרך עיניהם של אחרים, ובחינה של הספרות המדעית הרלוונטית במטרה לחדד את המודעות שלנו לתהליכים הפסיכולוגיים שלנו.

ידיעת עצמנו נובעת גם מפיתוח הנרטיבים שלנו. אך עלינו להיות זהירים כשאנו כותבים את הסיפורים הללו, הזהיר וילסון: יתכן מאוד שלא נרצה לעוות את הראייה שלנו ביחס לעצמנו במידה שעשה זאת הנרי היגינס ב"גבירתי הנאווה". יחד עם זאת, לדעתו מידה מתונה של שיפור הסיפור עשויה לקדם את בריאותנו הנפשית.

"כשמדובר בהתבוננות ב'אני' שלנו בעבר, בעצמנו בהווה ובעצמנו בעתיד", הוא אמר, "פשוט תזכרו שהכול תלוי בסיפור שאנחנו בונים, ועלינו לעשות זאת בזהירות".

 

מקורות וקריאה נוספת:Carlsmith, K. M., Wilson, T. D., & Gilbert, D. T. (2008). The paradoxical consequences of revenge. Interpersonal Relations and Group Processes, 95, 1316–1324. doi:10.1037/a0012165Jackson, J. J., Connolly, J. J., Garrison, S. M., Leveille, M. M., & Connolly, S. L. (2015). Your friends know how long you’ll live: A 75-year study of peer-rated personality traits. Psychological Science, 26, 335–340. doi:10.1177/0956797614561800Nisbett, R., & Wilson, T. (1977). Telling more than we can know: Verbal reports on mental processes. Psychological Review, 84, 231–259.Ross, M. (1989). Relation of implicit theories to the construction of personal histories. Psychological Review, 96, 341–357.Wilson, T. D., Houston, C. E., & Meyers, J. M. (1998). Choose your poison: Effects of lay beliefs about mental processes on attitude change. [Special section]. Social Cognition, 16, 114–132. doi:10.1521/soco.1998.16.1.114Wilson, T. D., Laser, P. S., & Stone, J. I. (1982). Judging the predictors of one’s own mood: Accuracy and the use of shared theories. Journal of Experimental Social Psychology, 18, 537–556.Wilson, T. D., Meyers, J., & Gilbert, D. T. (2003). “How happy was I, anyway?”: A retrospective impact bias. Social Cognition, 21, 421–446.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

Save

Save

Save

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סקוט סליק, APS Observer.


תגובות פייסבוק