סיפור של פירוק והרכבה

טראומה סודקת ואפילו שוברת את תחושת העצמי. האם סיפורים הם הדרך לתיקון?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בני האדם הם מספרי סיפורים: אנחנו ממציאים נרטיבים כדי לבנות את עולמנו. על קירות מערה בלאסקו או על גבי תקליטור מוזהב שנשלח במעבורת החלל וויאג׳ר – אנחנו רוצים לחלוק את עצמנו ואת מה שחשוב לנו באמצעות מילים, מעשים, אפילו שתיקה. נרטיבים שאנו ממציאים יוצרים מפות של כלל המציאות והחוויות שלנו – או, כפי שפילוסופים אומרים לעתים, של עולמות החיים (lifeworlds) שאנו מאכלסים. ובדיוק כפי שנרטיבים יכולים ליצור עולמות, הם יכולים גם להרוס אותם.

טראומה, על מצגיה הרבים, הייתה מאז ומעולם חלק מן הנרטיבים הללו, לעתים קרובות באמצעות החרבת הטופוגרפיות של עולמות החיים שלנו. היא שוברת את האמצעים הכי בסיסיים והכי מובנים מאליהם שדרכם אנחנו מבינים את עצמנו, ומחליפה את הנרטיבים המוכרים שלנו במשהו נורא, משהו בלתי מובן ולפעמים במשהו שאיננו מסוגלים לדבר עליו.

מהי טראומה? היא אינה רק פחד או אשמה או זיכרונות לא רצויים, אלא כוח כובש–כל המחרב את העולמות שלנו, ומוביל לסוג של אובדן-עולם. היא מותחת גבולות ברורים המסומנים ב״לפני״ ו״אחרי״: הלפני מגדיר את העולם השלם שלפני ההתרחשות, את העצמי שהיכרנו, ואילו האחרי הוא קריסתו של עולם החיים השבור שנותר.

מאחר שאנו מספרי סיפורים מטבענו, אנחנו פונים לנרטיבים כדי לנסות להבין את הטראומה. לעתים, בעוד הטראומה שוברת את מושג העצמי שלנו, היא גם מטלטלת אותנו וכך מאפשרת לנו לראות בבהירות את החלופה – הטובה יותר, אולי – לאותו עצמי

מאחר שאנו מספרי סיפורים מטבענו, אנחנו פונים לנרטיבים כדי לנסות להבין את הטראומה. הסיפורים שלנו עשויים להיבדל מאוד אלה מאלה, ממש כמו החוויה האנושית. לעתים, בעוד הטראומה שוברת את מושג העצמי שלנו, היא גם מטלטלת אותנו וכך מאפשרת לנו לראות בבהירות את החלופה – הטובה יותר, אולי – לאותו עצמי. וכך, בעוד ״עלילות גילגמש״ מציע הצצה לכאב הטראומה, הוא גם בוחן את השפעתם כמחוללי שינוי. הטרגדיה האישית של גילגמש היהיר, האבל על אובדן חברו האהוב אנכידו, מאפשרת לו להתחבר לזמני ולבן התמותה – והוא אכן הופך לאנושי יותר.

אנכידו, גלגמש

אנכידו חברו של גלגמש (תבליט טרה-קוטה מסביבות 2027-1763 לפנה"ס, אור כשדים), המוזיאון של עיראק. תצלום: Osama Shukir Muhammed Amin FRCP, ויקיפדיה

לחלופין, ב״אחרי״, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו במרחבים סיפיים קשים, שהטראומה יוצרת עבורנו. זיגמונד פרויד טען כי אנחנו עלולים לחוות טראומה כתוצאה מתחושות סותרות של מה שהוא כינה ״האל-ביתי״: אותו דבר כמעט מזוהה, נשכח או מודחק שמפחיד אותנו. אנחנו יכולים לזכור את האימה בחלקים ושברים, בקטעי זיכרונות מלאי חיוּת ובשכחה עמומה. גם לשם כך אנו זקוקים לנרטיבים, שבאמצעותם אנו מנווטים את דרכנו בין מחוזות הזיכרון. וכך טוני מוריסון, ברומן ״חמדת״ (משנת 1987) כותבת נרטיבים שנולדים מתוך מה שהיא מכנה ״זיכרון מחדש״ (Rememory) של ניצולי העבדות, שמתמודדים עם האל-ביתי באמצעות איסוף והערכה מחודשים של תולדותיהם, משפחותיהם, הקהילות שלהם והאני שלהם עצמם. טראומה מלבה את הנרטיבים, והנרטיבים עצמם הופכים לאתרי הטראומה, שדות הקרב שבהם נפגשים הסבל והזיכרונות.

נרטיבים בדויים מציעים סוג של התחשבנות עם הטראומות הקולקטיביות שלנו. אבל כדי להבין ולהגיב לטראומה, דרושים גם סיפורים אישיים שיציגו בפנינו חוויות ייחודיות של אובדן עולם חיים

נרטיבים בדויים מציעים סוג של התחשבנות עם הטראומות הקולקטיביות שלנו. אבל כדי להבין ולהגיב לטראומה, דרושים גם סיפורים אישיים שיציגו בפנינו חוויות ייחודיות של אובדן עולם חיים. מה שאנו זקוקים לו, אם כך, היא דרך ישירה יותר לראות מהי טראומה, ואילו דרכים פתוחות בפנינו בעקבותיה.

הנרטיבים האישיים הללו עשויים לצמוח על רקע טרגדיות היסטוריות כלל עולמיות. למשל, הסופר האיטלקי ניצול השואה פרימו לוי, מתאר את הגעתו לאושוויץ:

״מתוך צמא, בחנתי נטיף קרח נאה מחוץ לחלון, במרחק נגיעה. פתחתי את החלון ושברתי את נטיף הקרח, אבל אחד השומרים גדולי הגוף שסיירו בחוץ חטף אותו מיד באכזריות מידי. ״Warum?״ [למה?] שאלתי אותו בגרמנית הדלה שלי. ״Hier ist kein warum״ [כאן אין למה] הוא ענה, ודחף אותי בצידה בכוח.״

דבריו של לוי מעבירים אותנו אל תוך העולם שלו, אל תוך הטראומה שלו – המראות, התחושות והצלילים שלה. אנחנו רואים אדם שאובד לו צלם האנוש לא רק בגלל האכזריות במחנה עצמו, אלא בגלל גישתם של מעניו, המאפשרים את הטראומה הזו. הנרטיב של לוי מבהיר כי האופן שבו אנחנו גורמים (או לא גורמים) טראומות זה לזה, תלוי במה שלודוויג ויטגנשטיין כינה ״הגישה שלנו אל הנפש״: התפקיד שממלאים מעשינו ומילותינו בהכרת האחר כיצור אנושי. שוביו הנאצים של לוי לא ראו בו אנושיות כזו. הפשטת צלם האנוש הזו היא שחושפת אותנו לדרך שבה טראומה עלולה להיות דבר מה שאנו מעוללים זה לזה. אבל היא גם מדגימה כיצד ניתן להתנגד לה: בנסיבות הנוראות מכל, כמו מלחמה, ישנה חשיבות לגישה שלנו כלפי נשמתו של האחר.

הסערה, הגולים, פליקס נוסבאום

"הסערה (הגולים)" (1941), פליקס נוסבאום. תצלום: ויקיפדיה

האם חייבים להבין את הטראומה, להביע אותה ולהתמודד איתה באמצעות נרטיב? עבור רבים התשובה היא לא. יש הרואים בה מחלה, שקיבלה תוקף במדרך הפסיכיאטרי DSM

במהדורתו השלישית משנת 1980, ולכן הסובלים ממנה נשלחו ישירות אל הפסיכיאטרים לקבלת תרופות. המדיקליזציה הזו של הטראומה מציגה אותה כמחלה, כגורם זר שיש לטפל בו כפי שמטפלים בנגיף: לזהות את הפושע, למצוא כלי מתאים להילחם בו, ולהרוס את האויב.

אולם, כיוון שהמורכבויות של הטראומה נוטות לעתים כה תכופות לחמוק מן הפתרונות הרפואיים בלבד, זוהי דרך התמודדות חלקית, במקרה הטוב. בואו נחזור, אם כך, אל הטראומה כחוויה של איום קיומי. מפגש עם מחלות קשות ביחידה לטיפול נמרץ מותיר בנו פחד משתק מפני האפשרות לחזור לשם בעיצומה של מגפה. עבור מי שנפגעה מאלימות וסובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית, העולם לנצח אינו מקום בטוח. ב״אחרי״ הטראומטי , איננו רק מתמודדים עם רגשות שלילים שניתן לסלק באמצעות תרופות. אנחנו חסרים את האמצעים לתיקון קבוע יותר – תיקון שאינו רק משכך את הכאב, אלא בונה מחדש עולמות חיים משמעותיים. אנחנו נסחפים רגשית, נרטיבית ופסיכולוגית, מאחר שחרגנו מגבולות חיינו – כפי שהפילוסופית שורדת הטראומה סוזן בריסון (Brison) מציינת בספרה משנת 2001 Aftermath: Violence and the  Remaking of a Self  ואין לנו דרך חזרה. אם כך, מה ניתן ליצור מחדש?

בהיעדר אפשרות אחרת, אנו יכולים לבנות מחדש את הסיפור עצמו. מאחר שרובנו איננו מסוגלים לשנות את התנאים שבהם אנו מוצאים את עצמנו, אנחנו יכולים להתחיל בתיקון הסיפורים על אודות מי שאנחנו

בהיעדר אפשרות אחרת, אנו יכולים לבנות מחדש את הסיפור עצמו. מאחר שרובנו איננו מסוגלים לשנות את התנאים שבהם אנו מוצאים את עצמנו, אנחנו יכולים להתחיל בתיקון הסיפורים על אודות מי שאנחנו.

האופן שבו נמשיך תלוי חלקית במה שאנחנו רוצים שהנרטיבים הללו יעשו עבורנו – אחרי הכול, לא כל הסיפורים הם מהימנים, או טובים או משקמים. חלק מן הנרטיבים עלולים להתעקש על חוסר תקווה נוקשה בעקבות הסבל. אחרים עלולים להציע לנו לשכוח את הטראומה לטובת לקונות אפיסטמיות. אבל כפי שהנאהבים לשעבר בסרט [של מישל גונדרי] ״שמש נצחית בראש צלול״ (משנת 2004) מגלים, גם ניסיון לשכוח בכוונה אינו מסוגל למחוק את ההיזכרויות העמוקות ביותר והבלתי רצויות שלנו.

גם חשיבה קסומה אינה מועילה כאן. מי שמאמצים את הנטיות, האמריקניות ברובן, לנרטיבים מנצחים ומלאי אושר מציעים סיפורים של מה שברברה ארנרייך, העיתונאית והאקטיביסטית, מכנה בספרה Bright-sided או Smile or Die כפי שנקרא במהדורה הבריטית (משנת 2009) בשם ״אופטימיזם קל דעת״. לדברי ארנרייך:

״איננו יכולים לרומם את עצמנו למצב מבורך מכוח הרצון בלבד. אנחנו צריכים להתכונן למאבק נגד מכשולים איומים, כאלה שיצרנו אנחנו וכאלה שנכפו עלינו על ידי העולם״.

נדמה לי שאף אחת מהאפשרויות הללו אינה מקרבת אותנו לעולם מתוקן.

אז מה כן? למרבה ההפתעה, סוג של אופטימיות – אבל לא מהסוג קל הדעת. ויקטור פרנקל, הנוירולוג והפסיכיאטר האוסטרי ניצול השואה, טען באחרית הדבר לממואר שלו ״האדם מחפש משמעות״ (משנת 1946) כי בעיצומם של יאוש, טרגדיה וסבל, אנו עדיין יכולים למצוא – ובעצם, ליצור – משמעות, באמצעות אימוץ של מה שהוא כינה ״אופטימיות טראגית״. סוג משונה זה של אופטימיות מאפשר לנו ליצור את עצמנו מחדש בעולמות שלנו, על אף מה שפרנקל מכנה ״השלשה הטראגית״: כאב, אשמה ומוות.

בעיצומה של טראומה אנחנו יכולים לפנות את האופטימיות הטראגית של פרנקל. ניתן למצוא אותה בסיפורה של אחות טיפול נמרץ מברוקלין, הבוחרת להישאר לצדו של חולה הגוסס מ-COVID19, כדי לשמש עדה לסבלו. מתוך מודעות מלאה לטראומת המוות בבידוד, היא מציעה נרטיב נגדי דרך התייחסות לנשמתו, המשקמת את עולם החיים שלנו, ואת זה שלה, ולו במעט. היא עדה בדממה ובנרטיבים מדוברים – ״אינך לבד״. התגובות שלה הופכות את הטראומה למשהו משמעותי יותר: בידוד הסבל האנושי והמוות אינם עוד בלתי ניתנים להבנה, אלא נחלקים באמצעות חוויה עמוקה של חמלה. ובעוד מעשיה אינם מצילי חיים במובן הבסיסי, הם מצילי עולם עבור החולה, בזמן שנותר לו לחיות.

ילדים עם טלה, אוגוסט מאקה

"ילדים עם טלה" (1910), אוגוסט מאקה. תצלום: ויקיפדיה

לכן אופטימיות טראגית מצריכה אותנו להרפות מהנטייה לחפש אושר. אנו מתמודדים עם תהליך קשה של תיקון-העולם באמצעות השבת המשמעות – בעבודתנו, במערכות היחסים שלנו, ובעיסוק בסבל עצמו. והדבר אינו תובע שנכחיש את קיומה של הטראומה, של כוחה ההרסני, אלא החלטה מכוונת לפעול בדרכים שמאששות את האנושיות המשותפת שלנו, באמצעות תמיכה הדדית זה בעולם החיים של זה.

הסיפורים הטובים יותר הם הנראטיבים של האופטימיות הטראגית שאינם נופלים קורבן לשכחה נוחה או למיתוס של החוסן האנושי. הם אינם אוצרים בתוכם אשליות על אודות יציבות הנצח של העולמות שלנו

טראומה אינה נגיף שניתן לסלק באמצעות תרופות, והיא גם אינה סיפור שניתן לשכוח או עצב עמוק שניתן להחליף באופטימיות קלת דעת. אבל היא עשויה בהחלט לשמש זרז לסיפורים שונים – סיפורים טובים יותר – על אודות מי שאנחנו, ערכנו, והאופן שבו אנחנו חיים עם ה״אחרי״. וסיפורים אלה אינם עסוקים בחיפוש אחר האושר – הם יוצרים משמעות, מייצרים משמעות מחדש. הם הנראטיבים של האופטימיות הטראגית שאינם נופלים קורבן לשכחה נוחה או למיתוס של החוסן האנושי. הם אינם אוצרים בתוכם אשליות על אודות יציבות הנצח של העולמות שלנו. אם נעסוק בטראומות שלנו ביתר רצון וניפתח לאפשרויות של נרטיבים משקמי-עולמות, אולי נוכל לשלב חלק מהחוויות הכי קשות שלנו בסיפורים המשתנים ללא הרף על אודות מי שאנחנו. זה אולי לא קל, אבל אנחנו עשויים להצליח לחיות – ואולי אפילו לפרוח – לצדם ולאורם. מכיוון שטראומה עשויה להרוס שוב את העולמות שלנו, ואף עושה זאת בפועל.

אנה גוטליב (Anna Gotlib) מלמדת פילוסופיה בברוקלין קולג׳ בניו יורק. היא מתמחה בביו-אתיקה, פסיכולוגיה של המוסר ופילוסופיה של המשפט. היא ערכה את הספרים The Moral Psychology of Sadness (משנת 2018) ו- The Moral Psychology of Regret(משנת 2020). בינואר השנה היא זכתה במילגת ״פולברייט״ למחקר באוניברסיטת איסלנד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: דיסקות של פרצופים במוזיאון היהודי בברלין. תצלום: מארי בלאנדו-מיטיאנס, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנה גוטליב, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על סיפור של פירוק והרכבה