סירת משוטים בקומה החמישית

גבריאל גרסיה מארקס חי למענם: סיפורים שמסתובבים, מגיעים אלינו, מועברים הלאה, נרשמים או רק מושמעים, נותרים בזיכרון או מתפוגגים
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

כולנו שומעים סיפורים המסופרים סביבנו בקול רם, סיפורים אנונימיים. פעם שמעתי את גבריאל גרסיה מארקס מספר למשורר המקסיקני אדולפו קסטניון את אחד מאותם סיפורים "לא חתומים":

זוג צעיר, שחש מידה של מועקה בעיר, הלך לגור בכפר עם זוג כלבי הלברדור שלהם. כשהם כבר גרו להם בביתם הקטן בעמק, הם התיידדו עם זוג שכנים, שהיו להם גני ירק הם וגם גידלו ארנבים. בוקר אחד, השכנים באו לומר לזוג הצעיר שהם מתכוונים לנסוע העירה ולחזור למחרת. הבוקר חלף בשלווה, אך אחר שעת הצהריים הכלבים הגיעו עד למטבח, ובפיו של כל אחד מהם ארנב מת. הזוג הצעיר התחלחל ממעשה הציד הלא צפוי. השניים שוחחו ביניהם בניסיון להחליט מה לעשות. הם החליטו לא לומר דבר לשכנים ולהחזיר את הארנבים לכלוביהם. וכך הם הלכו למכלאת הארנבים והניחו את שני הארנבים על מצעיהם הרכים. הם שבו לביתם, לבם מעט קמל, ובלי לומר עוד דבר העבירו את מה שנותר מהיום.

למחרת בבוקר, השכנים דפקו על דלתם. בידי כל אחד מהם היה ארנב מת. לפני שהיה די זמן להיחלץ מהחלחלה הביתית שהם ציפו לה מאז יום אתמול, חלחלה שליוותה אותם כל הלילה, השכנים אמרו:

"מצאנו אותם במצעי הקש שלהם, הבוקר. אנחנו מזועזעים, כי אתמול קברנו אותם בגינה".

וסיפור אחר ששמעתי לפני שנים רבות מפיו של אבי, הסופר אלוורו מוטיס, ומאז שמעתי אותו מפיהם של אחרים:

ברזילאי בשם ניוטון פרייטס, שאהב לחיות טוב, שמע מפי זוג חברים שלו שהם מתכוונים לנסוע לבריסל, לשם הוא נהג לנסוע מדי חודש. היות שכך, הברזילאי המליץ להם על בר טוב, שלפי ניסיונו הארוך והטוב, היה הבר העליז ביותר בעולם. שני החברים הגיעו למקום: בר שלא היה מואר היטב, עם אנשים ששוחחו בלחש – שום דבר יוצא מגדר הרגיל. הם חשבו שהם טעו והגיעו למקום הלא נכון, ועם שובם למלון הם וידאו בטלפון עם ניוטון עצמו, שאישר שזוהי אכן כתובתו של הבר. כן, זה המקום, ולשם אני הולך ביום ששי הקרוב. נתראה שם, הוא אמר להם והניח את השפופרת, בלי להשאיר זמן לכל מבוכה. החברים שבו לבר, שהפעם היה כמעט עצוב. האווירה במקום הייתה שקטה, והלקוחות הקבועים נתנו לזמן לחלוף כמו חול בין האצבעות. השניים חשבו לעזור לשפר את האוויר האפרורית בכך ששתו כמה כוסיות ויסקי מעבר למידה, אך הבר נותר תקוע בשגרתו הלילית. לפתע, הגיע למקום ניוטון, ומן הדלת בירך אותם לשלום בקולו הרם, קול של חבר שהוא להם כאח, ומשף את תשומת לבם של כול הנוכחים. הללו זיהו אותו מיד ונופפו בזרועותיהם, צועקים את שמו, נלהבים עד אין קץ, וכמטה קסמים, המקום הפך לבר העליז ביותר בעולם.

אני חושב שגרסיה מארקס חי את חייו בהמתנה להזדמנות לספר סיפורים כאלו, כדי למלא את ימיו וגם את מחברותיו. קראתי כרכים עבים אחדים של מאמרי העיתונות שלו, ומצאתי חמישה מקרים בלבד שבהם גרסיה מארקס צעק "אוירקה!" – חמישה סיפורים בלבד בכמעט חמישה עשורים של מאמרים. לסיפורים הללו היו בוודאי בעלים אי-פעם, אך הם התגלגלו להיות אנונימיים, מחליקים כמו דגים בין הידיים.

הסיפור הבא מיוחס לדניאל ארנגו, ומופיע בטור של גרסיה מארקס ב"אל אספקדטור" מ-30 בנובמבר 1950:

ילד בן חמש שאיבד את אמו בהמון של יריד ניגש לשוטר ושואל אותו: "לא ראית גברת שמסתובבת בלי ילד כמוני?"

במרץ 1951, גרסיה מארקס קורא בעיתון במטוס ומגלה דיווח של סוכנות UPI, שהוא מעתיק מלה במלה, כיוון שהוא נראה לו "הסיפור הקצרצר הטוב ביותר בעולם":

מארי-ג'ו, בת שנתיים, לומדת לשחק בחושך, לאחר שהוריה, אדון וגברת מאי, נאלצו לבחור בין חייה של הקטנה ובין האפשרות שהיא תהיה עיוורת לשארית ימיה. שתי עיניה של מארי נעקרו במאיו קליניק לאחר ששישה מומחים בכירים קבעו שהיא סובלת מגידול ברשתית. ארבעה ימים לאחר שנותחה, אמרה הקטנה: "אמא, אני לא יכולה להתעורר, אני לא יכולה להתעורר".

שלושים שנה לאחר מכן, ב-1981, גרסיה מארקס מדבר ב"אל אספקטדור" על "כל כך הרבה, כל כך הרבה סיפורים שנכתבים או שנאמרים ושנותרים בך לנצח". אולי מדובר בנפשות התועות של הספרות. אחדים מהסיפורים הללו הם פניני שירה של ממש שנתקלנו בהם בדרך, בחטף, בלי לרשום לעצמנו מי המחבר, כיוון שהסיפור נראה לנו בלתי נשכח, או לאחר ששמענו את הסיפור בלי לשאול את עצמנו מפיו של מי שמענו אותו, ולאחר זמן-מה כבר לא ידענו בוודאות האם אלו סיפורים ששמענו או אולי חלמנו אותם, כך אומר גרסיה מארקס. והוא מוסיף: "אני יודע שאיזשהו קורא סלחן יזכיר לי מי המחברים של שני סיפורים שהסעירו עמוקות את הקדחת הספרותית של נעוריי. הראשון הוא:

הדרמה של האדם האומלל שהשליך את עצמו לרחוב מהקומה העשירית, וככל שהוא נופל, מבעד לחלונות האינטימיוּת של שכניו, הטרגדיות הביתיות הקטנות, האהבות בנות החלוף, רגעי האושר הקצרים, שהידיעות עליהם מעולם לא הגיעו לחדר המדרגות המשותף, כך ברגע ההתרסקות שלו על המדרכה תפישת העולם שלו כבר עברה שינוי מוחלט, והוא הגיע למסקנה שהחיים שהוא נוטש לנצח מבעד לדלת שקרית, בסופו של דבר ראויים שיחיו אותם.

והסיפור השני הוא:

שני חוקרי ארצות הצליחו למצוא מקלט בבקתה נטושה, לאחר ששרדו שלושה ימים נוראים, אובדי דרך בשלג. לאחר שלושה ימים נוספים, אחד החוקרים מת. חברו ששרד חפר בור בשלג, במרחק של כמאה מטרים מן הבקתה, וקבר את הגופה. אלא שלמחרת, כשהוא התעורר מחלומו השליו הראשון, הוא שוב מצא את חברו בתוך הבית, מת ומאובן מהקרח, אך יושב כמו אורח רשמי, מול מיטתו. הוא שוב קבר אותו, אולי בקבר מרוחק יותר, אך כשהתעורר למחרת שוב מצא אותו יושב מול מיטתו. אז הוא יצא מדעתו. על פי היומן שהוא ניהל עד אז התאפשר לדעת את הסיפור. בין ההסברים הרבים שניסו להציע לחידה, הסבר אחד נראה הסביר ביותר: השורד נתקף בבדידות כה נוראה, שהוא עצמו היה מוציא בשנתו את הגופה מקברה, הגופה שהוא היה קובר בעודו ער.

לסיום ברצוני להזכיר משהו שגרסיה מארקס סיפר לריטה גיברט ב-1971, במהלך ראיון שהיא קיימה איתו:

"יש לי מחברת שבה אני רושם הערות לסיפורים שעולים בדעתי. יש לי כבר כשישים, ואני מתאר לעצמי שאגיע למאה. הדבר המעניין הוא תהליך העיבוד הפנימי. הסיפור 'שעולה ממשפט או מתוך איזו פרשייה' עולה בדעתי שלם בשבריר של שנייה, או לא עולה בדעתי בכלל. אספר לך אנקדוטה כדי שתראי באילו דרכים מסתוריות אני מגיע לסיפור. לילה אחד בברצלונה, היו אנשים אצלנו בבית והאור כבה. היות שהבעיה הייתה מקומית, הזמנו חשמלאי. בעודו מתקן את התקלה, אני, שהארתי לו את הסביבה באמצעות נר, שאלתי אותו: "איך לכל הרוחות קורית תקלה כזאת עם האור?", והאיש אמר לי: "האור הוא כמו המים. פותחים ברז, והוא יוצא, וכשהוא חולף הוא נרשם במונה". בתוך שבריר של שנייה, עלה בדעתי הסיפור הבא, שלם ומוכן:

בעיר בלי ים – זו יכולה להיות פריס, מדריד, בוגוטה – חי זוג צעיר בקומה החמישית, עם שני ילדים בני עשר ושבע. יום אחד הילדים מבקשים מההורים שלהם לתת להם במתנה סירה עם משוטים. "מה פתאום שניתן לכם סירה עם משוטים?", אומר האב. "מה תעשו איתה בעיר הזאת? כשנלך לחוף הים, בקיץ, נשכור סירה". הילדים מתעקשים שהם רוצים סירת משוטים עד שהאב אומר להם: "אם תקבלו את הציונים הטובים ביותר בכיתה, אקנה לכם אותה במתנה". הילדים מקבלים את הציונים הטובים ביותר, האב קונה את הסירה וכשהם עולים לקומה החמישית הוא שואל אותם: "מה תעשו איתה?" "כלום", הם עונים לו. "רצינו שהיא תהיה לנו. נכניס אותה לחדר". לילה אחד, כשההורים הולכים לקולנוע, הילדים שוברים נורה והאור, כאילו היה מים, מתחיל לנזול וממלא את כל הבית עד לגובה של מטר. הילדים מוציאים את הסירה ומתחילים לחתור בחדרי השינה ובמטבח. כשמגיעה השעה שההורים אמורים לחזור הם מחזירים אותה לחדר, פותחים את פתחי האמבטיות והכיורים כדי לנקז את האור, מחליפים את הנורה ו... כאילו כלום. המשחק הולך ונעשה כל כך נהדר שהם נותנים למפלס האור להגיע יותר ויותר למעלה, הם מרכיבים משקפות צלילה וסנפירים ושוחים מתחת למיטות, מתחת לשולחנות, עוסקים בדיג תת-מימי... לילה אחד, האנשים שחולפים ברחוב מבחינים שאור נוזל מהחלונות ומציף את הרחוב, והם קוראים למכבי האש. כשמכבי האש פותחים את הדלת הם מוצאים את הילדים – שמרוב שהיו שקועים במשחק אפשרו למים להגיע עד לתקרה –צפים באור, טבועים...

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סנטיאגו מוטיס (Mutis) הוא משורר, מסאי ועורך מקולומביה. הטקסט הופיע במקור בכתב העת המרכז-אמריקני לתרבות Carátula.

מערכת "אלכסון" מודה לסנטיאגו מוטיס על הרשות לתרגם את המאמר ולדוד אונגר, מתרגם ועורך מגואטמלה המתגורר בברוקלין, על הסיוע בקבלתה.

תורגם מספרדית על ידי יורם מלצר

תרנגול. תצלום: וירג'יניה לונג, unsplash.com

Photo by Virginia Long on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סנטיאגו מוטיס.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על סירת משוטים בקומה החמישית