ספרות בריאה לרופאים

אנטון צ'כוב, הסופר הרוסי בן סוף המאה ה-19, נודע בעיקר במחזות שלו כגון "השחף" ו"גן הדובדבנים", אך הייתה לו גם עבודה מסודרת תובענית למדי. הוא היה רופא. צ'כוב ציין שעבודתו כרופא הזינה והעשירה את מלאכתו כסופר, ולהפך. אם כך, מדוע לקח לבתי-ספר לרפואה זמן רב כל כך להפנים את הרעיון שמדעי הרוח חשובים כמו מדעי הטבע?

באורח מסורתי, דרישות הקבלה לבתי ספר לרפואה מעדיפות בבירור את מדעי הטבע, עד כדי כך שבקנדה, למשל, מועמד שלזכותו רשומים קורסי בחירה במדעי הרוח זוכה  שהקורסים הללו יכונו בזלזול Bird Courses, כלומר קורסים שאפשר לעבור ביעף, בלי מאמץ. אך למעשה, מדעי הרוח יכולים לסייע בעיצוב האמפתיה של הרופאים. בתי-ספר לרפואה באמריקה הצפונית מתחילים לאמץ לימודי ספרות כחלק מתכנית הלימודים ברפואה, והמגמה הזאת אף מתרחבת: רופאים לומדים קורסים בתחום הנגזר מרפואה: רפואה נרטיבית.

הרעיון לשלב בין מדע ואמנות הסיפור אינו נידח ומשונה כפי שהוא עשוי להישמע. כשחולים באים אל רופא הם לרוב מתחילים בכך שהם מספרים סיפור. ברגעים הללו, מטופלים נמצאים במצב פגיע, בעיקר כשהם סובלים ממחלה או מקבלים דיאגנוזה מאדם שהוא כמעט בגדר זר, וכל זאת בסיטואציה שרוב התקשורת בה חד-כיוונית. האופן שבו רופאים שומעים ומעבדים את הסיפורים הללו עשוי להשפיע באורח משמעותי על יכולתם לטפל בחולים. שילוב של ספרות בתכנית הלימודים מסייע לפתח "הבנה של האדם כמכלול" בקרב העוסקים בבריאות, בדרכים שהמדע לבדו כנראה אינו מסוגל לפתח בהם.

מה יכולים רופאים ללמוד מהאמנויות? תשאלו את צ'כוב.

הרפואה הנרטיבית משתמשת בכלים ובטכניקות מעבר להאזנה סטרילית ורישום נתונים על החולה. תכניות לימודים מסוימות דורשות מסטודנטים לרפואה לקרוא רומנים, מחזות ושירה, ואפילו לכתוב קטעי ספרות בעצמם, מתוך תקווה לטפח את כישורי הרפלקציה שלהם. סופרים מסוימים סבורים ששילוב בין ספרות ורפואה "..חושף את המאבקים שלנו ושל אחרים, את הערכים, האמונות ודרכי ההתנהגות שלנו ושל אחרים... וכיצד אנו נותרים חשופים לשינויים ולכיוונים שונים משלנו". על ידי דאגה לכך שרופאים לא רק יקשיבו אלא יקבלו סיפורים, הספרות יכולה לצייד את העוסקים בבריאות ביכולת לזהות בסיפורים של המטופלים פרטים העשויים לתרום לדיאגנוזה, ואפילו שתיקות שעשויות להיות משמעויות בהקשר זה.

דומה שצ'כוב הוא הסנגור העליון של הרפואה הנרטיבית. הוא היה מסור מאוד לשני התחומים, ותיאר את הרפואה כ"אשתו החוקית" ואילו את הספרות כ"פילגש" שלו. על השינוי בשגרה שלו, בתנועה בין שני המקצועות, כתב צ'כוב כך: "...כשאני עייף מאחת, אני הולך לישון עם האחרת". צ'כוב, כרופאים רבים, הביא את הניסיון האישי שלו אל המרפאה. לפי ה-BMJ הוא היה "חולה באורח חמור (בפריטוניטיס, קרוב לוודאי שחפתית) בגיל 15, וטופל במסירות במהלך המחלה על ידי רופא בית-הספר, שתמיד זכר בהערצה ובהוקרת תודה". הוא היה לרופא, טיפל בכפריים ועבד קשה במיוחד במהלך מגיפות של כולירה וטיפוס.

צ'כוב השתמש בספרות כאמצעי להביא את סיפורם של בני-אדם במצוקה, ובאחדים מסיפוריו ישנן דמויות רופאים: "המקצוע שלו ללא ספק העניק לו שדה תצפית רחב מאוד, והוא אהב לשלב רופאים במחזותיו", כמו למשל ב"איבנוב" וב"הדוד וניה".

יתכן שההתנהגות הרגישה ומלאת ההתחשבות של צ'כוב במיטת החולי (אפילו על ערש דווי שלו עצמו) נעזרה בהבנה שלו כסופר לנפשותיהם של בני-אדם ובהבנתו של מהותו של סיפור: "עד לרגעיו האחרונים, צ'כוב שמר על חוש ההומור שלו ועל יכולתו לנתק את עצמו מן המצב: עד מותו הוא גרם לאשתו לצחוק לשמע הסיפורים המשעשעים שסיפר לה כשישבה ליד מיטתו".

המורשת הייחודית של צ'כוב מהדהדת בעלייתו של תחום מדעי הרוח הרפואיים, שם הוא ממשיך להיות גורם רב השפעה הן מצד הספרות והן מצד הרפואה. רופאים ובתי-ספר לרפואה עוסקים בשאלת האמפתיה. מתוך הידיעה שסיפורים מעניקים לחולה פנים אנושיות, מעבר לנתונים הרפואיים שלו, מכוח קשר אינטימי שנוצר בין חולה ורופא, יתכן שקשר של אדם עם אדם באמצעות סיפורים הוא הדרך היחידה קדימה. כפי שצ'כוב אמר לפני מותו: "אינך מניח קרח על לב ריק".

 

מקורות:

Literature and Medicine, By: R. S. Downie, Journal of Medical Ethics, Vol. 17, No. 2 (Jun., 1991), pp. 93-96, 98, BMJChehov The Physician, By: Elisaveta Fen, The British Medical Journal, Vol. 1, No. 5167 (Jan. 16, 1960), pp. 192-193, BMJ The limits of empathy: problems in medical education and practice, By: Anna Smajdor, Andrea Stöckl and Charlotte Salter, Journal of Medical Ethics, Vol. 37, No. 6 (June 2011), pp. 380-383, BMJ

By special agreement with JSTOR Daily

נשווה חאן (Nashwa Khan) מתגוררת באזור טורונטו, קנדה. לומדת לתואר שני בלימודי סביבה עם דגש על רפואה נרטיבית. מאמריה התפרסמו בניו-יורק טיימס, ב-Vice וב-This Magazine.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נשווה חאן, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק