ספר שנכתב על שרידי גיבוריו

צריך לחזור אל העצים. הם כאן, בכל מקום, והם היו לפנינו וגם יהיו אחרינו. יצורים חיים מכל בחינה, שאנו עוסקים בהשמדתם ובכך מביאים כליה על עצמנו. הדברים הרי ידועים, ואפילו מתועדים מזה אלפי שנים. הנה, אומר זאת המיתוס המכונן של חלקים גדולים מאוד של המין האנושי, המיתוס המתועד בספר בראשית. נשוב לפרק ג׳, נקרא את הנאמר. מה אנו זוכרים? בעיקר את אכילת הפרי האסור, שבעקבותיה גורש האדם מגן עדן. הגרעין הסיפורי התמציתי הזה מוכר וידוע, ואם אנו מרחיבים מעט בפרטים אנו זוכרים את הנחש, ואת חוה ואת האזהרה האלוהית ואת הפרת הציווי. מה לא נכתב על כל אלו? מה לא תואר וצויר? כל יסוד בסיפור הוליד ספרייה שלמה ואינספור יצירות אמנות. והמוקד כמעט תמיד הוא הפרי, שבעקבות אכילתו ״ותיפקחנה עיני שניהם״. והמוקד הוא האכילה: אכילה ״מן העץ״. ומהי אכילה ״מן העץ״? ברור: אכילת הפרי. וגם התוצאות קשורות לאכילה: ״ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך״, ״ואכלת את עשב השדה״. ואחרי שהאדם אוכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, אלוהים חושש: ״פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם״. שוב העניין הוא בפרי, באכילתו, ובתוצאות האכילה.

והעץ, העצים? עיקר העניין המובע בהם קשור בפירות. אך הגירוש מגן עדן הוא גם הגירוש מן הקרבה אל העץ, אל העצים. אדם וחוה נענשים, גם הנחש מקבל עונש-גורל, והמין האנושי כולו יחיה כעת הרחק מעץ הדעת טוב ורע, הרחק מעץ החיים. מהראשון הוא הפיק את התועלת המידית עם אכילת הפרי, והשני יישאר בלתי-מושג. פרט לכך, העצים הם סטטיסטים בסיפור המיתי המכונן.

לא כך הוא ברומן ״The Overstory״ של ריצ׳רד פאוורס (Powers), רומן המשיב אותם לתודעתנו באורח המאיר בחדות על מערכת היחסים בינינו ובין העצים, ומתוך כך גם על מקומנו בעולם, בטבע ובזמן.

הזמן האנושי, ביחס לזמן של העצים, הוא שבריר של רגע, לא יותר. בזמן של העצים אנחנו תופעה חולפת. לא רק כל אחד ואחד מאיתנו, אלא המין האנושי כולו

פאוורס אינו נזקק למטפורה של גן העדן, אבל היא רוחשת ב-500 העמודים של הרומן שלו: כי אנו מזלזלים בעצים, משתמשים בהם, משמידים אותם במהירות, מסרבים לדעת עליהם, מפנים אליהם את גבנו ולא מקשיבים להם בשום צורה. פאוורס מאתגר אותנו בכל אלו, ודרך טובה להבין כיצד הוא עושה זאת היא לקבל את ההזמנה שלו לחשוב על הזמן מזווית הקיום של העצים. האדם הושלך מגן עדן ובגן שנותר מאחור העצים נצחיים. זהו מיתוס אנושי, והוא נכון להפליא, ברמה הפשוטה ביותר. הזמן האנושי, ביחס לזמן של העצים, הוא שבריר של רגע, לא יותר. בזמן של העצים אנחנו תופעה חולפת. לא רק כל אחד ואחד מאיתנו, אלא המין האנושי כולו. וגם זאת תזכורת חיונית: הסיפור האנושי אינו סיפורם של יחידים, אלא סיפורו של מין שלם. ובמובן הזה, העצים – יצורים שמתרבים, מתקשרים, מתארגנים, משתפים פעולה, משנים את סביבתם לפי צרכיהם, אוגרים מידע חיוני להם ולעצים אחרים, ואף נעים על פני מרחקים אדירים – מתנהלים בממדים משלהם.

עץ סקוויה במערב ארה"ב. תצלום: ניקולאי מסלוב

ואנו יכולים רק להפריע, להזיק ולאיים עליהם. ועוד לפני שאנו עושים את כל הרעות הללו, רובנו העצום בוחר לא לדעת עליהם דבר, ובוודאי לא לעקוב אחר התגליות עוצרות הנשימה של המדע, שמצדיקות את התיאור של העצים כיצורים חיים כפי שהבאתי בפסקה הקודמת: מתרבים, מתקשרים, מתארגנים, משתפים פעולה ועוד, וכן – גם נעים על פני מרחקים, מתחת לפני האדמה וגם מעליה.

האדם, היצור היהיר, המהיר, התוקפני, תלוי בעצים תלות מוחלטת, והסכנה שהוא מהווה עבורם היא בעיקר סכנה לעצמו

האדם, היצור היהיר, המהיר, התוקפני, תלוי בעצים תלות מוחלטת, והסכנה שהוא מהווה עבורם היא בעיקר סכנה לעצמו. סביר מאוד שנשמיד את עצמנו, וסביר לא פחות שכשהדבר יקרה, העצים ישרדו וימשיכו להתקיים בממד הזמן שלהם, לאחר הרף העין האנושי המזיק.

אך לא כולנו עיוורים ובוודאי שלא כולנו רשעים ומזיקים בלבד. פאוורס ער מאוד לשלל הדרכים שבהן חיינו כרוכים בעצים, משורגים בהם – גם באורח ממשי וגם באורח רגשי, שכלי ומטפורי. כך הוא בונה עולם סיפורי רחב יריעה שמפנה שורה של מבטים מפורטים אל הקשרים שלנו עם העצים, יצורים בעלי דנ״א, ש-23% ממנו משותף בינינו ובינם. האם זה הרבה? האם זה מעט? אפשר להתווכח, אם כי הוויכוח יהיה די עקר. לעצים, ככל הידוע לנו, לא אכפת. שווה לחשוב על כך, אפילו לכבד זאת: הרי אפילו לפי המיתוס של גן עדן, הם זכו לנצח שאנו הודחנו ממנו.

הרומן השאפתני של פאוורס מציב אתגר כבר בכותרתו הרב-משמעית: ״The Overstory״. הסיפור שמעל לסיפורים, סיפור-העל, הסיפור הכולל, הסיפור של צמרות העצים, של המתרחש בהן, שהוא הביטוי של החיים הרוחשים בעץ כולו, וגם הסיפור של העצים כולם, להבדיל מהסיפור האישי של העץ האחד. לכל אלו הוא מייחד ענפים סיפוריים ברומן. אכן, יש סיפור על חוקרת עצים, ויש סיפור על מאבק להגנה על עצי ענק קדמוניים בקליפורניה, ויש גם סיפור על חוקר העוסק במאפיינים האישיותיים של מי שהופכים מאבקים כאלו למרכז חייהם, ויש סיפור על עצים מטפוריים, בעולם התוכנה והמשחקים במציאות מדומה, שאולי אינם רק עצים מטפוריים. ויש עיסוק בעצים המכוננים את המיתוסים והעצים המכוננים את עולמות האמונה והאנושיות מתוך המיתוסים. ויש סיפור על עצים כחלופה לילדים או כמוקד להבעת רגש אנושי. ויש סיפור על עצים מיתיים שייצוגם הציורי-סיפורי נוכח בעולם בני האדם ומניב פירות ומשתרג על פני דורות. ויש סיפורים על דורות של בני אדם, בני משפחה אחת, שכרוכים בעץ ספציפי אחד, שגם ייצוגו התיעודי-אמנותי יהיה מוקד לסיפור משתרג. כל אלו ועוד הרבה מעבר לכך ממלאים 500 עמודים ויותר של רומן יוצא דופן ברוחב המבט שהוא מציע, מבט שהוא בראש ובראשונה עלינו, היצורים חסרי המשמעות ורבי ההשפעה, רבי המשמעות ומעוטי ההשפעה – זאת וגם זאת אמת שעינינו הזמניות רואות, ושלבנו הגאה צריך להסכים לאמץ.

הם יודעים: עצי אספן (צפצפה). תצלום: פנג צ'ן

איך הסיפור הזה ייגמר? התסריט הרע ידוע והוא מדובר היום עוד ועוד. ומה עם התסריט הטוב? הוא כנראה חלק מהתסריט הרע: העצים מחכים שניעלם, והם כבר יסתדרו

פאוורס מעודכן להפליא בחידושי המחקר הנוגעים לשני היצורים המעסיקים אותו – היצור העצי והיצור האנושי. לא מעט מהפוליטיקה של הזמן, ממערכות הכוח ופעולותיהן, מהידוע לנו על ההטיות הקוגניטיביות שלנו, מהדינמיקה של תנועות המחאה, מהתנהגות ההמון, מהחיים בשוליים, מאופני הפעולה של התקשורת, מהתורות הכלכליות בעידן הגלובלי, מאכלס את דפי הרומן. ולא פחות מכך, שפע עצום של ידיעות על העצים, על עברם כביטוי של חיים, על תכונותיהם, על הכימיה והפיזיקה והנוירולוגיה והקוגניציה שלהם (כן, קוגניציה), על התגובה שלהם אלינו ואל הסביבה, ועל האתגר המחשבתי והרגשי העצום שהם מציבים בפנינו: עץ וסביבה אינם נפרדים, והגבולות ביניהם מורכבים, נקבוביים ומפעפעים. הם בעלי הבית של כדור הארץ, וקיומם בלתי נפרד מקיומו. אולי הם למדו מה שאנחנו נזדקק לעוד 500 מיליון שנה כדי להתחיל לדעת, אם כי לא סביר שנשרוד זמן כה רב.

העצים השפיעו עלינו מאוד. ביולוגית, כימית, גנטית, וגם תודעתית, תרבותית, כלכלית ופוליטית. אנו יכולים להיות רק כפי שאנו, בדיוק כפי שהעצים אין להם דרך להיות בעולם אלא כפי שהם, כעצים. איך הסיפור הזה ייגמר? התסריט הרע ידוע והוא מדובר היום עוד ועוד. ומה עם התסריט הטוב? הוא כנראה חלק מהתסריט הרע: העצים מחכים שניעלם, והם כבר יסתדרו. אולי לפרק זמן מסוים הם ימצאו את עצמם בעולם פחות נוח, לאחר השואה הגדולה שאנו מחוללים בהם. אבל לא מאיתנו הם זקוקים למופת כיצד שורדים. הם עשו זאת לפנינו, ובעיקר – בלעדינו.

״The Overstory״ מחולל שינוי אצל הקוראים, וגם הקוראים המודעים והרגישים ביותר אינם יכולים לקרוא ברומן ולהמשיך להביט בעצים ובתוצריהם המתועשים באותן עיניים שהם הביטו בהם עד לקריאת הספר. עם סיום הקריאה שמחתי שקראתי את הספר במהדורה אלקטרונית. בפעם הראשונה כקורא ותיק מצאתי את עצמי מתנחם בכך שאיני קורא ספר שנכתב על שרידי גופותיהם של גיבוריו.

תמונה ראשית: נתח של עץ מאובן. תצלום: Tomekbudujedomek, אימג'בנק / גטי ישראל