עבדים היו

הם עבדו ללא תמורה, בנו ארצות ומדינות ויצרו הון עתק לאחרים, במחיר דמם וחירותם. צאציהם דורשים פיצויים, ולא מהיום
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

ביולי 2019, אלפי אמריקנים מיהרו אל מסכי הטלוויזיה, הטלפון והטאבלט, כדי לצפות בטא-נהאסי קואטס, דני גלובר וקורי בוּקר מעידים בפני הקונגרס, בתביעת לפיצויים על ימי העבדות. הייתה תקופה שבה הוויכוח הזה היה שולי. כעת הוא לאומי. היום, קרוב לתריסר מועמדים לנשיאות כבר הבטיחו שאם ייבחרו יעניקו פיצויים כאלה. אולם בציבור קיימת מחלוקת. ולא רק האמריקנים לוקחים חלק בוויכוח.

כשדני גלובר התייצב מול הוועדה, הוא לא הוצג רק כשחקן עטור פרסים, אלא גם כיושב ראש ועד המנהלים של טראנס-אפריקה, ארגון המייצג אפריקנים ביבשת ובתפוצות. אבל לא הרבה נאמר על ההתייחסות שלו לוועדת CARICOM לענייני הפיצויים, וליושב הראש שלה הילארי בקלס (Beckles) שנכח באותו דיון. הוועדה הוקמה על ידי 12 מדינות בקאריביים, כדי לתבוע פיצויים ממדינות שהרוויחו משעבוד אבותיהם של בני המדינות הללו.

בניגוד למחשבה המקובלת, התביעה לפיצויים לא הומצאה על ידי יועצים אסטרטגיים של המפלגה הדמוקרטית בשנת 2016

באיי הבתולה, רבים בוודאי שמו לתשומת הלב המעטה שזכו לה ארצות CARICOM, ארצות הקהילה הקריבית. לפני שהגיעו לשם מתיישבים מארה״ב, איי הבתולה היו מושבת עבדים של דנמרק. היסטוריונית התרבות הדנית אסטריד אנדרסון (Anderson) הראתה כיצד אנשי איי הבתולה נלחמים כבר שנים על הזכות לקבל פיצויים, במאבק שמוביל אותו האיחוד האפריקני-קאריבי לפיצויים ויישוב מחדש (ACRRA). משום כך, כנראה, דנמרק נכללת בין המדינות ש-CARICOM תובעת מהן תשלום פיצויים.

איי הבתולה, חבלים, מזח, מעבורת

איי הבתולה: הכבלים אולי הוסרו אבל הצדק עוד לא נעשה. תצלום: F Mira

כש-ACRRA, הארגון הגדול ביותר באזור שנוסד כדי לתבוע פיצויים, הוקם, זה קרה בנוכחות קודמו של גלובר בטראנס-אפריקה, ראנדל רובינסון (Robinson) שהיה גם אחד ממייסדיו. בטקס ההקמה של הארגון נכחה גם המלכה האם דורות׳י לואיס (Lewis), אחת המייסדות של אחד מהארגונים המרכזיים אשר הביאו את הדיון בנושא הפיצויים מן הרחובות אל היכלי השררה: הקואליציה הלאומית של השחורים בצפון אמריקה. יש מי שישאלו: למה דורות׳י לואיס מכונה המלכה האם בתנועה העממית לתביעת פיצויים? הארגון שלה, N’Cobra, העניק לה את התואר לאות הכרה בכך שהיא צועדת בעקבות אבותיה. השם גם מכיר בפועלה של המלכה האם אודלי מוּר (Audley Moore), פעילה מרכזית למען זכויות האזרח ופעילה פאן-אפריקנית המוכרת כאחת המייסדות של ועדת הפיצויים לצאצאי העבדים האמריקניים בשנת 1963.

השושלת של לואיס כוללת נשים כמו השפחה לשעבר הגברת קאלי האוס (Callie House) שהוכרה כחלוצת הדיון על הפיצויים, בין השאר בזכות המחקר פורץ הדרך של ההיסטוריונית מרי פרנסס ברי. האוס הקימה את ארגון הסיוע ההדדי לעבדים לשעבר, Bounty and Pension Association, אחד הארגונים הראשונים בארה״ב שתבע פיצויים עבור עבדים ששרדו את הטראומה.

לא ניתן להחיל חוק התיישנות כלשהו כדי להתנער מתביעה בעלת משמעות מוסרית, שמעולם לא ירדה מסדר היום

אם נעקוב אחר החוט המקשר – בין הכיסא שבו ישב דני גלובר לבין המושבות באיי הבתולה ומדינות קאריביות אחרות – נוכל להגיע לשתי מסקנות מפתיעות ביותר: ראשית, בניגוד למחשבה המקובלת, התביעה לפיצויים לא הומצאה על ידי יועצים אסטרטגיים של המפלגה הדמוקרטית בשנת 2016. ואפילו לא במאמר הנודע של טא-נהיסי קואטס ב״אטלנטיק״. היא ״הומצאה״ על ידי העבדים המשוחררים עצמם. במילים אחרות, לא ניתן להחיל חוק התיישנות כלשהו כדי להתנער מתביעה בעלת משמעות מוסרית, שמעולם לא ירדה מסדר היום. התביעה הזו אינה חדשה, ובארה״ב היא עלתה לדיון מיד לאחר הצהרת שחרור העבדים, כשהעבד הראשון תבע שיפצו אותו על כל העבודה שעשה ללא תשלום.

טא-נהיסי קוטס

קיבל את הלפיד והרים אותו גבוה: פיצויים על העבדות - טא-נהיסי קוטס. תצלום: דייויד שנקבון

שנית, אפילו המפקפקים המושבעים שמאמינים כי התביעה לפיצויים היא תכסיס בחירות, נאלצים להודות כי לפני שהנושא הגיע לקונגרס האמריקני ולפני שחברי פרלמנט בקאריביים החלו תובעים לדון בו, ולפני שהצ׳יף אביולה (Abiola) – הפוליטיקאי הניגרי שהיה מכהן כנשיא אלמלא ההפיכה – החל לקדם את הנושא, היו עבדים לשעבר שתבעו פיצויים. צאצאי האקטיביסטים, ובעיקר נשים שחורות, לא הרשו לתביעה לרדת מסדר היום. וזהו בדיוק הטיעון שמאירים כתביהן המרגשים של היסטוריוניות בנות זמננו כמו אנה לוסיה אראוחו (Araujo) ואשלי פארמר (Farmer).

מרבית האמריקנים מסכימים כי משלמי המיסים צריכים לתרום להנצחת העבר, באמצעות בתי קברות, פסלים, מוזיאונים ומצעדים. השאלה מי בדיוק יונצח מעוררת ויכוחים עזים

מרבית האמריקנים מסכימים כי משלמי המיסים צריכים לתרום להנצחת העבר, באמצעות בתי קברות, פסלים, מוזיאונים ומצעדים. השאלה מי בדיוק יונצח מעוררת ויכוחים עזים, כמו למשל המלחמה על פסלי ההנצחה למנהיגי קונפדרציית מדינות הדרום. אבל עצם רעיון ההנצחה אינו נתון לוויכוח.

קונפדרציה, מלחמת האזרחים, דרום, הנצחה, פסל

הם עדיין מונצחים: פסל בעיר יוסטון לכבוד אנשי הקונפדרציה, שלחמו למען העבדות. תצלום: מייקל קוכלן.

רעיון השיפוי, לעומת זאת, נתון לוויכוח. במילים אחרות, גם אם נסכים שיש לחשוב על העבר, לא כולנו סבורים שאפשר לתקן את העוולות שהתרחשו בו. החלוקה לצדדים בוויכוח צפויה למדי. צד אחד מציג תביעה מוסרית וחוקית נלהבת. הצד האחר טועןכי אין לו כוונה לשלם על פשעים שבוצעו על ידי אנשים שהלכו לעולמם מזמן. צד אחד אומר כי ראוי לתת פיצויים, והאחר שואל איפה עובר הגבול ההיסטורי. האם רומא צריכה לשלם לבריטניה? האם יפן צריכה לשלם לקוריאה? האם גם על מדינות ערב לשלם פיצוי על העבדות?

כששולמו פיצויים, אפילו מי שהתנגדו לכך מוסרית, תרמו את חלקם. בשלב מסוים, הגרמנים שהתנגדו לפשיזם תרמו את כספי המיסים שלהם לשילומים שגרמניה פיצתה באמצעותם את קורבנות השואה (ולכספים שמילאו תפקיד חשוב בהקמתה של ישראל)

מדי פעם יש אפילו מי שאומרים כי הם אינם צריכים לשלם פיצויים כי גם הם עצמם קורבנות של נסיבות שאינן הוגנות. גם הם מסוגלים למצוא בשושלת שלהם מי שנעשה לו עוול. ואם מישהו זכאי לפיצוי, הרי אלה הם עצמם. במילים אחרות, שלושה סוגים של טיעונים עולים נגד התביעה לפיצויים: 1. לא הייתי שם כשהפשע בוצע; 2. אין סיבה שאשלם עבור החלטות שקיבלו אנשים אחרים בעבר; 3. אני עצמי צאצא של מדוכאים. לא ברור האם גבולות הוויכוח יתרחבו אי פעם עוד יותר.

אבל בסופו של דבר, מצדדי הפיצויים מצביעים על תקדימים משפטיים. כששולמו פיצויים, אפילו מי שהתנגדו לכך מוסרית, תרמו את חלקם. בשלב מסוים, הגרמנים שהתנגדו לפשיזם תרמו את כספי המיסים שלהם לשילומים שגרמניה פיצתה באמצעותם את קורבנות השואה (ולכספים שמילאו תפקיד חשוב בהקמתה של ישראל). יפן אולצה גם היא לשלם פיצויים, בשל פשעי מלחמה שבוצעו במלחמת העולם השנייה, ובכלל זה היפנים שחשבו שאותם פשעי מלחמה הם בלתי מוסריים ולא לקחו בהם חלק בעצמם. ארה״ב, בתורה, שילמה פיצויים למשפחות של יפנים שנכלאו במחנות, אף שרבים הפגינו נגד קיומם של מחנות ריכוז כאלה. אפילו משתפי פעולה ישירים עם ״הצד השני״, כמו משתפי פעולה חשאיים בריטיים שכנראה תרמו וחימשו את ההתקוממות האנטי קולוניאלית של המאו-מאו, במהלך מלחמת העצמאות של קניה, תרמו לפיצויים שבריטניה שילמה כדי לכפר על פשעי המלחמה שביצעה נגד המאו-מאו.

מחנה הסגר, יפנים, קולורדו, ארה"ב

מגדל שמירה במחנה הסגר ליפנים-אמריקנים במלחמת העולם השנייה, קולורדו. תצלום: אלן סלווינסקי

אמנם, כל המקרים הללו שבגינם אכן הוענקו פיצויים התרחשו במהלך חייהם של מי ששילמו את החשבון, אזרחים נאלצו לשלם גם בגין החלטות שהתקבלו עוד לפני שנולדו. לרוע המזל, כך היה באשר למדכאים ומדוכאים כאחד. חובות מן העבר, מוסריים וכספיים, אינם יכולים להימחק בקלות.

במאות ה-20 וה-21, רבים השתמשו בכספי המיסים שלהם כדי לשלם חובות של פיצויים שנפסקו לא לצאצאי עבדים, אלא לבעלי העבדים עצמם

במאות ה-20 וה-21, רבים השתמשו בכספי המיסים שלהם כדי לשלם חובות של פיצויים שנפסקו לא לצאצאי עבדים, אלא לבעלי העבדים עצמם. שני אירועי מפתח, ששניהם התחרשו בקאריביים ובתקופה שבה דייוויד קמרון היה ראש ממשלת בריטניה, מבהירים עד כמה סבוך הוויכוח הזה.

בשנה שבה קמרון ביקר בג׳מייקה ואמר לפוליטיקאים שתבעו פיצויים ״להתקדם״, משלמי המיסים בבריטניה גמרו לשלם את החוב שהצטבר כתוצאה מביטול העבדות. הדבר נחשף כמעט במקרה – ובסופו של דבר נמחק – בציוץ בטוויטר מעם האוצר בשנת 2018. ארבעים אחוז מהתקציב הלאומי שימש לתשלום ״פיצויים״ בשנת 1833: לא לעבדים שזה עתה שוחררו, אלא לבעלי עבדים (ובהם אבותיו הישירים של קמרון). רק בשנת 2015 בריטניה השלימה את תשלום החוב. כשהדבר נחשף, באיחור רב, הוא לא התקבל בשלווה, לא בקאריביים ולא בבריטניה עצמה. יושב ראש ועדת הפיצויים, הילארי בקלס, הביע את זעמו בצורה הישירה ביותר: ״בעינינו מדובר בצביעות ובחוסר יושר ציבורי״.

הסיפור לא הפתיע את תושבי האיטי, הרפובליקה הראשונה שנולדה כתוצאה ממרד עבדים שהצליח. היו לכך השלכות: צרפת של נפוליאון לא הצליחה לחדש את העבדות על האי. בקונגרס וינה שהתקיים ב-1815, צרפת הייתה נחושה להשיג עסקה סודית שנועדה להבטיח ״בכל אמצעי אפשרי, ובכלל זה נשק, כדי לחזור ולשלוט בסן-דומנג [סנטו דומינגו]״. לבסוף, בשנת 1825, הדיפלומט הצרפתי הברון דה מקו (de Mackau) הציב בפני האיטי אולטימטום: או שהיא תשלם פיצויים תמורת ההכרה הבינלאומית בעצמאותה, או שהיא תיאלץ להתמודד עם מתקפה של 14 משחתות שעליהן מוצבים 528 תותחים. האיטי, כמובן, שילמה לבעלי העבדים ששעבדו אותה בעבר, ויכלה להתהדר בתואר האומה הראשונה שצברה חוב בעולם השלישי.

מבצר, האיטי, צרפתים, עבדים

מבצר La Ferrière בהאיטי, המבצר הגדול ביותר ביבשת אמריקה: בני הארץ העבדים וצאצאיהם שילמו עליו פעמיים: פעם בדמם ופעם בכספם, ועד היום בריבית. תצלום: Gibran Torres, US Army, ויקיפדיה

אמריקה חייבת לאנשיי תשלומי דיווידנדים. היא יכולה להרשות לעצמה לשלם, והיא חייבת לשלם

להאיטי לא הייתה ברירה אלא לעודד נוסח חדש של פטריוטיות. אזרח האיטי גאה היה מי שתרם לתשלום החוב שנוצר משום שהמדינה הוכרחה, תחת איום במלחמה, לשלם פיצויים לצרפת. ״בשנת 1915,״ כותב הסוציולוג חוסה אטילֶס-אוסריה (Jose Atiles-Osaria), ״80 אחוז מתקציב המדינה הוקדש לתשלומים לבנים אמריקניים וצרפתיים״. האיטי הצליחה לשלם את מלוא החוב רק ב-1947, ועל פי בקלס, היא פשטה רגל כתוצאה מכך.

סוג׳ורנר טרות׳, שהייתה בעצמה שפחה, אמרה פעם, ״אמריקה חייבת לאנשיי תשלומי דיווידנדים. היא יכולה להרשות לעצמה לשלם, והיא חייבת לשלם״. היא אמרה את הדברים כשניסתה לגייס תומכים בעצומה שתתבע חקיקה בנושא. היא זכתה להתעלמות. ״מישהו חייב לשלם״ הייתה גם קריאת הקרב של המלכה האם מור ושל דארה אבובקרי (Dara Abubakari), שתים מן הפעילות המרכזיות שהעלו את נושא הפיצויים על סדר היום של פעילי חירות שחורים באמצע המאה העשרים.

כיום, נשים כמו פרופסור ורינה שפרד (Verene Shepherd) מאוניברסיטת איי הודו המערבית, מראות עד כמה הרחיק לכת המאבק הזה. היא מנהלת את המרכז לחקר הפיצויים באוניברסיטה של איי הודו המערבית, והיא חברה בקבוצת עבודה של האו״ם באותו נושא. נשים כמותה אינן משמרות את מורשתה של סוג׳ורנר טרות׳. מה שברור הוא, כי המאה ה-21 העניקה תנופה לתנועת הפיצויים העולמית, תנועה שאינה חדשה וגם אינה אמריקנית בלבד.

מוחמד אלנעים (Elnaiem) כותב עבודת דוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת קיימברידג׳. 

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Dailyכאן

תמונה ראשית: כותנה מוכנה לקטיף. תצלום: בלנקי קוסטלה, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מוחמד אלנאעם, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על עבדים היו

01
איתי עברי

האנושות נישענת על יחסי כוח לשליטה במקור הבטוח להישרדות וביטחון קיומי, לכן משחר ההיסטוריה ניצלנו אחד את השני. המלחמה האנושית לדעתי צריכה להתמקד בשינוי התפיסתי לגבי חופש האדם והזכויות הבסיסיות שלנו בעולם, ללא הבדל לאומי או גזעי דתי.

02
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

גם היום בעיצומה של הקורונה אנחנו מנוצלים על ידי אינטרסנטים בשלטון שכופים עלינו צעדים בלתי נחוצים להגבלת חופש התנועה . מי שנמלט בכל תחמנות אפשרית מהדין וממשפט, מסלף את המציאות ומוכר לנו פחד ואימה על מציאות מדומה. הכוח משחית ומנוצל לרעה בכל זמן בכל דור ובכל דמוקרטיה שהיא בעצם דיקטטורה. קורונה היא מחלה קלה. זה לא דבר, לא אבעבועות שחורות, לא פוליו -כולן מחלות איומות שחיסלו אנושות באמת. קורונה היא שפעת עם יחסי ציבור ומספר המתים הזקנים ממנה הוא פחות ממספר המתים משפעת וסיבוכיה בכל שנה.

03
סתם מישהו מהעמק

האדם הוא יצור חלש ואנוכי ביותר ולכן ימצא בד"כ במצב של מנוצל /מנצל והרבה פעמים בשניהם גם יחד. העבדות היא המצב הקיצוני של ניצול אדם ע"י אדם אחר אבל יש גם משהו בקביעה ש"האדם הוא עבד ליצריו".הכוחניות הכל-כך נפוצה הנה הכלי בה הניצול בא לידי מימוש.

04
אנונימי

מה יגידו העבדים המודרניים בסין, שעובדים בסדנאות יזע 16 שעות ביממה בשביל גרוש וחצי?
עם כל הכבוד לעבר, ויש הרבה כבוד- בלי טיפה של ציניות, צריך להתמקד בהווה. כאן ניתן לשנות באופן אקטיבי מצב של אנשים שכעת סובלים