עד קצה היקום והאדם

המדע הוכיח את עצמו כדרך אמינה לבירור כל מיני שאלות על אודות העולם החומרי. כמדען, אני נאלץ לתהות האם יכולתו של המדע לספק הבנה היא בלתי-מוגבלת. האם הוא יכול למעשה להשיב על כל השאלות הגדולות, "השאלות הגדולות של הקיום", שעולות בדעתנו?

ראשית, מה הן בעצם השאלות הגדולות הללו? לדעתי, הן מתחלקות לשני סוגים.

היות שאין ראיות לקיומה של הנפש (אלא במובן המטפורי), אין טעם להשקיע זמן בתהייה מה עשויות להיות תכונותיה של הנפש אם אי-פעם יוכח שהיא בעלת קיום ממשי

סוג אחד כולל שאלות מומצאות, שלעתים קרובות מבוססות על אקסטרפולציות בלתי מוצדקות של החוויה האנושית. באורח אופייני הן כוללות שאלות של תכלית, ודאגות באשר לכיליון העצמי, כגון "מדוע אנו כאן?" ו"מה הן תכונות הנפש?" אלו אינן שאלות אמיתיות, כיוון שהן אינן מבוססות על ראיות. וכך, היות שאין ראיות לכך שליקום יש תכלית, אין טעם לנסות לקבוע את תכליתו או לבחון את התוצאות של אותה תכלית כביכול. היות שאין ראיות לקיומה של הנפש (אלא במובן המטפורי), אין טעם להשקיע זמן בתהייה מה עשויות להיות תכונותיה של הנפש אם אי-פעם יוכח שהיא בעלת קיום ממשי. רוב השאלות מהסוג הזה הן בזבוז זמן; וכיוון שהן אינן פתוחות לשיח רציונלי, במקרה הגרוע הן נפתרות רק תוך שימוש בחרב, בפצצה או בלהבה.

הסוג השני של שאלות גדולות נוגעת לתכונות של היקום שביחס אליהן יש ראיות חוץ מאשר ספקולציה המממשת כמיהוֹת והריגוש שאנו מפיקים מלימוד של טקסטים עתיקים. השאלות הללו כוללות חקירה באשר לראשיתו של היקום, וספציפית כיצד אירע שיש משהו במקום לא-כלום, הפרטים באשר למבנה היקום (בפרט העצמה היחסית של הכוחות היסודיים וקיומם של חלקיקים אלמנטריים) וטבע התודעה. כל אלו הן שאלות גדולות ולדעתי הן גם פתוחות לבירור מדעי.

שאלות מהסוג הראשון לרוב – אך לא תמיד – מתחילות ב"למה". הסוג השני מתחילות בעיקרן ב"איך", אבל כדי להימנע מהררים של ניסוח גמלוני, הן מאורגנות לעתים קרובות כשאלות "למה", רק לצורך נוחות השיח. וכך, "למה יש משהו במקום לא-כלום?" (שאלה הנגועה ברמזים של תכלית), היא למעשה צורה אחרת של השאלה "איך קרה שמשהו הופיע מתוך לא-כלום?" שאלות "למה" כאלו אפשר תמיד לפרק לשרשראות של שאלות "איך", ובעיקרון הן ראויות לבחינה מתוך ציפייה שהן תזכינה לתשובות.

אני מקבל את העובדה שיהיו מי שימתחו עלי ביקורת ויטענו שאני משתמש בטיעון מעגלי: שהשאלות הגדולות באמת הן אלו שאפשר לענות עליהן באופן מדעי, ולכן רק המדע, בעיקרון, יכול לברר שאלות כאלו, תוך שהוא מותיר בצד שאלות מומצאות כעין עשבים שוטים אינטלקטואליים. יתכן. בסופו של דבר, ראיות הנגישות לכל, הן בוודאי מסננת מעולה להבחנה בין שני סוגי השאלות, ויסודו של המדע הוא הראיות.

המדע הוא כמו מיכאלאנג'לו. מיכאלאנג'לו הצעיר הוכיח את מיומנותו כפסל על ידי כך שיצר את ה-"Pietà" המדהימה בוותיקן. מיכאלאנג'לו הבוגר, לאחר שרכש את מיומנותו והוכיח אותה ברבים, השתחרר מן המוסכמות ויצר את יצירות המאוחרת, שהן מעין הפשטות. המדע הלך בדרך דומה. במשך ארבע מאות שנה של פעילות רצינית, החל בגלילאו, כשהראיות עורבבו עם מתמטיקה, עלתה תבנית סדורה ויוצאת מהכלל של מושגים והישגים, והמדע התבגר, כך שעל יסוד ההבהרה של תצפיות פשוטות כעת הוא מסוגל לטפל בדברים מורכבים. אכן, הופעתו של החישוב כגורם בהשלכות המתגלות והולכות של תאוריות, ואיתורן של תבניות במערכות מסיביות של נתונים, הרחיב את המשרעת של הרציונלי והעשיר מאוד את השיטה המדעית על ידי תוספת ליסוד האנליטי שלו.

השאלות הגדולות שהמדע מוכן כעת לתקוף בכליו הן: כיצד החל היקום? כיצד קם לחיים החומר ביקום? וכיצד הפך החומר החי למודע לעצמו?

שלישיית הכלים של המדע – התצפית, הניתוח והחישוב – מוכנה כעת לתקוף את השאלות הגדולות באמת. בסדר כרונולוגי השאלות הללו הן: כיצד החל היקום? כיצד קם לחיים החומר ביקום? וכיצד הפך החומר החי למודע לעצמו? כאשר אנו בוחנים את השאלות הללו ומפרקים אותן, אנו מגלים שהן כוללות שאלות רבות נוספות. למשל, במקרה של השאלה הראשונה, קיומם של כוחות יסודיים וחלקיקים אלמנטריים וגם שאלת העתיד ארוך-הטווח של היקום. השאלה הזו כוללת את הבעיה הלא-ממש-קטנה של האיחוד בין המכניקה של הגרביטציה ומכניקת הקוונטים.

השאלה השנייה כוללת לא רק את המעבר מהאנאורגני לאורגני, אלא גם פרטים הנוגעים להתפתחות המינים וההשלכות של הביולוגיה המולקולרית. השאלה השלישית נוגעת לא רק ליכולתנו לחשוב וליצור אלא גם לשאלת טבעו של השיפוט האסתטי והמוסרי.

איני רואה סיבה שהשיטה המדעית לא תוכל לשמש כדי להשיב, או לפחות להאיר את שאלתו של סוקרטס "כיצד עלינו לחיות?" על ידי פנייה למה שהם היו מדעים-למחצה (מדעי החברה) ובהם אנתרופולוגיה, אתולוגיה, פסיכולוגיה וכלכלה. גם כאן יש חשש מהטיעון המעגלי, שכן אפשר להעלות על הדעת שגבולות התודעה מונעים הבנה מלאה של המרקם העמוק של המציאות, כך שבשאלה השלישית, כיוון שהיא עולה מתוך הראשונה, הראשונה מוצאת את עצמה מוגבלת. אנחנו כבר רואים רמז לכך במכניקת הקוונטים, המרוחקת כל כך מהחוויה הרגילה (ואני יכול להוסיף, ככל שהיא מתמפה למוח שלנו) שכיום איש אינו מבין אותה באמת (אך הדבר לא מפריע לנו להשתמש בה).

חומר הסיכה של השיטה המדעית הוא האופטימיות. האופטימיות שבסבלנות ובמאמץ, לעתים קרובות במאמץ משותף, ההבנה בא תבוא. הדבר קרה בעבר ואין כל סיבה להניח שאין מקום לאופטימיות כזאת גם היום

חומר הסיכה של השיטה המדעית הוא האופטימיות. האופטימיות שבסבלנות ובמאמץ, לעתים קרובות במאמץ משותף, ההבנה בא תבוא. הדבר קרה בעבר ואין כל סיבה להניח שאין מקום לאופטימיות כזאת גם היום. כמובן, גבעות קטנות פינו מקומן להרים נישאים, ובדחיפה האחרונה קדימה אי-אפשר לצפות להתקדמות מהירה. יתכן שהמאמץ ייקח אותנו, לפחות באורח זמני, במורד סמטאות ללא מוצא (יתכן שמקרה כזה הוא תורת המיתרים), יסמטה שנדמה כי היא חסרת מוצא עשויה להיפתח לפתע ואז נראה זינוק בהישגים. אולי פרדיגמות חשיבה שלמות שיעברו בחינה מחדש, כמו אלו מלפני כמאה שנה כשתורת היחסות ומכניקת הקוונטים עלו על הבמה, יובילו את ההבנה שלנו בכיוונים שאיננו יכולים לשער היום.

אולי נגלה שהיקום הוא בסך הכול מתמטיקה שהופכת לחומר. אולי נהיה חייבים להותיר את ההבנה שלנו ביחס לתודעה לכלי המלאכותי שחשבנו שהוא בסך הכול מכונה שנועדה להיות סימולציה של התודעה. אולי אכן, ושוב הטיעון המעגלי, רק תודעה מלאכותית שנבנה תהיה בעלת יכולת להבין את הופעתו של משהו מתוך הלא-כלום.

אני סבור שאין דבר שהשיטה המדעית אינה יכולה להבהיר. ואכן, עלינו להתענג על המסע של השכל האנושי הקולקטיבי במפעל האדיר שאנו מכנים בשם מדע.

פיטר אטקינס (Atkins) הוא עמית בלינקולן קולג' שבאוניברסיטה אוקספורד. הוא מחברם של כ-70 ספרים לסטודנטים למדעים ולקהל הרחב, ובהם ספר היסוד Atkins' Physical Chemistry שהמהדורה ה-11 שלו ראתה אור ב-2017 וכן Conjuring the Universe שראה אור ב-2018.

המאמר התפרסם במקור בשיתוף Oxford University Press

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: זיקית על ענף. תצלום: גארת' ניוסטד, unsplash.com

Photo by Gareth Newstead on Unsplash