עוד לא אבדה

הפוליטיקה של ימינו אינה מעוררת תקווה, אבל ללא תקווה, קשה לדמיין פוליטיקה שתקדם אותנו להסכמה רחבה יותר ולעתיד טוב יותר
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 ובראשית העשור השני שלה, המלה "תקווה" נפוצה בכל רחבי הפוליטיקה במערב. בעוד שהשימוש בה במסע הבחירות לנשיאות של ברק אובמה הפך כבר לסימן היכר, הפנייה לתקווה לא הייתה מנת חלקה של ארצות הברית בלבד: מפלגת השמאל היוונית "סיריזה" הסתמכה על הסיסמה "תקווה בדרך", למשל, ומפלגות אירופיות רבות נוספות אימצו קריאות דומות. אלא שמאז, נדיר לשמוע את המלה "תקווה" בספירה הציבורית.

אפילו בשיאה, רטוריקת התקווה לא הייתה פופולרית בכל מקום. כאשר בשנת 2010, מי שהייתה בעברה המועמדת לסגנית נשיא ארה"ב, שרה פיילין, העמידה שאלה רטורית: "נו, אז איך הולך לכם עם כל העניינים האלה של תקווה ושינוי?", היא התחברה לספקנות שפשטה בקרב רבים, לפיה תקווה היא עניין לא מציאותי, אפילו בגדר הזיה וגניבת דעת. הספקנות של פיילין (ופה רבים יופתעו לשמוע את הדברים) פועלת את פעולתה במסורת הפילוסופית מזה דורות רבים. מאפלטון ועד רנה דקרט, פילוסופים רבים טענו שתקווה חלשה יותר מציפייה ומביטחון, שכן היא דורשת אמונה רק באפשרות לאירוע, לא ראיות לכך שסביר שהוא יתרחש.

שפינוזה סבר שתקווה מראה על היעדר ידיעה וחולשה של הדעת, ושהחיים לאור השכל מחייבים להשתחרר מהתקווה

עבור הפילוסופים הללו, תקווה היא דרך נחותה להתייחס למציאות, דרך המתאימה רק למצב שבו לאדם אין הידע הדרוש כדי ליצור לעצמו ציפיות "ראויות". ברוך שפינוזה, הפילוסוף הרדיקלי של הנאורות, השמיע את הדעה הזאת ככתב שתקווה מורה "על היעדר ידיעה וחולשה של הדעת", וש"ככל שאנחנו חותרים לחיות לאור השכל, כן אנו חותרים להיות משוחררים מהתקווה". לפי הדעה הזאת, התקווה בלתי מתאימה במיוחד לשמש כמדריכה לפעולה פוליטית. אזרחים אמורים לבסס את החלטותיהם על ציפיות מציאותיות ביחס למה שממשלות מסוגלות להשיג, ולא לתת לעצמם להיות מונעים על ידי תקווה ותו-לא.

צריך לקחת את הספקנות הזאת ברצינות, והיא אכן יכולה לכוון אותנו לעבר הבנה טובה יותר של העלייה והנפילה של הרטוריקה של התקווה. אם כך, האם יש מקום לתקווה בפוליטיקה?

אובמה, גרפיטי, מונמרטר, פריס

אכן, התקווה במשבר. תצלום: לובו מינאר

עלינו לדייק ולהבהיר על איזו תקווה אנחנו מדברים. אם אנו בוחנים מה אנשים מקווים לו, הרי שכל מדיניות שיש לה השלכות על חייהם של בני-אדם תהיה קשורה באיזשהו אופן לתקווה – בין אם מדובר בתקווה להצלחת המדיניות האמורה ובין אם לכישלונה. יצירתה של תקווה כזו אינה בהכרח דבר טוב או רע. מדובר פשוט בחלק מהחיים הפוליטיים. אך כשתנועות פוליטיות מבטיחות לממש תקווה, ברור בעליל שהן אינן מדברות על תקווה במובנה הכללי. רטוריקת התקווה הספציפית הזאת מתייחס לצורה של תקווה שהיא יותר ספציפית, יותר מושכת מבחינה מוסרית וגם יותר פוליטית במובהק.

תקווה פוליטית נבדלת בשתי תכונות. מטרתה פוליטית: מדובר בתקווה לצדק חברתי. ואופייה פוליטי: היא גישה קולקטיבית. בעוד שהמשמעות של התכונה הראשונה אולי מובנת מאליה, התכונה השנייה מסבירה מדוע יש טעם לדבר על "חזרתה" של התקווה לפוליטיקה. כשתנועות פוליטיות שואפות לעורר מחדש את התקווה, הן אינן פועלות על סמך ההנחה שהפרטים בחברה חדלו לקוות לדברים – אלא שהן בונות על הרעיון שהתקווה, בעת הזאת, אינה מעצבת את הכיוון הקולקטיבי שלנו לעבר העתיד. ההבטחה בדבר "פוליטיקה של תקווה" היא לכן הבטחה שהתקווה לצדק חברתי תהפוך לחלק מהספירה של הפעולה הקולקטיבית, לחלק מהפוליטיקה עצמה.

ובכל זאת, השאלה נותרת בעינה: האם תקווה פוליטית היא באמת דבר טוב. אם אחד התפקידים של ממשלה הוא לממש צדק חברתי, האם לא היה טוב יותר לתנועות פוליטיות לקדם ציפיות מוצדקות ולא לקדם תקווה ותו-לא? האם הרטוריקה של התקווה אינה הודאה בשתיקה בכך שהתנועות האמורות חסרות אסטרטגיות כדי לעורר ביטחון בדרכן?

רטוריקה של תקווה יכולה לשמש אותנו כשאנו מאמינים שאפשר להביא אזרחים לפתח מחויבות משותפת לבחינה של פרויקטים שאפתניים של צדק חברתי, אפילו כשאין ביניהם הסכמה על תוכנם

לספירה הפוליטית יש תכונות ייחודיות רק לה, אשר כופות מגבלות על מה שאנחנו יכולים לצפות לו מבחינה רציונלית. מגבלה כזו היא מה שהפילוסוף האמריקני של המוסר ג'ון רולס תיאר ב-1993 כריבוי שאין להתגבר עליו של "דוקטרינות כוללות". בחברות מודרניות, אנשים אינם מסכימים על מהו דבר בעל ערך, בסופו של דבר, ולעתים קרובות אי-אפשר לפתור את אי-ההסכמות הללו על ידי ויכוח סביר. ריבוי כזה גורם לכך שאין זה רציונלי לצפות שאי-פעם נגיע להסכמה סופית בעניינים הללו. ככל שממשלות אינן אמורות לחתור למטרות שאי-אפשר להצדיקן בפני כל האזרחים, מה שאנו יכולים לצפות לו, באופן רציונלי, מהפוליטיקה הוא לכל היותר החתירה לאותם עקרונות של צדק שכל האנשים הרציונליים יכולים להסכים עליהם. למשל, זכויות אדם בסיסיות, חוסר אפליה, וכן קבלת החלטות באורח דמוקרטי. וכך, איננו יכולים לצפות באופן רציונלי מממשלות שמכבדות את הריבוי שלנו לחתור לאידאלים תובעניים יותר של צדק – למשל, באמצעות סוגים שאפתניים של מדיניות של חלוקה מחדש, שאי-אפשר להצדיקן בפני כל תפישות מושג ה"טוב", אפילו האינדיבידואליסטיות ביותר.

המגבלה הזאת נמצאת במתח עם עוד אחת מהטענות של רולס. הוא גם טען, ב-1971, שהנכס החברתי החשוב ביותר הוא כבוד עצמי. בחברה ליברלית, הכבוד העצמי של האזרחים מבוסס על הידיעה שיש מחויבות ציבורית לצדק – על ההבנה שאזרחים אחרים רואים בהם אנשים הראויים ליחס הוגן. אלא שאם אנו יכולים לצפות להסכמה רק על סדרה צרה של אידאלים, הציפייה הזאת תתרום רק תרומה קטנה לכבוד העצמי שלנו. בהשוואה לקונצנזוס אפשרי על אידאלים תובעניים יותר של צדק, הציפייה הזאת תשפיע באורח מועט יחסית על כך שנחשוב שאזרחים אחרים מחויבים באורח עמוק לצדק.

למרבה המזל, איננו צריכים להגביל את עצמנו למה שאנו יכולים לצפות לו. על אף שאין הצדקה שנצפה ליותר מאשר הסכמה מוגבלת ביחס לצדק, אנחנו עדיין יכולים לקוות, באורח קולקטיבי, שבעתיד, יתגבש קונצנזוס על אידאלים יותר תובעניים של צדק. כשאזרחים מטפחים את התקווה הזאת באורח קולקטיבי, הדבר מבטא הבנה משותפת שכל חבר בחברה ראוי להיכלל בפרויקט שאפתני של צדק, אפילו אם אין בינינו הסכמה באשר למהות הפרויקט הזה. הידיעה הזאת יכולה לתרום לכבוד העצמי ולכן היא נכס חברתי רצוי בפני עצמו. בהיעדר קונצנזוס, התקווה הפוליטית היא רכיב הכרחי בצדק החברתי עצמו.

אם כך, רציונלי ואולי אפילו הכרחי, לגייס את מושג התקווה למטרות הנוגעות לצדק. ולכן רטוריקת הצדק נעלמה כמעט כליל. אנו יכולים להשתמש ברטוריקה הזאת ברצינות רק כשאנו מאמינים שאפשר להביא אזרחים לפתח מחויבות משותפת לבחינה של פרויקטים שאפתניים של צדק חברתי, אפילו כשאין ביניהם הסכמה על תוכנם. האמונה הזאת הלכה ונעשתה פחות אפשרית לאור ההתפתחויות האחרונות החושפות עד כמה הדמוקרטיות המערביות חלוקות בתוכן. מיעוט גדול באירופה ובארה"ב הבהיר, בתגובה לרטוריקה של התקווה, שלא רק שהוא אינו מסכים על המשמעות של צדק, אלא שהוא גם אינו מסכים שעצם אוצר המלים שלנו הנוגע לצדק חברתי צריך להיות מורחב. מובן שברמה האינדיבידואלית אנו עדיין יכולים לקוות שמי שאוחזים בדעה הזאת ישתכנעו לשנות את דעתם. אך לפי מצב הדברים כיום, אין מדובר בתקווה שאפשר לחלוק.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

טיטוס שטאל (Titus Stahl) הוא פרופסור בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטה חרונינחן בהולנד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: היא עוד תפליג למרחקים. תצלום: סימונה ויאני, unsplash.com

Photo by Simone Viani on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי טיטוס שטאל, AEON.


תגובות פייסבוק