מה אנחנו רואים בסרטון קצר אחד? הדבר תלוי בנו, בתקופה, בתרבות, בהרגלים, באתיקה וביכולת שלנו להרחיב את המבט
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
נביט בקטע הווידאו הקצר הזה.
מה אנו רואים בו? המבט עצמו, ההתבוננות, לעולם אינם חפים ממטענים של תרבות, תקופה, ציפיות והרגלים. והם גם מעמידים אותנו תמיד בפני אתגר אתי. מה אנו קולטים? באילו ממדים אנו משבצים את מה שעינינו רואות?
אפשר לעשות את התרגיל נוכח הקטע הקצר הזה.
ראשית, התוצאה המושלמת. קערה חלקה מעץ מלא, סימטרית, שוליה ללא דופי. היא מופקת במהירות. תחת ידיו של בעל המלאכה, פיסה של גזע עץ הופכת לקערה, ומיד כשהיא מוכנה הוא פונה לפיסת העץ הבאה, לקערה הבאה. האם לפנינו אומן או אמן? בראייה המערבית שאנו מורגלים בה במאות האחרונות, האיש הוא בעל מלאכה, אומן. פס יצור של איש אחד. ככזה, לא נגדיר אותו כאמן. יצירתיות? הבעה אישית? במבט הרגיל שלנו, בקטע הקצר אין שמץ מהם.
האיש והמכונה. בסך הכול יש לידו מנוע חשמלי, צירו מסתובב ומשמש כמחרטה. איפה נגמרת המכונה ואיפה מתחיל האיש?
אבל מה אנו רואים עוד? האיש והמכונה. בסך הכול יש לידו מנוע חשמלי, צירו מסתובב ומשמש כמחרטה. איפה נגמרת המכונה ואיפה מתחיל האיש? במובנים רבים, קשה לקבוע. התנועות מדויקות, חוזרות, אוטומטיות. והוא ייצר כך עוד ועוד קערות, ככל שיהיו לידו פיסות של גזע עץ בממדים האחידים שעינינו רואות. כל כלי פרט לציר של המנוע החשמלי הוא המשך של ידו, ומשמש בצורה קבועה, אחידה, מדויקת. תנועות הידיים והזזת הכלים, הכול דבר אחד. האיש, הכלים, המכונה, נראים כדבר אחד. המבט הזה, המאתגר את גבולות האנושיות וגם את גבולות המכונה, את ההגדרות של שתיהן, מתעורר כשאנו מסתכלים על אנשים קשי יום בעולם השלישי, והוא חוויה זמינה מאוד בהודו. יכול להיפתח פה דיון פילוסופי, ואולי גם תוטל אלומה של אור על השיטה החברתית, על הקסטות בהודו, שיטה שבה אנושיותם של מי שבתחתית הפירמידה אכן מוטלת בספק. אך לא הודו בלבד עולה על הדעת, אלא גם שיטות מחשבה ותפישות עולם של עמים ילידיים באמריקה התיכונה, המייחסים מידה של חיים גם לחפצים, לכלים, לפיסות של עץ.
ומציע את עצמו גם מבט אקולוגי, איך לא, הרי אנו ברבע הראשון של המאה ה-21. האם העץ ניטל מיער מתחדש? כמו אותם יערות בפינלנד שאומרים לנו שהם משמשים לייצור נייר אך מחודשים-מתחדשים ללא מהמורה פעם אחר פעם, כך שהרגישויות האקולוגיות שלנו יכולות לבוא על סיפוקן? ראייה אקולוגית תזכיר לנו שלנגד עינינו פועל מנוע חשמלי, בזבזני באנרגיה, מחובר לרשת החשמל שמייצרת את מה שהיא מייצרת על ידי שריפת פחם או דלק. ומה ביחס לשבבי העץ? האם ממחזרים אותם? הסרטון הקצר אינו מותיר תקווה רבה שאכן יש מי שחושבים על פסולת העץ וניצולה. אולי היא משמשת לתבערה, לבישול, לחימום? עוד עשן, עוד זיהום.
וישנו גם המבט הבטיחותי. הביטו באיש. הוא יושב על הרצפה, יחף, ללא הגנה משום סוג, ללא מסכה על פניו, עשן ואדי דלק, שבבי עץ ואבק לרוב, והוא סופג הכול. תזוזה לא מדויקת, תנועה לא מתוכננת, והוא גם ייפצע באורח חמור. מי נותן לו לעבוד כך? ומה לגבי רמת הרעש? איפה מד הדציבלים ותנאי העבודה הבסיסיים? גם מכאן יוצאים חוטים אל הדיון בדבר האנושיות, והגבולות בין אדם ומכונה, וגם החפיפה החלקית בין השניים.
אולי הוא שילם נדוניה גדולה כדי לחתן את בתו, אולי הוא נתן סכום כסף גדול למתווך שהבריח קרוב משפחה שלו אל המערב השופע הזדמנויות, קרוב שעובד כעת כשליח על אופניים, מביא אוכל יקר ללקוחות באחת הערים האופנתיות, בעוד הקערות מופקות במולדתו הזנוחה, בזאת אחר זאת, משלמות מעט מן החוב
ומיד עולה גם המבט הכלכלי. באיזה מחיר נמכרת קערה כזאת? כמה מרוויח האיש? האם הוא עצמאי? שכיר? ואלה אינן שתי האפשרויות היחידות: הוא עלול להיות אריס, עובד כפייה, אדם השקוע בחובות ונידון לעבודה אינסופית כדי לנסות לשלם, בוודאי רק את הריבית, לעולם לא את הקרן. אולי הוא שילם נדוניה גדולה כדי לחתן את בתו, אולי הוא נתן סכום כסף גדול למתווך שהבריח קרוב משפחה שלו אל המערב השופע הזדמנויות, קרוב שעובד כעת כשליח על אופניים, מביא אוכל יקר ללקוחות באחת הערים האופנתיות, בעוד הקערות מופקות במולדתו הזנוחה, בזאת אחר זאת, משלמות מעט מן החוב.
השאלות האתיות מונחות לפנינו מיד. האם מוסרי לקנות קערה כזאת? באיזה מחיר? מי מקבל את רוב התמורה? האם מוסרי לתמוך בעבודה כזאת? האם מוסרי לתמוך במנגנון העסקה כזה? והשאלות המוסריות הנוגעות לאקולוגיה גם הן רבות ומזומנות להישאל מיד.
קערה אותנטית? באיזה מחיר? והאם היא אמנם אותנטית? ומה פירוש "אותנטי". אם אנחנו אכן בהודו, יש לזכור שעדיין מייצרים בה מכוניות ואופנועים על פי תבניות יציקה ותוכניות הרכבה בריטיות משנות השלושים של המאה ה-20. אולי הקערה הראשונה יוצרה על פי תבנית שהוכתבה על ידי פקיד קולוניאלי, בעל מטעי תה או סוכר, שחפץ בקערה חלקה להניח בה דברי מתיקה קטנים בחדר ההסבה של ביתו עמוס המשרתים?
ועולה גם שאלת עצם המבט. מישהו עמד מול האיש וצילם אותו. לאחר מכן מי שצילם העלה את הסרטון ליוטיוב, כסרטון קצרצר. המשמעות היא שלא נמסר כל מידע על התוכן. ומשמעות נוספת של העלאת סרטון קצרצר כזה היא שהוא מנוגן במחזוריות. וכך, במקרה הזה, מחזוריות פוגשת מחזוריות. האיש עובד קערה-קערה, והסרטון רץ שוב ושוב. ואנחנו מהופנטים. ההיפנוזה, שינה של התודעה, מאיימת למחוק את השאלות כולן, למקד אותנו בדבר המסקרן, המשעשע, המושך תשומת לב, מגרה לעמוד מולו, עיניים אל המסך, וזהו. בלי לחשוב עוד על שום דבר.
כמה פעמים עוד ניתן לנו, בעידן שטוף הווידאו והגירויים, לעצור ולחשוב על המצולמים, על פעולת הצילום, על פעולת ההסרטה, על נטילת קטע ממחזה החיים והעלאתו לעיני כל, באינטרנט?
והאיש עצמו? מי הוא? הוא אינו מדבר. איש אינו שואל אותו דבר. הוא אינו מוצג בפנינו, ואיננו יודעים את סיפורו. כמה פעמים עוד ניתן לנו, בעידן שטוף הווידאו והגירויים, לעצור ולחשוב על המצולמים, על פעולת הצילום, על פעולת ההסרטה, על נטילת קטע ממחזה החיים והעלאתו לעיני כל, באינטרנט? הרי הכול "תוכן", והוא המולך שאנו מקריב את אנושיותנו בתופת הפעורה של תרבות צריכת הגירויים.
ובעוד רעש המנוע החשמלי נמשך, בסיבוב המי-יודע-כמה של הסרטון, מסתמנת אפשרות נוספת. לפנינו הדגמה מושלמת של עקרונות מעולמות רחוקים מאוד. השלמוּת, הדבר כשלעצמו, עשיית הדבר "לשמה", האיזון שאין צורך לומר עליו דבר. הידיעה הברורה שלפנינו גם הצצה לגורל, כמו בסיפורים ובמשלים הבודהיסטים. בגלגול הזה אתה עושה קערות, הסתעפות של מכונה. בגלגול אחר אתה הצלמת. ובגלגול אחר – אתה הקערה.
תמונה ראשית: בתהליך הכנה: קערת עץ. (תצלום: מתוך הווידאו שבגוף המאמר)
תגובות פייסבוק
5 תגובות על עושה הקערות
אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך, יורם. יוצאת מהקריאה, מההצצה לחיים של אותו 'אחר', בתערובת של פליאה, חמלה, צער (קיומי משהו), והגיגים משלי על אמנות, אומנות, צרכנות, יצרנות ויצירתיות. "בגלגול הזה אתה עושה קערות, הסתעפות של מכונה. בגלגול אחר אתה הצלמת. ובגלגול אחר – אתה הקערה."... המאמר שלך ימשיך להתגלגל בי, תודה (:
תודה רבה, רונית. אני שמח שהמאמר הקצר הגיע אלייך כך.
מסכים עם ההיא. 😉
יורם, כרגיל כתיבתך משובחת וניסוחייך מעוררי השראה.
אך הפעם, לשם שינוי, לא עולות בי כל אותן התחבטויות שבשגרה, אותן היטבת לתאר.
הפעם שואל אנוכי את עצמי האם חשובות
בכלל השאלות הללו ואם כן, למי הן חשובות...?
לאומן הקערות בטח לא.
אני בספק אם כל אותן תחושות "מערביות"
שתיארת שעולות אצלנו, אזרחי מדינות "העולם הראשון" הנאורים, יכולות בכלל לשנות משהו בסדר יומו השגרתי.
ואולי בכלל הוא שמע אפילו קצת עלינו, היהודים, ואולי בכלל נכמרים רחמיו עלינו.
"הם בטח אומללים ביותר", הוא מהרהר לעצמו כשהוא צופה בהפסקת הצהריים בסרטון יוטיוב נוסף של יירוטים מרהיבים מעל שמי ארץ הקודש.
"לא הייתי מתחלף איתם לדקה!" הוא כבר פוסק בינו לבין עצמו.
"מה אני פסיכי? מי רוצה להתחלף עם עם שחרב הכחדתו מרחפת מעל ראשו מיום היוולדו ועד יום מותו??" הוא מצתמרר מהמחשבה וקם מהמכונה למתוח אבריו.
"תודה לאל שלא נולדתי יהודי כנראה" הוא מסכם את הדיון הקצרצר.
"זה שהם עשירים בטוח לא עושה אותם מאושרים...והילדים שלהם הולכים כולם לצבא...אוי, כמה נורא"
תחושת עצבות קלה חולפת בעצמותיו הגרומות אך רק לרגע קל, חיוך נמשך על פניו כשהוא מרגיש בר מזל להיות חופשי בין מיליארדים כמוהו, עבד לחומר כמו כולם, אך לפחות האל שלו דואג לבטחונו...
"מעניין אם יירד מחר גשם" הוא חושב כשהמכונה שוב מקרקשת וקערת עץ נוספת מושלכת אל הערימה.
תודה, רונן. אכן הקטע מבקש גם להפנות תשומת לב לתוקף המוגבל של המבט הצר ולכבלים שיש בו. המבט שלנו מותנה תרבות ודברים נוספים. טוב לזכור שאין לנו שום דרך, ממש שום דרך, לחדור למחשבותיו של אדם אחר.
תודה יורם, ותודה מגיבים.
הכל מושלם.
במזל סרטן
אילנה המרמן ויוּרגן ניראדמברלין לירושלים יום חמישי, עשרים ושלושה במרץ 2000. אני חולֶה, אתה אומר...
X רבע שעה
מה טיסה מפחידה עושה למוח שלנו?
APS Observerהפעילות המוחית של נוסעים בטיסה מסויטת עשויה לשפוך אור על נושא זיכרון...
X 2 דקות
אני מחול פוליטי
דוד קישיקהמחול המודרני קשור קשר הדוק למחשבה פוליטית. אם נשתמש בו כמקור השראה...
X 8 דקות